בינואר 2009, באדיבות YouTube, זכו מיליוני צופים ברחבי העולם לחזות בראש ממשלת תורכיה יוצא מכליו. רג'פ טאיפ ארדואן, שהשתתף אז בכינוס השנתי של הפורום הכלכלי העולמי הנערך בדאבוס שבשווייץ, השתלח בישראל בחריפות שהדהימה את מארחיו. בתגובה נזעמת לדברי נשיא המדינה, שמעון פרס, שהשתתף באותו כינוס והגן במהלכו על מבצע "עופרת יצוקה", התפרץ ארדואן, גינה את הפעולות ה"בלתי הומאניות" שנקטה ישראל נגד הפלסטינים החפים מפשע ותבע את סילוקה מהאו"ם.
לאחר שדייוויד איגנשיוס, עיתונאי מהוושינגטון פוסט שהנחה את הדיון, קטע פעם אחר פעם את ניסיונותיו של ארדואן לסתור את דברי פרס, ירד ראש ממשלת תורכיה בזעם מן הבמה והודיע כי זו הפעם האחרונה שהוא מופיע בדאבוס. ישראל הזדרזה לעבור לנוהל משבר והנשיא פרס הודיע לעיתונאים כי במריבה לא היה "שום דבר אישי": תורכיה, כך טען, מוסיפה להיות בעלת ברית חשובה של המדינה היהודית. חרונו של ארדואן, לעומת זאת, לא שכך; עם הגיעו לאנקרה הצהיר, לקול מצהלות תומכיו מניפי הדגלים, כי אחריותו היא להגן על כבודו של העם התורכי.
למרבה הצער, התנהגותו התיאטרלית של ארדואן בדאבוס הייתה רק חוליה אחת בשרשרת של גילויי עוינות תורכיים, שהותירו את מדינת ישראל המומה. שבועות אחדים לפני הכינוס דחה ראש ממשלת תורכיה בגלוי את ניסיונות הפיוס של ראש הממשלה אהוד אולמרט וסירב להצעתה של שרת החוץ ציפי לבני לבקר באנקרה. באוקטובר אשתקד אסרה תורכיה על חיל האוויר הישראלי להשתתף בתמרון שגרתי של נאט"ו, בצעד שאותו הגדיר ארדואן כמחאה על מעשיה של ישראל במבצע "עופרת יצוקה". באותו החודש שידרה הטלוויזיה הממלכתית התורכית סדרת דרמה משלהבת יצרים, שבה נראו חיילי צה"ל הורגים עוללים פלסטינים ומעמידים אזרחים מול כיתת יורים. ולבסוף, בנובמבר האחרון הצהיר ארדואן כי היה מעדיף לארח את המנהיג הסודאני עומאר אל-באשיר, מיוזמי רצח העם בדרפור, מאשר לפגוש את ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו.
מתגובתה של ישראל לסדרת המהלומות הגסות שחטפה מידי תורכיה עולה הרושם כי מטרתה לא הייתה להגן על כבודה, חלילה, אלא דווקא לספוג באיפוק את המכות. במקום לבטא כעס, מיהרה ישראל לכבות את האש. שר הביטחון אהוד ברק הזהיר את ממשלתו שלא להזיק עוד יותר לקשריה הרעועים של ישראל עם תורכיה, הדגיש כי המדינה המוסלמית היא שחקן מרכזי באזור וקרא "לא להיגרר להתבטאויות מתלהמות" כלפיה. סגן שר החוץ דני איילון ניסה להמעיט בחשיבות החלטתה של אנקרה לסלק את ישראל מן התמרון האווירי והבטיח לכתבים כי תורכיה "הייתה ונשארה עוגן אסטרטגי חשוב מאוד במזרח התיכון". הגדיל לעשות שר התעשייה, המסחר והתעסוקה בנימין בן-אליעזר, שטס בנובמבר האחרון לאנקרה והבטיח למארחיו כי ישראל אינה מתנגדת לחידוש פעילותה של תורכיה כמתווכת בשיחות השלום עם סוריה. לטוב או לרע, ברור כי ישראל החליטה להימנע מלהחריף את המשבר. למעשה, היא הייתה נחושה כל כך להפיג את המתיחות עד ששום פוליטיקאי או דיפלומט ישראלי לא ראה לנכון לומר – לא לעמיתיו התורכים ולא לקהילה הבינלאומית – שאך אירוני הוא שהאשמות חסרות יסוד ברצח עם נשמעות דווקא מפיה של מדינה שההיסטוריה שלה מוכתמת בקטל ההמוני של האוכלוסייה הארמנית במהלך מלחמת העולם הראשונה, שלא לדבר על הדיכוי הברוטלי המתמשך של הלאומיות הכורדית בחלקה הדרום-מזרחי.
למרבה הצער, מורך הלב שהפגינה ישראל לנוכח ההתקפות התורכיות אינו מוגבל ליחסי ירושלים-אנקרה; זהו סימפטום לבעיה רחבה הרבה יותר, המעידה על מנטליות שאינה ראויה למדינה ריבונית. במילים פשוטות, הנהגת ישראל טרם הפנימה את ההבחנה החיונית בין דיפלומטיה לשתדלנות, או בין ניהול מדיניות חוץ ובין ניסיון נואש לשאת חן בעיני אחרים. המדינה היהודית בחרה בפוליטיקה של שפלות רוח וחמקנות, שלא רק מזיקה לשמה הטוב בחו"ל, אלא גם מערערת את מורל אזרחיה – ובכך נעוצה אולי סכנתה האמיתית.
מוטי סגרון -- עין ולשון אחרת -- motiSagron 
מסכים, עמוד שידרה בכול התחומים כמובן , "תורכיה כמשל"
אהבתיאהבתי
למדינה תהיה עמוד שדרה רק אם היא תתן רווחה לתושבים. בלי דיור ציבורי, חינוך לגיל הרך והעסקה ישירה ללא חברות כוח אדם וקבלן, למדינה אין שום עמוד שדרה ולא אכפת לי כמה שרירים היא תפעיל נגד תורכיה.
אהבתיאהבתי