הרבה לפני שניסינו לתת את הדעת על העניין ברצינות, היה ברור לנו שזכינו לחיות בחברה מתקדמת. כולנו, בגיל התיכון, רחשנו הערצה, גם אם עמומה, לתרבות ההיפית של שנות השישים, על אידיאל האהבה החופשית שבה. כולנו השתדלנו מאוד לנצל את החופש המיני שזכינו בו. אף על פי שלרבים מאתנו, אולי לרובנו, המאמץ הסב תסכול גדול, לא ויתרנו. לא יכולנו; הרי חופש הוא דבר שחייבים לנצל. לא?
ראינו הרבה מאוד עירום בחיינו – בעיקר נשי, יש לציין – מגיל מאוד צעיר. אמנם רובו המוחלט היה בתמונות ובסרטים ולא במציאות, אבל בכל זאת, אנחנו שמחים על כך שהעירום אינו מוסתר עוד, לפחות לא בתמונות ובסרטים. לא?
היום אנחנו גדולים יותר. כמעט כולנו ניהלנו יותר מקשר אחד. חלקנו הרבה יותר. חלקנו בכלל לא. לא ברור לנו באיזה שלב בהתקרבות הפיזית בין בני-זוג מתחילים המחויבות והביטחון. הביטוי "רק יצאנו" התחלף כבר מזמן בביטוי "רק התנשקנו", ולאחרונה גם ב"רק שכבנו". לעתים חולפים חודשים עד שמתברר שמדובר בחברות נאמנה. לעתים שנים. נפגענו הרבה, ראינו הרבה בגידות וסטוצים, אך גם ראינו וידענו אהבה. אפשרות האהבה, והביטחון שהיא נותנת, עוד ממלאת אותנו תקווה.
בסופו של דבר כולנו, כך נדמה, אסירי תודה על כך שהמין יצא מהארון. שמותר להתלבש איך שרוצים ולעשות מה שרוצים עם מי שרוצים. שיש לנו הרבה פחות מחויבויות מבעבר. שיש לנו הרבה יותר חופש.
לא?
ניל מנוסי: בעקבות החלקיקים האלמנטרים. של וולבק
מוטי סגרון -- עין ולשון אחרת -- motiSagron 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.