רק 22 אחוזים"? הבלוף של סאיב עריקאת

האתגר של ישראל באו"ם לא מסתכם במאבק על הקמת מדינה פלשתינית • מדובר במאבק על זכותה של ישראל שלא להיאלץ לשוב לקווי 67', זכות שבעבר עוגנה על ידי האו"ם וכעת עומדת בפני התקפה נרחבת

כפי שציינתי בעבר בטור זה, המנהיגות הפלשתינית יודעת היטב כי אין בכוחה להשיג חברות באו"ם על ידי פנייה למועצת הביטחון בספטמבר הקרוב, היות שהיא עתידה להיתקל בווטו אמריקני. הפלשתינים גם מודעים לעובדה שלהחלטותיה של העצרת הכללית של האו"ם אין תוקף משפטי מחייב וכי שדרוגה של משלחת אש"ף ממעמד משקיף לא-מדינתי באו"ם למעמד משקיף מדינתי, לא ישנה את המציאות בשטח בגדה המערבית.

הדבר משאיר לפלשתינים מטרה צנועה יותר, והיא החלטת או"ם שתחזק את ההכרה הבינלאומית בקווי 67' כגבולותיה של המדינה הפלשתינית העתידית ותרסק את זכותה של ישראל לגבולות בני-הגנה, זכות שקיבלה ביטוי לראשונה בהחלטה 242 של מועצת הביטחון.

סאיב עריקאת, האחראי על המו"מ מטעם הפלשתינים, הפך את העניין לאחת ממטרותיו העיקריות במאמציו הדיפלומטיים זה כמה שנים. במהלך הופעותיו בתקשורת העולמית הוא חוזר באופן קבוע על המשפט: הפלשתינים קיבלו והכירו בישראל הנמצאת ב-78 אחוזים משטחיה של "פלשתין ההיסטורית", וכל שהם מבקשים הוא את 22 האחוזים הנותרים. גם אבו מאזן השתמש בטיעונים אלו, במאמר דעה ב-16 במאי 2011 ב"ניו יורק טיימס", כשאמר: "אנו פונים כעת לאו"ם כדי להבטיח את זכותנו לחיות בחופשיות ב-22 האחוזים הנותרים ממולדתנו ההיסטורית".

הצגת הסוגיה באופן זה, עם השימוש באחוזים הללו, מציגה את ישראל כאילו היא דורשת מהפלשתינים להתפשר ולוותר על עוד יותר שטחים ולהיוותר עם 18, 15 או אף פחות אחוזים מהשטח.

בתוכניתה של כריסטיאנה אמנפור ב-CNN מנובמבר 2009, אמר עריקאת, "נראה לי עתה שנתניהו רוצה לחלק את 22 האחוזים הללו". גישה זו מציגה את ישראל בתור הצד האנוכי בקונפליקט. מנהיגים פלשתינים מקווים שעל ידי השמעת טיעונים אלו, הם יסכלו את התביעות הבינלאומיות שדורשות מהפלשתינים להתפשר. 

"חריץ קטן" על המפה

סיפור זה שאותו עריקאת מוכר כבר שנים, בוודאי יככב בבליץ התקשורתי המתוכנן לספטמבר. יש דרכים רבות לבחון את סוגיית האחוזים בסכסוך הערבי-ישראלי, וכל אחת מהן עשויה לשנות את "מאזן" הצדק מבחינת המתבונן האובייקטיבי.

לאחר פרסום הצהרת בלפור, הבריטים רצו להציג את שאלת המאבק על ארץ ישראל המנדטורית בהקשר אזורי רחב יותר. לדוגמה, בנאום שנשא הלורד בלפור, שר החוץ הבריטי, ב-12 ביולי 1920, הוא הזכיר שפלשתינה המנדטורית, שהיתה מיועדת להפוך לבית לאומי עבור העם היהודי, תהיה לא יותר מאשר "חריץ קטן" על המפה בהשוואה גיאוגרפית לאזורים הנרחבים שבהם הערבים יממשו את הריבונות שלהם.

הוא קיווה שהעולם הערבי לא "ייטור טינה" על השטח המזערי שניתן לעם היהודי. למעשה, האזור המקורי של פלשתינה המנדטורית, הכולל את ירדן של ימינו, מהווה פחות מ-5 אחוזים מהאדמות שאותן שיחררו הבריטים במלחמת העולם הראשונה עבור המדינות הערביות ככלל.

בניסיונו להוכיח את צדקתו על ידי השימוש באחוזים, עריקאת "שוכח" לציין את ירדן. ב-1922 בריטניה, שקיבלה מנדט על ארץ ישראל מחבר הלאומים, חילקה את פלשתינה המנדטורית בכך שלא החילה את הסעיפים הנוגעים להקמת בית לאומי לעם היהודי על שטח עבר הירדן, שלעתיד הפך לממלכה הירדנית.

למעשה, הבריטים נתנו 77 אחוזים משטח המנדט המקורי לאוכלוסייה הערבית והותירו 23 אחוזים בלבד עבור היהודים. אחוז זה הצטמצם עוד יותר ב-1948, לאחר שירדן כבשה את הגדה המערבית ומצרים שלטה ברצועת עזה. גם בימינו אומרים לעיתים קרובות, ושלא לציטוט, גורמים פלשתיניים וירדניים כי כמה שעות לאחר שתקום מדינה פלשתינית, הם יקימו קונפדרציה. רעיון זה עלה לראשונה ב-1985, בהסכם בין חוסיין לערפאת, ולא ירד מהפרק מאז.

פלשתין וירדן יתאחדו

שאלת הצדק בסכסוך הישראל-פלשתיני נראית שונה לחלוטין כשלא מתמקדים רק בשטח שנמצא בין נהר הירדן לים התיכון. עריקאת מוליך שולל את הקהילה הבינלאומית באומרו כי הפלשתינים מבקשים רק 22 אחוזים מפלשתינה ועלולים לקבל בפועל אף פחות, אם מדינות רבות יתחשבו בדרישות הישראליות.

האמת היא אחרת. כאשר ירדן, באופן בלתי נמנע, תחזור להיות חלק מהסדר שלום עתידי, הצד הערבי ישלוט על יותר מ-80 אחוזים מהאזור המקורי של ארץ ישראל המנדטורית.

 לסיכום, מטרתה האמיתית של הטענה הפלשתינית על אודות 22 האחוזים היא בעצם להשיג 100 אחוזים משטחה של הגדה המערבית ורצועת עזה. עזה פחות שנויה במחלוקת, היות שישראל כבר נסוגה משטחה ב-2005 ב"התנתקות".

לגבי הגדה המערבית, יש להדגיש כי החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, שהתקבלה כשישה חודשים אחרי מלחמת ששת הימים, מעולם לא דרשה מישראל לוותר על כל השטח שנפל לידיה כתוצאה ממלחמת מגן. היה זה אחד מהישגיה הדיפלומטיים הנשגבים ביותר של הדיפלומטיה הישראלית, תחת שר החוץ אבא אבן.

 היוזמה הפלשתינית הנוכחית באו"ם מבקשת לשלול ולרוקן מתוכן את החלטה 242. בספטמבר הפלשתינים שואפים להטמיע בתודעה הבינלאומית פרמטרים חדשים לפתרון הסכסוך ולצמצם את מרחב התמרון הטריטוריאלי שישראל נהנתה ממנו יותר מ-45 שנה. ברור שדבר זה יגביר את הלחץ הבינלאומי על ישראל. בעבר, הפרשנות של מדינת ישראל את זכויותיה המשפטיות לאור החלטה 242, קיבלה גיבוי במשך שנים רבות על ידי רצף של מזכירי מדינה של ארה"ב. הפלשתינים מנסים לשים לדבר הזה סוף.

כך, בספטמבר הקרוב, האתגר של ישראל באו"ם אינו מסתכם במאבק על הקמת מדינה פלשתינית. מדובר במאבק על זכותה של ישראל שלא להיאלץ לשוב לקווי 67', זכות שבעבר עוגנה על ידי האו"ם, אך כעת עומדת בפני התקפה נרחבת.

דורי גולד: ישראל היום 19.8.2011

הארגונים הבינלאומיים הלא־ממשלתיים (INGOs – International Non-Governmental Organizations

אין ספק שהאקטיביזם הנמרץ של ה־INGOs תורם לביזור הכוח בזירה הבינלאומית ומצר את צעדיהן של מדינות הנוטות להתנהלות דורסנית או הגמונית. עם זאת, ראוי לזכור שבניגוד למרבית הממשלות שעמן הם מתעמתים, ארגונים אלה אינם גופים נבחרים, אינם מושתתים על עיקרון ייצוגי, אינם נושאים באחריות ציבורית ואינם נתונים לחובת דיווח כלשהי. עובדה זו מעוררת תהיות עמוקות באשר לחוקיות וללגיטימיות של פעילותם, ומעמידה בסימן שאלה את יכולתם – או את נכונותם – לציית לכללי משחק דמוקרטיים.¹²

 

 

בעבר הלא רחוק עוד טרחו ארגונים רבים לעגן את הלגיטימציה לפעילותם בטענה כי הם ממלאים שליחות מוסרית־חברתית חסרת פניות ומייצגים אינטרסים ציבוריים רחבים. נדמה שאיש אינו מתייחס עוד ברצינות ליומרה זו – גם לא ראשי ארגונים לא־ממשלתיים מובילים, המודים שהם שחקנים פוליטיים לכל דבר. למותר לציין שארגונים רבים אינם מהססים לנקוט עמדה חד־צדדית בסכסוכים ובעימותים שונים; דא עקא שעמדה זו אינה עולה תמיד בקנה אחד עם סדר היום ההומאניטרי או עם השקפת העולם הנאורה שבה הם מתהדרים. דוגמה בולטת מספק 'אמנסטי אינטרנשיונל', שדיווחיו בדבר הפרות זכויות אדם במקומות שונים ברחבי תבל מושכים תשומת לב בינלאומית רבה – בצד האשמות על הטיה פוליטית.¹³

 

 

 

 

באפריל 2010 מצא עצמו הארגון שקוע עד צוואר בשערורייה ציבורית מביכה עקב קשריו עם מועזאם בג, אקטיביסט בריטי שנכלא בעבר בגואנטנמו ונחשב לתומך מובהק של האיסלאם הרדיקלי בכלל ושל הטליבאן בפרט. כאשר העזה גיטה סהגאל, פעילה בכירה ב'אמנסטי', להסתייג משיתוף הפעולה עם בג, היא הושעתה מתפקידה. בתגובה למחאות שעורר צעד זה פרסם מזכ"ל הארגון, קלאודיו קורדון, מכתב פומבי שבו שיבח את בג והסביר כי תמיכה בג'יהאד כ"הגנה עצמית" אינה "נוגדת בהכרח את זכויות האדם".¹⁴

 

 

 

המקרה של 'אמנסטי אינטרנשיונל' הוא רק סימפטום לתופעה רחבה יותר. העוינות למערב, ובעיקר לישראל ולארצות־הברית, היא חיזיון נפרץ ב"חברה האזרחית הגלובלית". היא מספקת מטרה משותפת לארגוני שמאל רדיקלי ולגופים איסלאמיים קיצוניים – תכופות תחת מטריית הלגיטימציה של האו"ם ומוסדות בינלאומיים נוספים. "ועידת האו"ם נגד הגזענות ושנאת הזר" שנערכה בשנת 2001 בדרבן שבדרום אפריקה אמורה הייתה לשמש מפגן אוניברסלי של סובלנות ופלורליזם, אך הפכה – בניצוחה של קואליציית ארגונים בינלאומיים לא־ממשלתיים – לפסטיבל של שנאה ארסית לציונות ולעם היהודי. הרושם שהותירה היה כה שלילי, עד שמדינות רבות – ובהן ארצות־הברית, קנדה, אוסטרליה, איטליה, פולין, גרמניה והולנד – החרימו את הוועידה הבאה, שהתקיימה בז'נבה באפריל 2009.

אם לא די בכך, מקצת ה־INGOs אינם מסתפקים בגילוי הבנה לטרור, ומספקים אכסניה ויד מסייעת לאספסוף מיליטנטי של אנרכיסטים אשר אינם מהססים לנקוט אלימות ולזרוע חורבן.¹⁵ די להזכיר, בהקשר זה, את גילויי הוונדליזם שליוו את ההפגנות נגד כינוס ארגון הסחר העולמי בסיאטל ב־1999, או את ההתפרעויות ההמוניות סביב ועידת המדינות המתועשות (ה־G8) ביולי 2001 בגנואה, שגרמו נזקים כבדים לרכוש ואפילו אבידות בנפש. יתר על כן, להערכת משקיפים, הארגונים הבינלאומים הלא־ממשלתיים מנוצלים על נקלה בידי רשתות טרור כנקודות חדירה נוחות אל תוך המרחב האזרחי.¹⁶

 

 

 

אפשר להבין אפוא מדוע מצא לנכון מזכ"ל האו"ם לשעבר קופי ענאן – שהיה דווקא תומך נלהב של "החברה האזרחית הגלובלית" – להדגיש בנאום שנשא בברזיל ביולי 1998 ש"לא כל תוצאותיה של הגלובליזציה הן חיוביות; לא כל השחקנים הלא־מדינתיים הם טובים".

 הראל בן ארי. אתר: תכלת