שנאה בת דורות רבים ומחוות פיוס חלולות במידל איסט

מצדדיה הבלתי נלאים של הפייסנות כי הקיצוניות והלוחמנות הן שיירים של אי־הבנה ושל אי־ידיעה, וכי ניתן להעבירן מן העולם על ידי דיאלוג פורה וחינוך פרוגרסיבי. אבל המציאות שבה וטופחת על פניהם: מתברר שאנשים מתקשים לוותר על שנאתם בדיוק כשם שהם ממאנים לוותר על זהותם; השתיים, כך מתברר, כרוכות לעתים זו בזו לבלי התר.

כיצד מתמודדים עם תופעה עיקשת כל כך? הניסיון ההיסטורי מלמד אותנו שיעור קשה וחסר רחמים: עמים ותרבויות אשר רוממו את המלחמה ב"אויב" למדרגת אתוס לאומי או ציווי דתי ההינו לנטוש את המערכה רק לאחר שנחלו מפלה כואבת במיוחד – לא סתם תבוסה משפילה, המעוררת במנוצח תשוקת נקם ושאיפה לשקם את כבודו הגזול, אלא מהלומה טראומטית, הצורבת בתודעה הקולקטיבית לקח בל יישכח. אירופה הנוצרית בחרה בדרך הסובלנות הדתית רק לאחר שנלאתה מן ההתנגשויות הרצחניות בין הקתולים לפרוטסטנטים, שהותירו בה צלקות עמוקות במאות השש־עשרה והשבע־עשרה; גרמניה ויפן, שתי אומות שהתגאו באופיין הלוחמני, התנערו לחלוטין מן המיליטריזם רק לאחר שהוכו שוק על ירך במלחמת העולם השנייה; והעם היהודי, קיבוץ אנושי קשה עורף במיוחד, זנח את דרך הקנאות והאלימות – גם אם לא את הטינה המושרשת שנלוותה אליה – רק לאחר החורבן הנורא שהמיטו עליו שלוש מרידות כושלות באימפריה הרומית.

העולם הדמוקרטי של ראשית המאה העשרים ואחת רחוק מרחק רב מן האימפריה הרומית של המאה הראשונה לספירה; ספק אם יש ביכולתו לעכל אפילו מקצת ממה שעוללו מגניו במלחמת העולם השנייה, לפני עשורים ספורים בלבד. מדינת ישראל, שהוקמה על חורבותיהם של מאות כפרים ערביים, אינה יכולה לכבוש כיום ולו שכונה אחת במחנה פליטים פלסטיני בלי לעורר עליה את חרון אפה של דעת הקהל העולמית. בתנאים מגבילים אלה, המאבק בטרור האיסלאמי ובעריצויות החשוכות המתייצבות לצדו לא יסתיים בהכרעה ברורה בפרק הזמן הנראה לעין. מותר רק לצפות שהמנהיגים המופקדים על ביטחוננו במערכה מתמשכת זו לא יחזרו על המשגים של קודמיהם ולא ידמו בלבם כי יש ביכולתם לבער שנאה בת דורות רבים במחוות פיוס חלולות. אל להם להתייאש מן השאיפה לשלום ומן המאמצים להשיגו, אולם עליהם לזכור: כדי להביס את המפלצות הקדמוניות הרודפות את הנפש האנושית יש צורך בצלצל, לא ברוטב טרטר.

אסף שגיב

תשרי התשע"א / ספטמבר 2010