מה ההבדל בין אברי גלעד לעופר שלח

? * מה ההבדל בין אירופה לישראל כשמגיעים לגירוש זרים? מה הקשר בין שייח' ג'ראח, שכונת התקוה ורמת אביב? מה הקשר בין גיא מרוז לקללת בלעם? כל התשובות בפנים

הפליטים ממדינה מסוימת באפריקה שהו במדינה אירופית בין שלוש לעשרים שנה. הם מצאו עבודה, אימצו את השפה וחשבו שגורלם שפר עליהם. בתוכם היו גם 450 ילדים. הם נולדו באותה מדינה. הם התחנכו במוסדות הלימוד שבה. זו הייתה שפתם. החברים שלהם היו מבני המקום. המצב במדינתם הקודמת, שחלקם כלל אינם מכירים, הוא קשה מנשוא. אלא שהממשלה הגיעה להסכם עם מדינת המוצא שהגולים יחזרו למכורתם. השנים הרבות, הילדים שנולדו, מקומות העבודה המסודרים – כל אלה לא ישנו דבר. משום שהמדינה אינה יכולה לקלוט כל מי שטוען שהוא נרדף או מסכן או משום שבארץ מולדתו תנאי המחיה קשים. פצחה סערה ציבורית. אלא שהממשלה הבהירה שמדובר בהחלטה מקצועית ועניינית.  האפריקאים יגורשו. וזה יקרה למרות שחלקם שייכים לאופוזיציה והם חוששים לגורלם.

זה לא קרה בישראל. זה קרה באירופה. המדינה היא נורבגיה. אחת המדינות העשירות בעולם. המגורשים הם אתיופים. ארגוני זכויות אדם התערבו למענם. גם סופרים ידועי שם הצטרפו למחאה. שם כמו כאן. זה לא עזר. הממשלה התעקשה. ובעצם, לא רק נורבגיה. גם שבדיה, דנמרק, הולנד ובריטניה החליטו על החזרה כפויה של אלפים, לעיראק ולמדינות אפריקניות, שבקשתם למקלט נדחתה. עיתון נורבגי דיווח שבין כלל המוחזרים מנורבגיה לבדה יש 2,434 ילדים, שגדלו באותה מדינה.

ישראל אינה שונה. כבר היינו בסרט הזה, כאשר הוחלט להחזיר את השוהים הבלתי חוקיים – עובדים זרים שהפרו את החוק ונשארו בישראל. קראו לזה אז "גירוש ילדים", למרות שלא היה מדובר בשום גירוש, אלא בטיפול ראוי בעבריינות, ולמרות שישראל לא עשתה שום דבר שמדינות דמוקרטיות אינן עושות. וזה קורה שוב עכשיו, כאשר ישראל החליטה להחזיר את הדרום-סודנים.

והנה, אנחנו מוצפים בדיווחים על "מחאה אמריקנית", למרות שארה"ב הרבה יותר ברוטלית בהחזרת מסתננים לשטחה, או בטיפול בשוהים בלתי-חוקיים, וזה כולל ישראלים. ואנחנו מוצפים במידע על מחאה של יהודים תומכי ישראל שלא מבינים איך התדרדרה נורבגיה – סליחה, ישראל – לפגיעה כל כך קשה בזכויות יסוד. וכך, כל יישום של הדין, שנוהג במדינות מתוקנות, הופך לפשע נגד האנושות, כשמדובר בישראל. אין שום פסול בהטפת מוסר, בעיקר מידידים. אבל מותר לנו לבקש מהם רק דבר אחד: אנא, למדו קצת את העובדות, גם על המדינה שבה אתם חיים וגם על מדינות דמוקרטיות אחרות. ואנא, בלי מוסר כפול.

ובכל זאת יש הבדל. בנורבגיה לא היה שום פוליטיקאי שאמר שהאפריקאים מפיצים מחלות, ולא הייתה שום חברת פרלמנט שאמרה שמדובר בסרטן. לנורבגיה יש פה קטן ומקל גדול. לישראל יש פה ענק ומקל קטנטן. אנחנו משלמים את המחיר לא רק על הצביעות הבינלאומית ועל המוסר הכפול. אנחנו משלמים את המחיר גם על הפה הגדול מדיי של פוליטיקאים קטנים מדיי. בן דרור ימיני- מעריב

ציורים: מוטי סגרון.