מה לא מספרים לכם – מוטי סגרון — עין ולשון אחרת

א. הסוררים

בארה"ב נהוגה שיטת חקירה שזכתה לכינוי "השוטר הטוב והשוטר הרע". על מנת שלא להכביר במלים, זו טכניקה בה החקירה נגד חשוד מתנהלת ע"י שני חוקרים. אחד מאיים על הנחקר, מקלל אותו, משפיל אותו, מבטיח לו שבעת מדורי גיהנום להם הוא צפוי אם לא יודה בפשעים המיוחסים לו, ולפעמים אף לא נרתע משימוש באלימות. השני, אחרי ה"ריכוך" הזה. מרגיע את הנחקר, ואף "מתנצל" על גסות הרוח של קודמו. להוכחת כוונותיו הטובות הוא מציע לנחקר כוס קפה, סיגריה ומוסיף "סמוך עלי, אני אשמור עליך. רק תספר לי את האמת". לפעמים זה עובד, בעיקר על אנשים שזו להם הפעם הראשונה שהם מתנסים בחקירה. יתרה מזאת, יש מקרים בהם חשודים מודים בדברים שהם לא עשו רק כדי לא להתנסות שנית בחוויה הלא נעימה של פגישה עם השוטר הרע.

הערבים אימצו את המודל הזה במאבקם נגד מדינת-ישראל, והוא משמש אותם בהצלחה רבה כבר קרוב ל-20 שנה. הסמנטיקה משתנה אבל העיקרון נותר בעינו. המגעים עם מדינת-ישראל מתנהלים בשני מישורים. האחד הוא בידי "הערבי הטוב", והשני הוא בתחום אחריותו של "הערבי הרע". הראשון רוצה בשלום. רוצה? רוצה זאת לא מילה – הוא מת לעשות שלום. רק ייתנו לו את מה שהוא רוצה, ובא לציון גואל. אלא מה, גם לערבי הרע יש מה לומר. הוא, יימח שמו, יש לו מטרה אחת בחיים – לחבל בשלום. להשגת המטרה הזאת כל האמצעים כשרים. סכינים, נשק חם, מטענים מאולתרים, מחבלים מתאבדים, טילים ופצמ"רים – הכל הולך.

זה מזכיר את הסיפור של רוברט לואי סטיבנסון ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, בהבדל אחד – סיפורו של סטיבנסון תאר ישות אחת הלובשת צורה ופושטת אותה בהתאם לנסיבות. לערבים יש שתיים, שתי ישויות שכל אחת מהן בלתי תלויה בשנייה ופועלת באופן עצמאי. "הפרדת הרשויות" הזאת היא למעשה העיקר בטקטיקה של הערבים. בזכותה הערבי הטוב יכול להתנער מאחריות ישירה או עקיפה למתרחש. טרור? פיגועים? טילים? – הוא לא מבין מה רוצים ממנו. זה לא הוא, הוא בכלל לא בעסק. הוא מתנגד לשימוש באלימות. זה הרעים זה לא הוא. הוא רק רוצה לעשות שלום. בשפה דיפלומטית קוראים לזה התכחשות סבירה

(Plausible Deniability).

מערך היחסים הזה מתקיים כמעט מהיום הראשון שלמחרת חתימת הסכם אוסלו, כשכל אחד מהצדדים מקפיד למלא את תפקידו. רק בשבוע האחרון, במהלך ה"התחממות" בדרום הארץ, ראיתי במדור "דעות" של העיתון "ידיעות אחרונות" את הכותרת הבאה החמאס מדבר בפייסנות, ישראל מגיבה באלימות (19 במרס, 2012). באותו יום בטלוויזיה, בתוכניתם של לונדון וקירשנבאום, המומחה התורן מסביר למאזינים בפנים רציניות שאת הטילים יורים "סוררים" ולא החמאס. שהאחרון "עלה על דרך המו"מ המדיני", והוא מעוניין בשמירה על השקט. "סוררים", נו באמת. מאליו מובן שאין לתת ל"סוררים" זכות ווטו על תהליך השלום.

בפרפראזה על אימרת חז"ל יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להיניק, את יחסי מדינת-ישראל עם הערבים אפשר להגדיר יותר משהערבים רוצים לרמות, הישראלים רוצים שירמו אותם. למען הדיוק, המילה "מוכרחים" היא תאור הרבה יותר הולם לגישה הישראלית מאשר "רוצים". ללא העמדת הפנים הזאת לא היה אפשרי להתייחס לפארסה המכונה "תהליך שלום" כאל משהו שהוא יותר מכאילו. הדוקטרינה הבסיסית של שוכני הבועה השמאלית הוא מוטב לשחק בנדמה לי מאשר לפקוח את העיניים. כאשר בכל זאת שום דבר לא זז, תמיד אפשר להאשים את נתניהו.

לפני כמה שנים הייתי נוכח בהרצאה שנתן פרופ' מהאוניברסיטה העברית, אדם הנחשב לאחד מגדולי המומחים לנעשה בעולם הערבי. הוא הרבה לספר בשבחם של מנהיגי הערבים ותאר את "רצונם הכנה" בשלום. הוא סיפר על שלושה או ארבעה סטודנטים פלשתינאים שעושים אצלו את עבודת הדוקטורט שלהם כהוכחה חיה למה שהוא תאר. בתום ההרצאה נגשתי אליו ושאלתי אותו אם הוא לא חושב שהערבים עובדים עליו בעיניים ומיישמים את הטקטיקה של "השוטר הטוב והשוטר הרע". הוא הביט עלי במבט מתנשא, ואחרי כמה דקות של היסוס בהן הוא התלבט אם אני בכלל אחד הראוי להתייחס אליו, התשובה שהוא נתן לי הייתה הם לא כל כך מתוחכמים. "תחכום" – זאת מילת המפתח, מילה המביעה את הכל. צורת החשיבה של אותו פרופסור היא אופיינית להתנשאות האליטיסטית של השמאל בישראל. אותם לא מסדרים, הם מתוחכמים – עליהם לא עובדים. ובמי בכלל מדובר? בערבים? ערבים לא נחנו ברמה אינטלקטואלית שמאפשרת להתמודד אתם כשווים. למען הנימוס החלטתי לא להתווכח עם הפרופסור אם זה תחכום או טמטום, ומי הוא המתוחכם בין הצדדים. אותו פרופסור הוא היום אמריטוס, אבל קולו עדיין נשמע ברמה.

המאמר: מתאריך 30.3.2012