משפטית זה דווקא די בסדר לשלוט ביו"ש

כבר 44 שנים חלפו מאז מלחמת ששת הימים, אולם היא משפיעה עד ימינו אנו על זכויותיה המשפטיות של ישראל ועל דרישתה לגבולות בני-הגנה שיחליפו את קווי 67' השבריריים שמהם הותקפה.

נציגים ישראלים ציינו תמיד את העובדה שלפני 67' רוחבה של ישראל עמד על 15 קילומטרים בלבד באזור נתניה. מהטיעון הזה כשלעצמו ניתן היה להסיק שלמדינות בעלות "מותניים צרים" יש זכות לשאוף להרחיב את גבולותיהן, ולא היא.

זכויותיה המשפטיות של ישראל לשטחים מעבר הקו הירוק הזקוקים לה להגנתה, כמו גם זכויותיה בירושלים, נובעות בעיקר מהנסיבות המיוחדות שאפפו את מלחמת ששת הימים ושהוכרו בצורה גורפת על ידי גדולי המשפטנים הבינלאומיים.

לדוגמה, בשנת 1970 הופיעה התייחסות מפורשת לעניין זכויותיה של ישראל לגבולות חדשים במאמר בכתב העת היוקרתי ביותר לענייני משפט בינלאומי, The American Journal of International Law. המחבר, משפטן בשם סטיבן שוובל, מונה לימים ליועץ המשפטי למחלקת המדינה האמריקנית ומאוחר יותר לנשיא בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג. במבט לאחור, עמדותיו המשפטיות הן בעלות חשיבות וראויות לעיון מדוקדק.

שוובל הסביר שכאשר שטחים נתפסים כתוצאה ממלחמה, הרי שהנסיבות סביב פרוץ המשבר משפיעות באופן ישיר על הזכויות המשפטיות של שני הצדדים לאחר סיומו.

שתי עובדות בולטות מ-1967 השפיעו על עמדתו: ראשית, ישראל פעלה בתוקף זכותה להגנה עצמית. כלומר, השטחים לא נתפסו כתוצאה ממעשה תוקפנות אלא כתגובה למתקפה מזוינת. למעשה, בריה"מ ניסתה להעביר הצעות חוק הן בעצרת הכללית של האו"ם והן במועצת הביטחון שהגדירו את ישראל כצד התוקפן, אך ניסיונות אלו נחלו כישלון חרוץ משום שהעולם הכיר בכך שהיתה זו מלחמת הגנה עצמית.

עובדה נוספת שאליה התייחס שוובל היא שטענתה של ירדן לבעלות חוקית על השטחים שהפסידה היתה בעייתית ביותר.

הפלישה הירדנית לגדה המערבית ולירושלים 19 שנים קודם לכן, ב-1948, היתה בלתי חוקית.

לכן סיכם שוובל: "לישראל תביעת בעלות חזקה יותר" לשטחים שהיו בעבר המנדט על לארץ ישראל מאשר לכל מדינה אחרת שהשתלטה עליהם בכוח הזרוע. הוא ציין במפורש שלישראל טענה משפטית חזקה יותר על "כל ירושלים".

אבחנותיו היו שיקוף של לשון החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, שלא דרשה מישראל נסיגה מוחלטת לקווי 67'. הוא הסביר שקווי 67' מעולם לא היו גבול בינלאומי אלא קווי שביתת נשק, שאותם זכאית ישראל להחליף בגבולות בטוחים ומוכרים.

גם ירושלים

שוובל לא היה קול בודד בקרב משפטנים בינלאומיים ודיפלומטים. פרופ' אליהוא לוטרפאכט מאוניברסיטת קיימברידג', שכיהן זמן מה גם כיועץ המשפטי של אוסטרליה, טען שאיחודה של ירושלים ב-1967 הוא חוקי ובעל תוקף.

לוטרפאכט הסביר שהמדינה האחרונה שהיתה בעלת ריבונות חוקית על ירושלים היתה האימפריה העותומאנית, ששלטה כאן בשנים 1917-1517. לאחר מלחמת העולם הראשונה ויתרה האימפריה העותומאנית באופן רשמי על ריבונותה בירושלים ובשאר השטחים הנמצאים מדרום לטורקיה המודרנית. נוצרה השעיה או השהיה של הריבונות, סיכם לוטרפאכט. במילים אחרות, ב-1948 נוצר "ריק ריבוני", בפרט בירושלים.

מסקנתו של לוטרפאכט היתה שאת החלל שנוצר ב-1948 מילאה ישראל באזורים שבהם פעל והחזיק צה"ל, לצורך הצלת האוכלוסייה היהודית של ירושלים מהשמדה או מטיהור אתני. אותו עיקרון חל גם ב-1967 כאשר כוחות ירדניים החלו בירי על שכונות יהודיות, וכוחות צה"ל נכנסו למזרח ירושלים ולעיר העתיקה כפעולה של הגנה עצמית.

דמות משפטית בכירה נוספת שתרמה לדיון על זכויותיה המשפטיות של ישראל באותן שנים היה פרופ' יוג'ין רוסטאו, שכיהן כדיקן בית הספר למשפטים באוניברסיטת ייל ושימש גם סגן מזכיר המדינה בתקופת הנשיא לינדון ג'ונסון.

נקודת המוצא של רוסטאו לניתוח המצב היתה המנדט הבריטי על ארץ ישראל, שהתייחס מפורשות ל"זכויות ההיסטוריות של העם היהודי" להקים מחדש את ביתו הלאומי. רוסטאו טען שהזכויות המשפטיות שהוטמעו בתוך המנדט שרדו את התפרקות חבר הלאומים והשתמרו במסגרת סעיף 80 למגילת האו"ם.

נחלת קומץ מומחים

יהיה מי שישאל: מהי החשיבות של העמדות המשפטיות של כל אותם משפטנים מלומדים?

התשובה היא שהמשפט הבינלאומי שונה מהמשפט המקומי בכך שאין ממשלה בינלאומית שמחוקקת את החוקים. יש כמה גורמים שקובעים מה חוקי ומה לא, כמו הסכמים בינלאומיים ונוהג בינלאומי.

האמנה של בית דין הבינלאומי לצדק בהאג מוסיפה עוד מקור למשפט הבינלאומי: "תורותיהם של מלומדים בכירים מרחבי תבל". כלומר, יש משקל למה שכתבו גדולי המשפט הבינלאומי לאחר מלחמת ששת הימים.

עמדותיהם בזכות ישראל לא שללו את האפשרות שהעצרת הכללית תעביר החלטות מנוגדות לזכויותיה המשפטיות בעתיד. אולם כשמשווים את המשקל של החלטות לא מחייבות בעצרת הכללית כנגד הקביעות של גדולי המשפט הבינלאומי, הרי שהאחרונים מנצחים באופן מכריע.

הטיעונים של שוובל, לוטפארכט ורוסטאו היו ידועות לדיפלומטים ישראלים לאחר מלחמת ששת הימים. טיעונים משפטיים אלה הופיעו בנאומיהם של שגרירי ישראל לאו"ם בשנות ה-70 וה-80.

אלא שבשלב מסוים נראה שהזיכרון ההיסטורי של מערך מדיניות החוץ הישראלי החל להתעמעם וידיעתן של זכויותיה המשפטיות של ישראל, הנחוצות לה במסגרת המו"מ לשלום, נותרה נחלתם של קומץ מומחים משפטיים.

הטיעונים שהשמיעו אבא אבן וחיים הרצוג לפני כמה עשורים עדיין רלוונטיים. חשוב שלדוברים הישראלים תהיה אותה מידה של שכנוע עצמי בצדקת הדרך כפי שהפגינו קודמיהם.

דורי גולד: ישראל היום-10.6.2011