על דיפלומטיה שתדלנות וכבוד שאין בו תועלת ב-2011

גם כיום, אחרי שישים ואחת שנות ריבונות ורצף של ניצחונות צבאיים מרשימים, נשלטת הפוליטיקה היהודית – אם כי לא במודע – בידי מנטליות שיסודה בחוויה של חוסר אונים. ישראלים רבים טרם הכירו בכך שמדינה צריכה להציג עצמה בזירה הבינלאומית בביטחון עצמי ובהדרת כבוד. המדינה היהודית אינה מהססת כמובן להפגין את עוצמתה כשאויביה מאלצים אותה לעשות זאת, אך כלפי בעלות בריתה ו"ידידותיה" היא מפגינה תכופות התנהגות מעוררת חמלה. דומה כי מנהיגיה הנוכחיים של ישראל שכחו עובדה מרכזית אחת: דיפלומטיה, בשונה משתדלנות, אין פירושה רק יכולת תמרון מניפולטיבית או ניסיונות חשאיים להשפיע על תהליכי קבלת החלטות מאחורי הקלעים. לעתים משמעה נקיטת עמדה ברורה לשם הגנה על שמה הטוב של המדינה – גם אם הדבר עלול לעורר עוינות.

היו, כמובן, אישים ישראלים בולטים שהבינו היטב את הנקודה הזו. ב-10 בנובמבר 1975 הדהים שגריר ישראל באו"ם חיים הרצוג את העולם בנאום שנשא בתגובה להחלטה המבישה של הארגון שהשוותה את הציונות לגזענות. הרצוג הצהיר כי "לא כמתחנן עומד אני לפניכם. הצביעו כפי שהמצפון המוסרי מכתיב לכם", והוסיף:

זכרו שהנושא אינו ישראל ואף לא הציונות. הנושא הוא המשך הקיום של ארגון זה, שנגרר על ידי קואליציה של עריצים וגזענים לדרגה הנמוכה ביותר של חוסר אמון. לגבינו, העם היהודי, זוהי אינה אלא אפיזודה חולפת בהיסטוריה ארוכה, עשירה ומלאת מאורעות. אנו שמים מבטחנו בהשגחה העליונה, בדתנו ובאמונתנו, במסורת המקודשת והנערצת שלנו, במאבקנו לקִדמה חברתית ולערכי אנוש ובעמנו, בכל מקום שבו הוא נמצא. לגבינו, העם היהודי, משוללת הצעת החלטה זו, המבוססת על שנאה, שקר ובערות, כל ערך מוסרי וחוקי.

את הנאום הדרמטי סיים הרצוג באמרו: "אין זו אלא פיסת נייר ונתייחס אליה כך" – ואז קרע לשניים את הדף שעליו הודפס נוסח ההחלטה.

יהיו בוודאי מי שיטענו כי קל לערוך מפגנים כאלה של ביטחון עצמי באו"ם, ארגון המשמש זה זמן רב כלי שרת בידי אויביה של המדינה היהודית. מה כבר תפסיד ישראל אם תרים את קולה בפורום כזה? קשה הרבה יותר להתגבר על הנטייה להתבטלות עצמית מול מדינות שישראל תלויה במידה רבה בתמיכתן. ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין ניצב מול אתגר כזה בדיוק בשנת 1982, כאשר הנשיא האמריקני רונלד רייגן השעה את מזכר ההבנות האסטרטגי עם ישראל בתגובה לסיפוח רמת הגולן. בעקבות צעד העונשין האמריקני החליט בגין לבטל את המזכר ושאל בכעס את המעצמה הגדולה: "האם אנחנו מדינת וסאלים שלכם? האם אנחנו רפובליקת בננות?" אריאל שרון הפגין עזות מצח דומה כאשר הזהיר את הנשיא ג'ורג' בוש, בשיאה של האינתיפאדה השנייה, כי ישראל לא תפקיר את ביטחונה על מזבח יחסיה הטובים של ארצות-הברית עם מדינות ערב. "אל תחזרו על הטעות הנוראה של שנת 1938, אז החליטו דמוקרטיות נאורות באירופה להקריב את צ'כוסלובקיה למען פתרון זמני נוח", קרא לבוש. "אל תנסו לפייס את הערבים על חשבוננו, לא נוכל לקבל זאת. ישראל לא תהיה צ'כוסלובקיה". יש לזכור כי מילים אלה הופנו אל נשיא שרוב הישראלים סבורים כי הוא הידיד הטוב ביותר שקם אי-פעם למדינתם בבית הלבן. כיום, כאשר על אותו כיסא יושב ברק אובאמה, מנהיג בעל הבנה שונה מאוד של האינטרסים האמריקניים והישראליים כאחד, ברור כי הסכנה בנקיטת עמדה עצמאית ובלתי מתפשרת גדולה הרבה יותר. עם זאת, ייתכן בהחלט שגישה כזו נחוצה כיום יותר מאי-פעם.

ברור כי ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לקלקל את יחסיה עם בעלות ברית שתמיכתן חיונית לביטחונה הלאומי. יתר על כן, אין להכחיש כי דיפלומטיה חשאית עשויה לפעמים להועיל הרבה יותר ממחאה פומבית. מה שהביא לביטולה של ההחלטה אשר השוותה את הציונות לגזענות בשנת 1991 לא היה נאומו המרשים של הרצוג בעצרת האו"ם, אלא שנים של פעילות בערוצים שונים, לרבות מאמצי שתדלנות נמרצים. נוסף על כך, מובן כי סוגיות מסוימות הן רגישות מכדי להיחשף בפומבי, ולישראל יש ללא ספק סיבות פוליטיות רבות לבלוע את גאוותה בהזדמנויות שונות. אך הניסיון מלמד כי מדינה הנוהגת בחוסר החלטיות ואינה מכבדת את עצמה נתפסת בעיני אויביה כחלשה – מה שמדרבן אותם להשתמש באלימות נגדה. וקיימת גם סכנה נוספת: כאשר המורל הלאומי נמוך, מאבדים האזרחים את אמונם בהנהגת המדינה, ועמו גם את נכונותם להציב את האינטרס הקיבוצי לפני הצרכים האישיים.

מרלה ברוורמן אתר: תכלת