מי הניח שייתנו לציבור המשתתף במחאה הכ"כ צודקת ללא התערבותם של כול אותם אנשים הזויים

בשמאל  הרדיקאלי נטול הבושה ,שחושב שהוא ורק הוא יודע מה טוב למחאה 99% מציבור המשתתפים במחאה ברחבי הארץ איננו יודע מה הבריונים הפוליטיים האלה מתכננים  לפניכם חלק מהתוכנית 

מתפלא על  מוסי רז ואלדד יניב מה-"שמאל הלאומי" (האמנם??)

במאהל שדרות חן. ביום חמישי שעבר התכנסו שם פעילים ונציגי גופי שמאל כדי לתכנן את הצעדים הבאים. היו שם המחזאי יהושע סובול, איש מרצ מוסי רז, שמייצג את ההתחברות של מרצ למחנה הרדיקלי, ועוד סרבנים ואנרכיסטים. שבת אחים משמאל ביחד. והיו שם גם אלדד יניב מ"השמאל הלאומי" ויריב אופנהיימר מ"שלום עכשיו". השניים האחרונים אמורים לייצג את מה שהיה פעם השמאל השפוי יותר. לא השמאל האנטי-ציוני. 

נושא הכנס היה – היערכות לספטמבר. מחאה חברתית או פלסטינית? נבדוק. חן אגרי מ"שלום עכשיו" הודיעה על פרסום מסמך סיכום. ואכן, כעבר זמן פורסם מסמך המסכם את עשר הנקודות "שקיבלו את תמיכת רוב המשתתפים". אחת ההחלטות היא לחבר את המחאה המדינית, לקראת ספטמבר, עם המחאה החברתית. עד עכשיו הם התכחשו. עכשיו הם שמים את העניין בחלון הראווה. וזה עוד הסעיף הקל.

הבעיה איננה בעצם העובדה שיש מי שרוצה לחבר בין צדק חברתי לבין שלום. זה לגיטימי. הבעיה היא שסיכום האסיפה מגלה שיש ניסיון לחבר בין מחאת האוהלים לקמפיין אנטי-ישראלי, שכל כולו הזדהות טוטלית עם הפלסטינים. סעיף 6 קובע: "להצטרף למחאות הלא אלימות המתוכננות של הפלסטינים, לארגן צעדות מקבילות ישראליות אל הגבול, לקבל את פניהן בפרחים, לחגוג איתם. להביא גם את הצד השני, הפלסטיני, בצורה זו או אחרת למאבק יחד איתנו". לא עוד מאבק של משותף, ימין ושמאל, למען חברה צודקת, אלא מאבק הזדהות עם הפלסטינים. השיא מגיע בסעיף 7 שקובע כדלקמן: "במידה ומתחיל בלגן בעקבות ההכרזה (על מדינה פלסטינית – ב.י.) אסור לנו להשתתף בו. עלינו להשבית את המדינה ולהקים אוהלים כניסה לקריה בתל-אביב".

להלן וידאו המציג את מהלך כנס פעילי השמאל:

בן דרור ימיני :מעריב

ועוד עניין

שמישהו יעלה לשידור ויבהיר בעברית צחה לאנטישימי ההוא בטורקיה , את עמדתה הברורה של ישראל, כאזרח אני נעלב שעד עכשיו אף אחד לא אומר "אנחנו לא מתנצלים ולא נתנצל" , כול העניין עם הכבוד במזה"ת עבר זמנו, לא שאין לי ביקורת על התנהלותו הלא מקצועית  של משרד החוץ בפרשה כולה מההתחלה

גולדה מאיר צדקה

– Hurriyet Daily News   בוראק בקדיל 28 אוגוסט, 2011 חלפו יותר משנתיים וחצי מאז שראש ממשלת טורקיה, רג'פ טאייפ ארדואן, הטיח בנשיא ישראל, שמעון פרס, "אתם (היהודים) יודעים היטב איך להרוג". כמו כן, ארדואן הצהיר לא אחת כי המכשול העיקרי לשלום בחלק הזה של העולם הוא ישראל, ופעם אף כינה את המדינה היהודית "פצע מוגלתי במזרח התיכון שמפיץ שנאה וטינה". בחודש קדוש זה של הרמדאן, המלא בדמם של טרוריסטים מוסלמים, ננסה לברר מי הם אלה שיודעים היטב כיצד להרוג. בזמן שספירת ההרוגים בסוריה מתקרבת בכל יום ל-2,000 איש, מספר ההרוגים הכורדים-טורקים לא נעצר, מעל 40,000 מאז 1984, ושניהם מוסיפים למרחץ הדמים שנקרא המזרח התיכון. במהלך הרמדאן הנוכחי בלבד, מחיר הדמים של מפלגת הפועלים של כורדיסטן  (PKK) הגיע ל-50 הרוגים במלחמה זו בין כורדים מוסלמים לטורקים מוסלמים. חישוב זה  אינו כולל את קורבנות ה-PKK בטורקיה ובצפון עיראק, בעקבות נקמה של צבא טורקיה, כיוון שלעיתים נדירות מדווחים על כך במדויק. בואו נדבר על העובדות. סודן היא לא חלק מהמזרח התיכון הקונבנציונאלי, אז בואו נתעלם מרצח העם שמתחולל שם. בואו נתעלם גם ממעשי הטבח שנעשים במזרח פקיסטן (בנגלדש) ומסתכמים ב-1.25 מליון הרוגים ב-1971, או מ-200,000 ההרוגים במלחמה בין האיסלמיסטים לממשלה באלג'יר בין 1991 ל-2006. אבל, בדיקה פשוטה של המזרח התיכון מסתכמת במיליון קורבנות במלחמת איראן-עיראק, המוסלמית כולה; 300,000 בני מיעוטים מוסלמים שנהרגו על ידי סדאם חוסיין; 80,000 איראנים שנהרגו במהלך המהפכה האיסלמית; 25,000 הרוגים בשנים 1970-1971, הימים של ספטמבר השחור, על ידי הממשלה הירדנית במלחמתה נגד הפלסטינים; ו-20,000 איסלמיסטים הרוגים ב-1982 על ידי אל אסאד האב בחמאת. הערכותיו של ארגון הבריאות העולמי על מניין ההרוגים בעיראק על ידי בין-לאדן עמדו על 150,000 עוד לפני מספר שנים. במחקר משנת 2007, גונאר היינסון, מאוניברסיטת ברמן ודניאל פייפס, מנהל פורום המזרח התיכון, גילו שמ-1948 כ-11 מליון מוסלמים נהרגו באלימות, מתוכם 35,000 (0.3 אחוז) מתו במהלך שש שנות מלחמה ערבית נגד ישראל, כלומר אחד מתוך כל 315 הרוגים. לעומת זאת, יותר מ-90% מההרוגים  נהרגו על ידי מוסלמים אחרים. בקונפליקטים בכל רחבי העולם מאז 1950. מתוכם, מספר המתים המוסלמים-ערבים בסכסוך הערבי-ישראלי הגיע ל-46,000, כשחישוב זה כולל את 11,000 ההרוגים במלחמת העצמאות של ישראל. מספר זה מהווה 0.05 אחוז מסך כל ההרוגים בכל הסכסוכים ו-0.4 אחוז מכל ההרוגים הערבים בסכסוך הערבי-ישראלי. לפי היינסון ופייפס, רשימת הממצאים המחרידה מצביעה על מספר כולל של 85 מליון הרוגים בחישוב אחר, כזה שמתעלם ממעשי טבח "קטנים" כמו זה שמתרחש בסוריה והרוגים אחרים במהלך האביב הערבי, רק עיראק של סדאם, ירדן, סוריה של אל-אסד האב, מלחמת אירן-עירק, המערכה של בין לאדן בעיראק, המהפכה האיראנית האיסלמית והסכסוך הכורדי-טורקי, גרמו ל-1.65 מליון הרוגים מוסלמים על ידי מוסלמים אחרים. זאת בהשוואה לפחות מ-50,000 הרוגים בסכסוך הערבי-ישראלי מאז 1950, כשמניין זה כולל את ההרוגים במהלך ואחרי מבצע עופרת יצוקה, שהתרחש אחרי מחקר היינסון-פייפס. למי שאין מחשבון בהישג יד, הרשו לי לומר – 50,000 הם שלושה אחוזים מ-1.65 מליון. לגולדה מאיר, ראש הממשלה הרביעית של ישראל, הייתה עמדה מציאותית לגמרי כשאמרה שהשלום במזרח התיכון יהיה אפשרי רק "כאשר ערבים יאהבו את ילדיהם יותר מאשר שהם שונאים אותנו".