חודש: אוגוסט 2011

העיקר שההצגה תימשך מה שהפלסטינים רוצים זה לקבל את פלסטין כולה. בכל פעם שהפתרון מבצבץ, הם אוחזים בנשק המוכר: הקמת מחסום תעמולתי

הכרזת עצמאות פלסטינית, אם חושבים על זה, היא הפעולה הכי מתאימה לפלסטינים. הכרזה על מדינה מתאימה לפלסטינים, מאחר שהיא לא תוליד שום מדינה. היא מתאימה להם, מאחר שבעקבותיה תהיה, לכל היותר מדינה על הנייר, מדינה תעמולתית.

כל המקשיב לפלסטינים לאורך זמן במגעים שמאחורי הקלעים, כלומר מאחורי הבמה, כפי שבודדים ממקבלי ההחלטות אצלנו באמת עושים, מגיע למסקנה שהשורה התחתונה בעמדת הפלסטינים היא: "לא מדינה אנחנו רוצים. מדינה בכלל לא בראש שלנו. כל מה שאנחנו רוצים זה חופש, חירות, שוויון זכויות".

חופש וחירות נשמעים אלמנטריים לאוזניים אירופיות, אלא שחופש וחירות משיגים דרך עצמאות מדינית, במדינה משלך. אין דרך אחרת. ומה לעשות שהפלסטינים לא ממש משתוקקים למדינה. אם כבר הם משתוקקים למדינה שלנו, לבוא במקומנו, לבוא אל המוכן המגיע להם, לדעתם, כפיצוי על נישולם מכאן.

מי שמקשיב באמת לפלסטינים, סופו שיקלוט שהיפרדות לשתי מדינות אינה עונה על המאוויים שלהם. חצי המדינה הממתינה מעבר לפינה איננה מה שהם חולמים עליו. הם חולמים על מה שנחשב בעינינו כביתנו הבלעדי: על שפלת החוף והכרמל, על פרדסים מוקפים בברושים ועל דרכים העוברות בין איקליפטוסים בואכה הים.
<!–<<>>

הפלסטינים רוצים לרשת אותנו

מאחר שרבים בקרבנו אינם מרגישים את הזיקה לארץ כולה, הם גם אינם מסוגלים לפתוח את לבם לצורך העמוק העומד על הפרק. מדובר בחלום שאותו אין בכוחם של פוליטיקאים ועורכי דין להחליף בחלום אחר. הפלסטינים ממאנים להרפות מהילדות הלאומית שלהם; מהילדות הטובה ומהילדות הרעה, מהזיכרון על תלאותיה ומהכאב הנובע מהגירוש ממנה. מדובר בתמונת ראי: אנחנו הראי שלהם, ואת העובדה הזו מדחיק אצלנו בעיקר השמאל, ובעקבותיו כמעט כל הקשת הפוליטית.

שוב ושוב מתברר שמה שהפלסטינים באמת רוצים זה לרשת אותנו, מכל הסיבות שבעולם מבחינתם. הם רוצים לקבל את ארץ ישראל, או את פלסטין השלמה, על מגש של כסף ולחיות בה בכיף. אני יודע שזאת אמת כואבת, אבל אני נתקל בה בכל פעם, רגע לפני שמגיעים עם הפלסטינים לאיזה סיכום. המסקנה הנואשת מכך היא שאם אין ברירה אחרת, אז שיכפו עלינו פתרון. אם גן ילדים, אז שתבוא גננת

ותשליט סדר אולי זה מה שיהיה בסוף, אבל אני מפקפק אם זה באמת יקרה, כי לעולם כנראה עוד לא נמאס מהדרמה שלנו.

הדרמה שלנו ממשיכה לרתק את העולם, בייחוד את האירופאים שאין להם דרמות של ממש משלהם או שאין להם דרמות משלהם שמחזיקות מעמד לאורך זמן. הדרמות שהם מייצרים ממצות את עצמן מהר. האירופאים משועממים ומדוכאים רוב הזמן, וכדי להפיג את שעמומם ואת דיכאונם הם מרחיקים למערב סהרה ולדרום סודן, אבל בעיקר אלינו.

מה שהפלסטינים עושים כדי לנצל את המצב הזה הוא לנצל כל במה שהאירופאים נותנים להם – לא כדי להגיע לפתרון אלא לשם תעמולה. בהתחלה הם מתחזים למי שמבקשים בכל מאודם להגיע לפתרון, אבל כשהפתרון מבצבץ, הם מתקפלים ומיד אוחזים בנשק המוכר והחביב: הקמת מחסום תעמולתי שלא יאפשר התקדמות.

אבל העולם, ובעיקר האירופאים, לא מתלונן. זה הרי מה שהוא רוצה-שההצגה תימשך.

מאת: אייל מגד- מעריב:28.8.2011

לפיכך אני מבקש להקדים ולומר שאם דבריי מוטים בשל משפט קדום כלשהו, הרי שזו הטיה לטובת הדמוקרטיה,

 וממילא לטובת המסורת. בטרם נתחיל בעיון תיאורטי או לוגי כלשהו, אני מבקש להציג בפניך, הקורא, משוואה אישית זו; מאז ומעולם נטיתי להאמין להמון העם המתפרנסים מיגיע כפיהם יותר מכפי שהאמנתי לאותו מעמד מיוחס וטרחני של אנשי ספר, שאף אני נמנה עם שורותיו. אני מבכר את דמיונות השווא ואת המשפטים הקדומים של אלה שרואים את החיים מן הפְּנים על פני הראיות החותכות של אלה הרואים את החיים מן החוץ. לעולם אשים את מבטחי באגדות שאשמע מפי רעיות זקנות ולא בעובדות שאלמד מפי בתולות זקנות. כל עוד החכמה נקנית בניסיון חיים, היא רשאית להיות פרועה כאוות נפשה

ג"ק צ'סטרטון  מתוך : האתיקה של ממלכת הפיות- אתר : תכלת

ןציורים: מוטי סגרון

67 זה כבר כאן,מבחינת הסכנות והאיומים המצב דומה יש אומרים גרוע אף יותר.

אי נוחות ואכזבה מיחסם של המתמודדים לראשות מפלגת העבודה, ההתנפלות שלהם  על שלי חיימוביץ מבזה אותם 

 חיימוביץ  באמירות אמיצות ראוית לשבח, " אני ציונית ואוהבת את המדינה" בני משרת בצהל,  "אני מסרבת לשנוא קבוצות של אנשים  (מתנחלים) הם נשלחו בראש ובראשונה ע"י מפלגת העבודה" אשה אמיצה, מול פוליטיקאים מיוחצנים משעממים שרק ינציחו את התיעוב של חלק מתומכי העבודה, חיימוביץ מביאה איתה " תקווה גדולה" לפוליטיקה ולמפלגת העבודה חברתית, "וציונית" ,לא זה לא מלה גסה.

עוד עניין

סירובם של חלק ממנהיגי המחאה לשבת עם הועדה שהקימה הממשלה תגרום לקריסת המחאה , מעשה לא אחראי זה יגרום לפילוג בקרב אלפי התומכים וחבל, זה התחיל טוב, יש שם אנשים מהשמאל הרדיקאלי המחוייבים כנראה לקרן החדשה, ייתכן ומטרתם מההתחלה  הייתה הפלת הממשלה הנוכחית , אסור לתת לזה לדעוך בגלל השמאל הקיצוני שלאחרונה התחיל להתבריין ,באירופה מייחסים לו מס" מעשה בריונות 

זה לא אביב העמים מה שקורה בעולם הערבי, זה נראה "כאביב הדמים" אסור לשכוח את זה, להניח לרומנטיקה בגרוש שאחדים מהשמאל אימצו ברוב טיפשותם את האמירה האומללה ההיא

המדינה היהודית היא אחת הנפגעות העיקריות מן התלות העולמית בנפט

. התלות הזו מעצימה צבר קטן של מדינות שיחסן לישראל נע בין עוינות קרירה למשטמה לוהטת. על ישראל לעשות אפוא כמיטב יכולתה כדי לתרום למאמץ העולמי לפתח חלופות לנפט ולצמצם את התלות בו.
המטרה האסטרטגית שצריכה לעמוד לנגד עיניה של ישראל היא הגבלת מחירו של הנפט – לא קריסתו. התמוטטות תעשיות הנפט של המפרץ תחולל תוהו ובוהו ותביא להתחזקות גורמים פונדמנטליסטיים ולהחרפת המתיחות בין ישראל ובין שכנותיה. ואולם, התייצבות השוק במחיר של כארבעים-חמישים דולרים לחבית – כמחצית מעלותה בזמן כתיבת מאמר זה – לא תפגע באופן משמעותי במדינות מתונות יחסית, כמו ערב הסעודית, שהפקת הנפט בתחומן זולה למדי. איראן, לעומת זאת, תספוג מהלומה כלכלית קשה, שתאיים לא רק על שאיפותיו של המשטר הנוכחי אלא גם על עצם הישרדותו.
תרחיש כזה איננו אינטרס ישראלי בלבד. עם זאת, אף שמדינות רבות אחרות תפקנה תועלת עצומה מהוזלת מחירו של הנפט, אין ביכולתן לפעול נחרצות בעניין; את ידיהן כובלים לחצים פנימיים וחיצוניים גם יחד. ישראל נהנית בהקשר זה מיתרון מובהק: בניגוד לארצות־הברית, לסין, להודו או לבריטניה, אין בה חברות נפט רבות־עוצמה ומקושרות היטב, המסוגלות להשפיע על מסדרונות השלטון ועל דעת הקהל. אדרבה, גילויָם של מרבצים כבירים של גז טבעי מול חופי הארץ רק הגביר את העניין הישראלי בקידום חלופה זו לנפט. בנושא זה שורר בישראל קונצנזוס לאומי, שלו שותפות המערכת הפוליטית, האליטה העסקית, הפקידות הממשלתית והציבור הרחב.
בהעדרו של לובי נפט, יכולות הרשויות בישראל לנקוט עמדה תקיפה ועקבית ולהניע מהלכים משמעותיים בתחום. ואמנם, בינואר השנה החליטה הממשלה להשיק תכנית רב־שנתית שאפתנית, בעלות של כ־1.5 מיליארד שקלים, שמטרתה לקדם "טכנולוגיות המקטינות את השימוש העולמי בנפט בתחבורה". התכנית – המתוארת, ולא בכדי, כ"מאמץ לאומי" – כוללת בין היתר תקצוב נדיב של מחקר מדעי בנושא, עידוד השקעה בחברות מקומיות העוסקות בפיתוח תחליפי נפט, הטמעה של תחליפים אלה בישראל כאתר יישום ראשוני, והידוק שיתוף הפעולה עם חברות רב־לאומיות ועם מדינות בעלות עניין בהפחתת התלות בנפט, דוגמת סין והודו.25
במובנים רבים, ישראל היא החממה האידיאלית לפרויקט מסוג זה – על אף מגבלותיה. השטחים החקלאיים המצומצמים של המדינה והתשתית התעשייתית הקיימת אינם מאפשרים גידול או ייצור המוני של דלקים ביולוגיים וסינתטיים; ענקיות כמו סין, ברזיל או ארצות־הברית ערוכות טוב יותר למלא תפקיד זה. כוחה של ישראל טמון במשאביה האינטלקטואליים: האקדמיה הישראלית הוציאה מקרבה חוקרים בעלי מוניטין עולמי המתמחים בתחומים רלוונטיים, ובמשק פועלים אשכולות תעשייתיים גדולים הנשענים על כוח אדם איכותי ועל ידע מתקדם, שאפשר לגייסם למשימה. התעשיות הביטחוניות, התעשייה הכימית, התעשייה הביו־חקלאית ותעשיית התוכנה והאלקטרוניקה – כל אלה יכולות ליטול חלק במאמץ משולב ומתואם לפיתוח חלופות ישימות לנפט. על הפוטנציאל המקומי תעיד העובדה שעוד לפני החלטת הממשלה להירתם לעניין צמחו בארץ כשישים חברות העוסקות בתחום, אשר הושקעו בהן מאות מיליוני דולרים.
קשה להפריז בתועלת שתצמח לישראל מהשתחררות הכלכלה הגלובלית מן התלות הכרונית בנפט. שינוי דרמטי כזה לא רק ייצור סביבה גיאופוליטית חדשה במזרח התיכון, שתהא – כך מותר לקוות – נוחה יותר עבור מדינת ישראל, אלא גם יבליט את מעלותיה כמעיין נובע של חשיבה יצירתית, של חדשנות ושל קדמה מדעית וטכנולוגית. היש ביטוי הולם יותר לחזון הציוני?
יוג'ין קנדל הוא ראש המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה וחבר סגל במחלקה לכלכלה ובבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטה העברית בירושלים. נתנאל עודד הוא כלכלן במועצה הלאומית לכלכלה.

זה חלק גדול מאנחנו

פרשת מרגול לא ניכנס לעניינים משפטיים ,אבל נוצרה כאן הזדמנות לציבור להפוך את מסך הטלוויזיה לראי; לראות את אורחם ורבעם של גיבורי הפרשה, את אלוהי הכסף ואת ערפילי האלכוהול האופפים את הנפשות הפועלות, את העבריינות הקורצת כל הזמן בין השיטין – ופשוט להתפלץ. יותר מכל דבר אחר שנראה על המסך בזמן האחרון, יותר מההתקוממות החברתית והאוהלים, תסלחו לי, זו החברה שלנו ללא האיפור, ואלה הם ערכיה

אייל מגד- מעריב

התשוקה הסודית של האנטישמיות החדשה


יהודו־פובים שמאליים, בניגוד לקודמיהם לפני מאה שנה, לעולם לא יקראו לעצמם "אנטישמים". אכן, הם מוחים על עצם הטענה שיש להם משהו נגד היהודים. למרות ההכחשות האלה, הם עוסקים בגינויה של ישראל כאחוזי אובססיה. זה זמן מה שהשמאל הקיצוני חולם על פירוקה של "הישות הציונית" השנואה, ועל הפיכתו של העולם ל־Judenstaatrein בשמן של זכויות האדם. בדרך זו הם מבקשים לשלול מן העם היהודי זכות פוליטית שעליה היו מגִנים בעוז למען עמים שאינם לבנים – מעל כולם, הפלסטינים – כלומר הזכות להגדרה עצמית לאומית. אנטי־ציונות זו של המחנה השמאלי הרדיקלי, הנוקטת אפליה מובהקת כלפי הלאומיות היהודית, התפשטה כעת אל הזרם המרכזי של השמאל הליברלי, שהרטוריקה שלו מבקשת לחתור ללא הרף תחת הלגיטימציה המוסרית וההיסטורית של המדינה היהודית. ליברלים שמאליים מציגים את ישראל כמדינה שנולדה מתוך "חטא קדמון" של נישול וגירוש אוכלוסייה "ילידית".26
מה שמבדיל תעמולה אנטישמית מביקורת לגיטימית הוא, אם כן, ההתעקשות לשפוט את ישראל על פי אמות מידה שמדינות אחרות פטורות מהן והדרישה להפקיע מן היהודים זכות שעמים אחרים רשאים – ואף חייבים – לתבוע לעצמם. ואולם, אי־אפשר לתייג את האנטישמיות החדשה כגלגול נוסף של שנאה ישנה־נושנה; שהרי, במובנים מסוימים, האוניברסליות הפוסט־מודרנית מזדהה עמוקות עם מה שהיהודי מייצג או אמור לייצג – ודווקא ההזדהות הזו היא שמובילה, כפי שנראה, לשלילתו האלימה.
מאמר שפרסם ז'וזה סאראמאגו בעיתון הספרדי אל-פאיס ב־2002 עשוי לסייע לנו בהבנת התופעה. בטקסט זה – כתב שטנה אנטישמי לכל דבר – מגנה סאראמאגו לא רק את הגזענות הפתולוגית והאובססיבית, כדבריו, של הציונים, אלא גם את עזות המצח של העם היהודי, התובע לעצמו את מעמד הקרבן על חשבון כל השאר. היהודים, כותב סאראמאגו, "חונכו לאור הרעיון שסבלם של אחרים, ובייחוד הפלסטינים, נחות בהכרח בהשוואה לסבל שחוו הם עצמם בשואה. היהודים מגרדים תמיד את פצעיהם כדי שאלה יוסיפו לדמם, כדי שלא יגלידו, כדי שיוכלו להציגם בפומבי בפני העולם משל היו נס נישא ברמה".27
בטינה המהדהדת בהאשמותיו של סאראמאגו משתקף מה שהסוציולוג ז'אן מישל שומון כינה "תחרות בין קרבנות".28 הלהיטות להתחפר בעמדת הקרבן היא הרי אחד מסימני הזמן. הסובייקט הפוסט־מודרני – אם אפשר לכנותו כך – עבר בהשפעתה רוויזיה מקיפה. אין הוא הכוח הפעיל, המחוקק והיוצר שבשבחו דיברו הוגי הנאורות, אלא ברייה פסיבית, מוכה וחבולה, הנרמסת ללא הרף בידי כוחות אימתניים: המדינה, הקפיטליזם הגלובלי, ההגמוניה הגברית, הקולוניאליזם המערבי וכיוצא באלה. בעוד שהמאה השמונה־עשרה חגגה את ניצחון האדם, העידן הנוכחי מקונן ללא הרף על תבוסתו.
ברשימת המדוכאים שמייצר שיח הטרוניה האפנתי אמור היה היהודי לתפוס מקום מיוחד מתוקף היותו הקרבן הארכיטיפי – ולמשך זמן־מה השמאל האירופי אכן הועיד לו את התפקיד הזה. התשוקה להתנער ממשא האשמה הכבד של הנציונל־סוציאליזם ולהציב אנטיתזה ניצחת לפשעיו דחפה בתחילה את חוגי האינטליגנציה הרדיקלית אל הקוטב הנגדי של פילושמיות מופגנת. במאי 1968, לאחר שהרשויות הצרפתיות מנעו מדניאל כהן בנדיט – "דני האדום" ו"היהודי הגרמני" בפי הגוליסטים – לחזור למדינה, יצאו אלפי צעירים לרחובות פריז וקראו בזעם: "כולנו יהודים גרמנים!". "המצעד המאולתר היה גם פסטיבל", נזכר בערגה הוגה הדעות היהודי־צרפתי אלן פינקלקראוט. "הזהות היהודית לא הייתה עוד נחלתם של היהודים בלבד".29 ההגות האירופית אימצה גישה דומה. אם בעבר התייצבה הפילוסופיה ללא עוררין לצדה של אתונה ביריבותה הנצחית עם ירושלים, הרי מאז שנות השישים של המאה העשרים היא החלה לגלות עניין הולך וגובר באתיקה היהודית, בתיווכם של הוגי דעות כעמנואל לוינס וז'אק דרידה. המטפיזיקה המערבית, הרציונליזם והמודרניות הורשעו במתן לגיטימציה לאלימות ולדיכוי, אם לא בסלילת הדרך לאושוויץ; והחלופה הראויה נמצאה, לכאורה, בארון הספרים של הנרדפים.
אליה וקוץ בה: כמושאיו החדשים של פולחן מוסרי נלהב, איבדו היהודים בהדרגה את מוחשיותם והפכו מישים קונקרטיים, בשר ודם, לפיגורות אוניברסליות מופשטות־משהו, המייצגות את הקרבנוּת עצמה ואת כל מה שנלווה לה – תלישות, ארעיות, העדר ריבונות. "הזהות היהודית אינה זהות", קבעו הוגי הדעות ז'אן לוק ננסי ופיליפ לאקו־לבארת'. "העם היהודי אינו סובייקט, ואין למעשה כל ישות יהודית של ממש… עלינו להבין שבגלל העדר זה של סובייקטיביות, היהודים הם נושאי הבשורה שכל מבנה חברתי או מוסד פוליטי, יהא אשר יהא… אינו מסוגל להגשים עצמו כסובייקט. זהות פוליטית שלמה אינה אפשרית".30 "ה'יהודים'", מתלונן הפילוסוף אלן באדיו (ספק אנטישמי בעצמו), הם "מושג־על", ש"הכול מחויבים להכיר, לכבד ולהשתחוות לפניו אפיים ארצה".31 בספרו של הפילוסוף ז'אן־פרנסואה ליוטאר, היידגר והיהודים, שראה אור ב־1988, אויתה המילה juifs ב־j קטנה, כדי להבהיר שאין היא מציינת קבוצה אתנית ספציפית, אלא את כל המנושלים באשר הם.32
אלא שהניסיון לנתק את המסמן "יהודי" מן ההוויה הארצית, הפרטיקולרית, לא צלח. המסומן המקורי, הגשמי להחריד, מיאן להסתלק מעל במת ההיסטוריה, ואף הרהיב עוז להגדיר את עצמו מחדש באמצעות מדינת לאום חזקה ומנצחת. אפשר שהיפוך התפקידים הזה לא היה מעורר מורת רוח כה רבה לולא סירבו היהודים לוותר על תביעתם כי האנושות תוסיף להרכין את ראשה בכלימה לנוכח סבלם. מנקודת המבט של האידיאולוגיה הקרבנית הייתה זו דרישה בלתי נסבלת, כמובן: יציר הכלאיים של הציונות, האדון־הניצוֹל, עמד, מבחינתה, בסתירה לסדרי עולם מוסריים. האכזבה שעוררה תפנית מקוממת זו הפיחה חיים בטענה כי המדינה היהודית אינה יהודית כלל ועיקר – לא במובן המהותי, לפחות. "שוב אין מוקיעים היום את ייעודם הקוסמופוליטי של היהודים", מסביר פינקלקראוט,
ההפך הוא הנכון: מעלים אותו על נס ובלהט רווי־צער טוענים נגדם שהם בוגדים בו. היהודיות איננה עוד כשהייתה, אומרים כעת בנימה נוסטלגית, מלבד אולי צדיקים אחדים, כמה מתנגדים ונביאים עיקשים הראויים להערכה משום שאינם מניחים כי ירתיעו אותם, ומעזים להסתכן ולחשוב כפי שהם חושבים. במקום לתהות על המוזרות המדאיגה של היהודים, יוצאים נגדם על הצטרפותם אלינו בדיוק בשעה שאנחנו נוטשים את עצמנו, על היטמעותם בקרבנו בעיתוי לא מוצלח, ועל חילופי התפקידים הגורמים להם לשקוע בסגידה למקום הפיזי ובקידושו, בשעה שהעולם הנאור ממיר את דתו בהמוניו לדת העל־לאומית ולפולחן הנדודים.33
הניסיון להחליף את היהודי ה"ישן", האקסקלוסיבי להכעיס, בדגם קרבני משופר וחובק־כל שאינו מוגבל לקהילה מסוימת, הפך לכוח המניע של האנטישמיות החדשה. האוניברסליזציה של הנרדפות תבעה את חיסולו – הפיזי או הסימבולי – של הפרטיקולריזם הנרדף. חשוב לעמוד על ההבדל בין השלילה הזו ובין הגישה הקתולית, שבה דנו לעיל: הדוקטרינה האוגוסטינית תפסה את ייסוריהם של היהודים כעונש שנגזר עליהם מן השמים; שום נוצרי לא התקנא בגורלם המר. הסדר המוסרי החדש, הפוסט־לאומי והפוסט־קולוניאלי, מושתת, לעומת זאת, על האידיאליזציה של המושפל, ובדיוק משום כך חייב החריג היהודי, הנאחז בסבלו כמי שמגן על קניינו הפרטי, להיעלם, להיטמע בתוך הכלל.34
האצטלה הצדקנית שבה מתעטף זן ייחודי זה של שנאת ישראל מקשה מאוד את המאבק בו ועשויה לסמא את עיניהם של אנשי מצפון. אקטיביסטים ואינטלקטואלים שוחרי טוב – ובהם גם ישראלים – מתפתים להתגייס למערכה הציבורית המתלהטת נגד המדינה הציונית במחשבה שכך הם ממלאים את חובתם המוסרית לאנושות ואף לעם היהודי. גינויָם את ישראל לוקה תכופות בלהיטות יתר, מתוך תשוקה עזה לרצות את שותפיהם למאבק. אין הם "אוטו־אנטישמים", כפי שטוענים מבקריהם; הלוא אין זו הפעם הראשונה שכוונות ראויות משרתות מבלי דעת מטרה נואלת. מותר לקוות שההתפכחות בוא תבוא – וכי לא יהא זה מאוחר מדי.
חלק ממאמר מצויין  אתר- תכלת
אסף שגיב
סיון התשע"א / יוני 2011

יש כאן בת"א כמה אנשים חצופים ירי הטילים על ישובי הדרום מפריע להם לנהל את המחאה

ויש להם את החוצפה לספר שהעם איתם,  לא ראיתי אנשי מחאה מרוטשילד מזדהים עם תושבי הדרום הולכים לבקר בבתי החולים את הפצועים ,"חוצפה." וצדקו אלה שאמרו זו הפגנה של מפונקים, ולאנשי המחאה ניתנה לכם בימים האחרונים הזדמנות להוכיח שאתם יכולים ,ושאתם מנהיגים אנשים ,ועשויים מחומר אנושי והומני 

"ופספסתם".

אינכם ראויים להוביל שום מחאה גם לא של וועד הבית שבו אתם גרים, לקרוא כמה פוסטים כאן ברשימות על זה שקילקלו להם, כול הירי והטילים האלה "ואשדוד, ואשקלון, ובכלל איפה זה יוצא?  בושה.

אתם מפונקים .אם לשפוט לפי הימים האחרונים

זה גם מסביר את המעורבות הפוליטית שהיתה שם מלכתחילה

מאכזב

רק 22 אחוזים"? הבלוף של סאיב עריקאת

האתגר של ישראל באו"ם לא מסתכם במאבק על הקמת מדינה פלשתינית • מדובר במאבק על זכותה של ישראל שלא להיאלץ לשוב לקווי 67', זכות שבעבר עוגנה על ידי האו"ם וכעת עומדת בפני התקפה נרחבת

כפי שציינתי בעבר בטור זה, המנהיגות הפלשתינית יודעת היטב כי אין בכוחה להשיג חברות באו"ם על ידי פנייה למועצת הביטחון בספטמבר הקרוב, היות שהיא עתידה להיתקל בווטו אמריקני. הפלשתינים גם מודעים לעובדה שלהחלטותיה של העצרת הכללית של האו"ם אין תוקף משפטי מחייב וכי שדרוגה של משלחת אש"ף ממעמד משקיף לא-מדינתי באו"ם למעמד משקיף מדינתי, לא ישנה את המציאות בשטח בגדה המערבית.

הדבר משאיר לפלשתינים מטרה צנועה יותר, והיא החלטת או"ם שתחזק את ההכרה הבינלאומית בקווי 67' כגבולותיה של המדינה הפלשתינית העתידית ותרסק את זכותה של ישראל לגבולות בני-הגנה, זכות שקיבלה ביטוי לראשונה בהחלטה 242 של מועצת הביטחון.

סאיב עריקאת, האחראי על המו"מ מטעם הפלשתינים, הפך את העניין לאחת ממטרותיו העיקריות במאמציו הדיפלומטיים זה כמה שנים. במהלך הופעותיו בתקשורת העולמית הוא חוזר באופן קבוע על המשפט: הפלשתינים קיבלו והכירו בישראל הנמצאת ב-78 אחוזים משטחיה של "פלשתין ההיסטורית", וכל שהם מבקשים הוא את 22 האחוזים הנותרים. גם אבו מאזן השתמש בטיעונים אלו, במאמר דעה ב-16 במאי 2011 ב"ניו יורק טיימס", כשאמר: "אנו פונים כעת לאו"ם כדי להבטיח את זכותנו לחיות בחופשיות ב-22 האחוזים הנותרים ממולדתנו ההיסטורית".

הצגת הסוגיה באופן זה, עם השימוש באחוזים הללו, מציגה את ישראל כאילו היא דורשת מהפלשתינים להתפשר ולוותר על עוד יותר שטחים ולהיוותר עם 18, 15 או אף פחות אחוזים מהשטח.

בתוכניתה של כריסטיאנה אמנפור ב-CNN מנובמבר 2009, אמר עריקאת, "נראה לי עתה שנתניהו רוצה לחלק את 22 האחוזים הללו". גישה זו מציגה את ישראל בתור הצד האנוכי בקונפליקט. מנהיגים פלשתינים מקווים שעל ידי השמעת טיעונים אלו, הם יסכלו את התביעות הבינלאומיות שדורשות מהפלשתינים להתפשר. 

"חריץ קטן" על המפה

סיפור זה שאותו עריקאת מוכר כבר שנים, בוודאי יככב בבליץ התקשורתי המתוכנן לספטמבר. יש דרכים רבות לבחון את סוגיית האחוזים בסכסוך הערבי-ישראלי, וכל אחת מהן עשויה לשנות את "מאזן" הצדק מבחינת המתבונן האובייקטיבי.

לאחר פרסום הצהרת בלפור, הבריטים רצו להציג את שאלת המאבק על ארץ ישראל המנדטורית בהקשר אזורי רחב יותר. לדוגמה, בנאום שנשא הלורד בלפור, שר החוץ הבריטי, ב-12 ביולי 1920, הוא הזכיר שפלשתינה המנדטורית, שהיתה מיועדת להפוך לבית לאומי עבור העם היהודי, תהיה לא יותר מאשר "חריץ קטן" על המפה בהשוואה גיאוגרפית לאזורים הנרחבים שבהם הערבים יממשו את הריבונות שלהם.

הוא קיווה שהעולם הערבי לא "ייטור טינה" על השטח המזערי שניתן לעם היהודי. למעשה, האזור המקורי של פלשתינה המנדטורית, הכולל את ירדן של ימינו, מהווה פחות מ-5 אחוזים מהאדמות שאותן שיחררו הבריטים במלחמת העולם הראשונה עבור המדינות הערביות ככלל.

בניסיונו להוכיח את צדקתו על ידי השימוש באחוזים, עריקאת "שוכח" לציין את ירדן. ב-1922 בריטניה, שקיבלה מנדט על ארץ ישראל מחבר הלאומים, חילקה את פלשתינה המנדטורית בכך שלא החילה את הסעיפים הנוגעים להקמת בית לאומי לעם היהודי על שטח עבר הירדן, שלעתיד הפך לממלכה הירדנית.

למעשה, הבריטים נתנו 77 אחוזים משטח המנדט המקורי לאוכלוסייה הערבית והותירו 23 אחוזים בלבד עבור היהודים. אחוז זה הצטמצם עוד יותר ב-1948, לאחר שירדן כבשה את הגדה המערבית ומצרים שלטה ברצועת עזה. גם בימינו אומרים לעיתים קרובות, ושלא לציטוט, גורמים פלשתיניים וירדניים כי כמה שעות לאחר שתקום מדינה פלשתינית, הם יקימו קונפדרציה. רעיון זה עלה לראשונה ב-1985, בהסכם בין חוסיין לערפאת, ולא ירד מהפרק מאז.

פלשתין וירדן יתאחדו

שאלת הצדק בסכסוך הישראל-פלשתיני נראית שונה לחלוטין כשלא מתמקדים רק בשטח שנמצא בין נהר הירדן לים התיכון. עריקאת מוליך שולל את הקהילה הבינלאומית באומרו כי הפלשתינים מבקשים רק 22 אחוזים מפלשתינה ועלולים לקבל בפועל אף פחות, אם מדינות רבות יתחשבו בדרישות הישראליות.

האמת היא אחרת. כאשר ירדן, באופן בלתי נמנע, תחזור להיות חלק מהסדר שלום עתידי, הצד הערבי ישלוט על יותר מ-80 אחוזים מהאזור המקורי של ארץ ישראל המנדטורית.

 לסיכום, מטרתה האמיתית של הטענה הפלשתינית על אודות 22 האחוזים היא בעצם להשיג 100 אחוזים משטחה של הגדה המערבית ורצועת עזה. עזה פחות שנויה במחלוקת, היות שישראל כבר נסוגה משטחה ב-2005 ב"התנתקות".

לגבי הגדה המערבית, יש להדגיש כי החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, שהתקבלה כשישה חודשים אחרי מלחמת ששת הימים, מעולם לא דרשה מישראל לוותר על כל השטח שנפל לידיה כתוצאה ממלחמת מגן. היה זה אחד מהישגיה הדיפלומטיים הנשגבים ביותר של הדיפלומטיה הישראלית, תחת שר החוץ אבא אבן.

 היוזמה הפלשתינית הנוכחית באו"ם מבקשת לשלול ולרוקן מתוכן את החלטה 242. בספטמבר הפלשתינים שואפים להטמיע בתודעה הבינלאומית פרמטרים חדשים לפתרון הסכסוך ולצמצם את מרחב התמרון הטריטוריאלי שישראל נהנתה ממנו יותר מ-45 שנה. ברור שדבר זה יגביר את הלחץ הבינלאומי על ישראל. בעבר, הפרשנות של מדינת ישראל את זכויותיה המשפטיות לאור החלטה 242, קיבלה גיבוי במשך שנים רבות על ידי רצף של מזכירי מדינה של ארה"ב. הפלשתינים מנסים לשים לדבר הזה סוף.

כך, בספטמבר הקרוב, האתגר של ישראל באו"ם אינו מסתכם במאבק על הקמת מדינה פלשתינית. מדובר במאבק על זכותה של ישראל שלא להיאלץ לשוב לקווי 67', זכות שבעבר עוגנה על ידי האו"ם, אך כעת עומדת בפני התקפה נרחבת.

דורי גולד: ישראל היום 19.8.2011


המדינה היהודית: הצדקה עקרונית ודמותה הרצויה

עם הזמן התברר לי כי הערעור על ההצדקה העקרונית לקיומה של ישראל כמדינה יהודית אינו נחלתן של קבוצות שוליים בלבד. ראשית, קשה למצוא בקרב הציבור הערבי בישראל נכונות להכיר בלגיטימיות של מימוש זכות ההגדרה העצמית המדינתית ליהודים בארץ ישראל. שלילת המדינה היהודית היא מרכיב מרכזי בעמדתם של רוב נבחרי הציבור הערבי ונציגיו – ובכלל זה אלה המשרתים בתפקידים ממלכתיים בישראל – למרות השימוש התדיר שהם עושים בטיעונים המושתתים על ערכי הדמוקרטיה וזכויות האדם. לאמיתו של דבר, הם פוסלים את זכות ההגדרה העצמית היהודית דווקא בהתבסס על הטיעונים האלה עצמם. לגבי דידם, מדינת ישראל כמדינה יהודית נולדה בחטא והיא מוסיפה להתקיים בחטא. מדינה יהודית אינה יכולה להיות דמוקרטית, ואינה יכולה להגן על זכויות האדם. לפיכך, רק כאשר תאבד את אופייה היהודי הייחודי, במוצהר ובאופן מעשי, תוכל ישראל להיות מדינה שאפשר להצדיק את קיומה.
תופעה מדאיגה יותר היא הנטייה המתגלה היום בקרב חלק מהציבור היהודי עצמו להסכים עם ההשקפות האלה, או לפחות להתייחס אליהן בחיוב. כמה מאלה המזהים את עצמם עם מחנה הדמוקרטיה, זכויות האדם והנורמות האוניברסליות משתפים פעולה, ביודעין או שלא ביודעין, עם התפישה המבקשת להפוך את ישראל למדינה ליברלית-נייטרלית, או – על פי הסיסמה המקובלת היום – למדינת כל אזרחיה. רק מיעוטם מצדדים בעמדה זו מתוך מודעות מלאה להנמקותיה ולהשלכותיה; מרביתם מוצאים אותה מושכת דווקא בגלל הצלחתה של הציונות להפוך את ישראל למדינה בעלת תרבות ציבורית עברית-יהודית. הם שותפים לחשדנות המקובלת כלפי רעיון מדינת הלאום, אך לא ברור אם הם אכן מכירים היטב את הרקע ההיסטורי והעוצמה התרבותית של הרעיון הזה. ובעיקר, הם מוכנים לוותר על אופייה הלאומי של מדינתם, אף שהוויתור הזה נדרש מטעמה של תנועה לאומית מתחרה
פרופ' רות גביזון כלת: פרס ישראל
המאמר  המלא באתר: תכלת