תיאוריות "היום שאחרי" פוגעות בביטחון המדינה

מי שמבקש, בשם ביטחון אזרחי ישראל, להסיר מעל הפרק אפילו את האיום של תקיפה באיראן, דווקא ממריץ את האיראנים להגביר את הקצב ומגדיל את הסכנה של אזרחי המדינה • האיראנים חייבים לדעת: מבחינתנו הכל אפשרי – כך היה תמיד

לדונלד רמספלד מיוחסות אולי כמה הצהרות והחלטות שנויות במחלוקת, אבל אלה לא מבטלות קריירה עשירה ומרתקת של מי שהיה עד עתה שר ההגנה הצעיר והוותיק ביותר של ארה"ב בשני ממשלים שונים.

במהלך הראיון שהעניק לעיתוננו עלה נושא האיום הגרעיני האיראני. "אלוהים אדירים", אמר לנו רמספלד על סוגיית הנשק הגרעיני של איראן, ונאנח: "אני חושב עליכם, על מי שיושב בממשלת ישראל, רואה את דיווחי המודיעין, צריך לבדוק את התזמון, לעבור על הסיכונים ולשפוט מהו האינטרס של העם בישראל ומה צריך לעשות. אני לא מקנא בהם".

אחד ההישגים הגדולים של מדיניות החוץ של ישראל בשנים האחרונות הוא חיבור המערב למאבק בגרעין האיראני. גם בוושינגטון, בפאריס, בלונדון ובברלין רואים היום באיראן גרעינית איום על שלום העולם ופגיעה בביטחון אזרחיהן. אפילו בעולם הערבי קמו לנו "שותפים" למאבק הגלוי והסמוי בפרויקט הגרעין של משטר האייתוללות. שש מדינות המפרץ הפרסי, בראשות סעודיה, אינן ששות למציאות החדשה, שבהחלט אפשרית: מצד אחד עיראק חלשה ומפולגת נטולת נוכחות אמריקנית, ומצד שני – איראן גרעינית. תסריט האימה הזה קורם עור וגידים.

מסמכי ויקיליקס איפשרו לנו לקבל תמונה של המתרחש מאחורי הקלעים: בית המלוכה הסעודי היה כביכול חרד לגורלו של העם הפלשתיני המאיים על שלום העולם, אבל בפועל גם הוא הבין כי האיום האמיתי הוא איראן והפצצה.

זקוקים לכוח ההרתעה

וושינגטון לא יכולה להתעלם מהאינטרסים של בעלי הברית שלה באזור, בטח ובטח אחרי הפקרת מובארק במצרים. הפרסום הבולט אתמול בעיתון ה"ניו יורק טיימס" לא היה מפתיע במיוחד. ממשל אובאמה מתכנן לחזק את הנוכחות האמריקנית במפרץ הפרסי בכלל, ובכוויית בפרט, לאחר הנסיגה מעיראק עד סוף השנה. הסיבה: הידרדרות המצב הביטחוני בעיראק או "עימות מול איראן".

אני כלל לא בטוח שבארה"ב התנהל "דיון ציבורי" בנושא לפני שהופיעה אתמול ידיעה בעיתון הליברלי התומך בממשל אובאמה. אזרחי ארה"ב נקראים לבחירות אחת לארבע שנים ומעבירים לנשיא את הסמכות להיות המפקד העליון של הכוחות המזוינים. הוא החליט לתגבר את הכוחות במפרץ. זו החלטתו.

ישראל היא המדינה היחידה שבה המשטר לא מכיר בטהרן. ל"משטר הציוני" אין כל זכות קיום, ונשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד, אדם שמסייע לטרור נגד ישראל ואף מכחיש שואה, אינו מחמיץ הזדמנות כדי לקרוא להשמדה של ישראל. הצהרותיו המאוד ברורות לא זקוקות לפרשנות.

אבל כמה אירוני שדווקא המדינה המאוימת ישירות ובאופן בלעדי על ידי איראן, המדינה שקיומה עדיין מוטל בספק, המדינה שכוח ההרתעה שלה הוא שמחזיק אותה בחיים – צריכה היום להתמודד דווקא עם שפע פרסומים בחלק מכלי התקשורת כאן על "היום שאחרי" (ההתקפה). לא ברור כלל אם איראן תותקף, אבל ההשלכות הרות האסון לכאורה כבר ברורות לנו. כבר לא בטוח אם אחרי הפרשנויות מבין האזרח הישראלי מה עדיף לו: איראן גרעינית או איראן מופצצת.

האם ייתכן כי רוח התקופה השתלטה גם על התקשורת שלנו סביב נושאי הביטחון? נכון, אלה ימים שאנו מתבקשים לבחור בהם באמצעות מכשיר הסלולר שלנו את השף הטוב ביותר, הדוגמן החתיך ביותר ואשת החברה המושקעת ביותר. ואולי צריך מעתה גם לשאול את חיים מאשקלון, דוד מקריית שמונה ורן מצהלה מה הם חושבים על רעיון התקיפה באיראן, מתי לתקוף ואולי גם מאיזה כיוון צריכים המטוסים לבוא?

אין ספק כי מדובר בהחלטה הגורלית והקשה ביותר מאז כינון מדינת ישראל. היינו כבר פעמיים בסרט הזה (עיראק וסוריה, על פי מקורות זרים), אבל הפעם הדבר נראה קשה ומורכב פי כמה.

שרדנו את ספטמבר

פחות ופחות מאמינים היום בעולם כי פרויקט הגרעין האיראני הוא למטרות אזרחיות. בקרוב מאוד תפרסם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) דו"ח שרק יחשוף עוד יותר את כוונותיה האמיתיות של איראן, ומכאן הרצון לבלום את התוכנית. הפרדוקס הוא כי דווקא במדינה המאוימת ביותר על ידי איראן יש מי שמסביר מדוע הדבר מסוכן, ובכך שוללים את האופציה הצבאית.

בעשור הקודם יצאו ממשלות ישראל לשלוש מערכות (אינתיפאדה 2, לבנון 2 ועופרת יצוקה), שדווקא לימים פגעו בכוח ההרתעה שלה. החוכמה היא לזכות במערכה בלי לצאת אליה כלל.

מי שמבקש, בשם ביטחון אזרחי ישראל, להסיר מעל הפרק אפילו את האיום של תקיפה באיראן דווקא ממריץ את האיראנים להגביר את הקצב ללא חשש ממתקפה אפשרית, ובאופן פרדוקסלי דווקא מגביר את הסכנה של אזרחי המדינה. האיראנים חייבים לדעת כי לישראל במהלך קיומה הישגים רבים, וכי שום דבר מבחינתה אינו בחזקת "משימה בלתי אפשרית". כך היה תמיד.

אסור לטעות בכתובת: מי שמאיים על ביטחון האזרחים כאן זה לא ממשלת ישראל – אלא איראן. עדיף לנו שאיראן תחשוב ש"מה שקורה פעם אחת אינו יכול לקרות שוב, אבל מה שקורה פעמיים יקרה גם בפעם השלישית" (פאולו קואלו, האלכימאי) – כי זה מה שאולי יעצור אותם (עם או בלי מתקפה) ולא תסריטים אפוקליפטיים על כמה אנחנו נסבול ביום שאחרי.

נ.ב. להזכירכם, שרדנו את ספטמבר. כמעט אותם "חזאים" הבטיחו לנו צונאמי מדיני איום ונורא בספטמבר. היום מסתיים חודש אוקטובר. תגידו, אולי "החזאים" הם שצריכים ללמוד את הלקח?

בועז ביסמוט :ישראל היום

פילמסטיפונג שלאקה

שוו בנפשכם, ארגון לא נבחר, אשר אינו מזוהה כארגון פוליטי, אשר מפעיל כמעט את כל המחאות החברתיות, המארגן ומנהל מאות עמותות וארגונים, המממן כמעט את כל הכנסים, המייעץ לכל הגופים, המפעיל כמעט את כל ההפגנות, בקיצור, קובע כמעט את כל המהלכים של השמאל בישראל".

כך, את המאבק לעידוד מסירת אדמות לערבים, תוך מניעת התיישבות יהודית, מנהלת הקרן באמצעות ארגונים 'תקשורתיים' דוגמת 'הקשת הדמוקרטית המזרחית', ארגונים 'משפטיים' דוגמת 'אגודת הארבעים –להכרה ביישובים ערביים' ו'עדאלה', וארגונים ל'איכות הסביבה' דוגמת 'מגמה ירוקה' ו'פעולה ירוקה'; את מאבק החילוניים בדתיים היא מנהלת באמצעות 'עמותת עם חופשי' ו'נשות הכותל'; ואת המאבק בפוליטיקאים של הימין היא מנהלת באמצעות גופים דוגמת 'התנועה לאיכות השלטון' ו'המכון הישראלי לדמוקרטיה'.

כל המאבקים הללו, מסביר הדו"ח, למרות שהם נדמים לציבור כפעילות ספונטנית, התנדבותית ואותנטית – "מנוהלים ונשלטים על ידי 'ארגון-על' יחיד, ארגון שחדר כמעט לכל ארגוני המחאה הלא-נבחרים בישראל (חלק מהם אף הקים בעצמו) והפך ל'מניפולטור-העל' המתזמן את פעילותם והקובע את מהלכיהם".

החתירה תחת הדמוקרטיה המערבית, תוך החלשת כוחם של ממשלים דמוקרטיים והחלשת יכולת העמידה הצבאית של מדינות דמוקרטיות, וזאת מבלי להזדהות ככוח פוליטי –זוכה כיום לתגבור תקשורתי שלא עמד לרשות מינצברג: טלוויזיה, אינטרנט ותקשורת סלולרית. האם זה מפתיע שלפני כשנה נולד מיזם חדש של הקרן החדשה לישראל – שיתוף פעולה עם הקרן הגרמנית Filmstiftung NRWבמימון הפקתם ובהפצתם של סרטים תיעודיים ישראליים?

ציורים ירוק בקבוק כתום תפוז ומעבר חצייה

ציורים חדשים המשך

ציורים חדשים

תולדות מלחמת היהודים ביהודים

הסערה הציבורית העזה שעורר "חוק החרם", שהתקבל בכנסת בחודש יולי האחרון, מלמדת אולי יותר מכול על עוצמת האיבה השוררת בין חלקיה השונים של החברה הישראלית. הפולמוס הציבורי הלגיטימי סביב החוק הידרדר עד מהרה להתכתשות חדורה טינה בין מחנות נצים, המתייחסים זה אל זה כאל אויב שיש להכניעו או לנתק עמו כל מגע. ואמנם, המרחב הציבורי, האמור לשמש מקום מפגש והתדיינות בחברה דמוקרטית-ליברלית מתוקנת, הופך שוב ושוב לשדה מערכה, שמעליו מרחפת כל העת סכנת מלחמת האחים. למרבה הצער, מדובר בפתולוגיה מוכרת, המאפיינת את העם היהודי מראשית דרכו. כל אימת שעלה בידי אומה זו לכונן קהילייה הנהנית מאוטונומיה במידה כזו או אחרת, היא נתקפת דחף עז – כמעט בלתי נשלט – לקרוע את עצמה לגזרים. הדחף הפלגני, שהמיט שרשרת של אסונות על היהודים, מאיים לגרור גם כעת את המדינה שכוננו אל התהום.

אסף שגיב: אתר תכלת

העולם רצה גופה

הלינץ' האכזרי שבוצע בשליט לוב לשעבר מועמר קדאפי לא זיעזע איש – לא בלוב עצמה, אך גם לא באירופה ובארה"ב. נהפוך הוא, מכל עבר זרמו ברכות לשליטיה החדשים של המדינה, שהדיחו את קדאפי ותפסו את מקומו, על תחילתו של פרק חדש בתולדותיה של מדינה זו. הנה כי כן, כשמדובר באינטרסים, כמו נפט למשל, נוח להם, למנהיגי העולם, שמישהו מבצע עבורם את המלאכה המלוכלכת, בלא בג"ץ ובלא ארגוני זכויות האדם, ואילו הם נותרים כשידיהם נקיות.