התשוקה הסודית של האנטישמיות החדשה

יהודו־פובים שמאליים, בניגוד לקודמיהם לפני מאה שנה, לעולם לא יקראו לעצמם "אנטישמים". אכן, הם מוחים על עצם הטענה שיש להם משהו נגד היהודים. למרות ההכחשות האלה, הם עוסקים בגינויה של ישראל כאחוזי אובססיה. זה זמן מה שהשמאל הקיצוני חולם על פירוקה של "הישות הציונית" השנואה, ועל הפיכתו של העולם ל־Judenstaatrein בשמן של זכויות האדם. בדרך זו הם מבקשים לשלול מן העם היהודי זכות פוליטית שעליה היו מגִנים בעוז למען עמים שאינם לבנים – מעל כולם, הפלסטינים – כלומר הזכות להגדרה עצמית לאומית. אנטי־ציונות זו של המחנה השמאלי הרדיקלי, הנוקטת אפליה מובהקת כלפי הלאומיות היהודית, התפשטה כעת אל הזרם המרכזי של השמאל הליברלי, שהרטוריקה שלו מבקשת לחתור ללא הרף תחת הלגיטימציה המוסרית וההיסטורית של המדינה היהודית. ליברלים שמאליים מציגים את ישראל כמדינה שנולדה מתוך "חטא קדמון" של נישול וגירוש אוכלוסייה "ילידית".²⁶

מה שמבדיל תעמולה אנטישמית מביקורת לגיטימית הוא, אם כן, ההתעקשות לשפוט את ישראל על פי אמות מידה שמדינות אחרות פטורות מהן והדרישה להפקיע מן היהודים זכות שעמים אחרים רשאים – ואף חייבים – לתבוע לעצמם. ואולם, אי־אפשר לתייג את האנטישמיות החדשה כגלגול נוסף של שנאה ישנה־נושנה; שהרי, במובנים מסוימים, האוניברסליות הפוסט־מודרנית מזדהה עמוקות עם מה שהיהודי מייצג או אמור לייצג – ודווקא ההזדהות הזו היא שמובילה, כפי שנראה, לשלילתו האלימה.

מאמר שפרסם ז'וזה סאראמאגו בעיתון הספרדי אל-פאיס ב־2002 עשוי לסייע לנו בהבנת התופעה. בטקסט זה – כתב שטנה אנטישמי לכל דבר – מגנה סאראמאגו לא רק את הגזענות הפתולוגית והאובססיבית, כדבריו, של הציונים, אלא גם את עזות המצח של העם היהודי, התובע לעצמו את מעמד הקרבן על חשבון כל השאר. היהודים, כותב סאראמאגו, "חונכו לאור הרעיון שסבלם של אחרים, ובייחוד הפלסטינים, נחות בהכרח בהשוואה לסבל שחוו הם עצמם בשואה. היהודים מגרדים תמיד את פצעיהם כדי שאלה יוסיפו לדמם, כדי שלא יגלידו, כדי שיוכלו להציגם בפומבי בפני העולם משל היו נס נישא ברמה".²⁷

בטינה המהדהדת בהאשמותיו של סאראמאגו משתקף מה שהסוציולוג ז'אן מישל שומון כינה "תחרות בין קרבנות".²⁸ הלהיטות להתחפר בעמדת הקרבן היא הרי אחד מסימני הזמן. הסובייקט הפוסט־מודרני – אם אפשר לכנותו כך – עבר בהשפעתה רוויזיה מקיפה. אין הוא הכוח הפעיל, המחוקק והיוצר שבשבחו דיברו הוגי הנאורות, אלא ברייה פסיבית, מוכה וחבולה, הנרמסת ללא הרף בידי כוחות אימתניים: המדינה, הקפיטליזם הגלובלי, ההגמוניה הגברית, הקולוניאליזם המערבי וכיוצא באלה. בעוד שהמאה השמונה־עשרה חגגה את ניצחון האדם, העידן הנוכחי מקונן ללא הרף על תבוסתו.

ברשימת המדוכאים שמייצר שיח הטרוניה האפנתי אמור היה היהודי לתפוס מקום מיוחד מתוקף היותו הקרבן הארכיטיפי – ולמשך זמן־מה השמאל האירופי אכן הועיד לו את התפקיד הזה. התשוקה להתנער ממשא האשמה הכבד של הנציונל־סוציאליזם ולהציב אנטיתזה ניצחת לפשעיו דחפה בתחילה את חוגי האינטליגנציה הרדיקלית אל הקוטב הנגדי של פילושמיות מופגנת. במאי 1968, לאחר שהרשויות הצרפתיות מנעו מדניאל כהן בנדיט – "דני האדום" ו"היהודי הגרמני" בפי הגוליסטים – לחזור למדינה, יצאו אלפי צעירים לרחובות פריז וקראו בזעם: "כולנו יהודים גרמנים!". "המצעד המאולתר היה גם פסטיבל", נזכר בערגה הוגה הדעות היהודי־צרפתי אלן פינקלקראוט. "הזהות היהודית לא הייתה עוד נחלתם של היהודים בלבד".²⁹ ההגות האירופית אימצה גישה דומה. אם בעבר התייצבה הפילוסופיה ללא עוררין לצדה של אתונה ביריבותה הנצחית עם ירושלים, הרי מאז שנות השישים של המאה העשרים היא החלה לגלות עניין הולך וגובר באתיקה היהודית, בתיווכם של הוגי דעות כעמנואל לוינס וז'אק דרידה. המטפיזיקה המערבית, הרציונליזם והמודרניות הורשעו במתן לגיטימציה לאלימות ולדיכוי, אם לא בסלילת הדרך לאושוויץ; והחלופה הראויה נמצאה, לכאורה, בארון הספרים של הנרדפים.

אליה וקוץ בה: כמושאיו החדשים של פולחן מוסרי נלהב, איבדו היהודים בהדרגה את מוחשיותם והפכו מישים קונקרטיים, בשר ודם, לפיגורות אוניברסליות מופשטות־משהו, המייצגות את הקרבנוּת עצמה ואת כל מה שנלווה לה – תלישות, ארעיות, העדר ריבונות. "הזהות היהודית אינה זהות", קבעו הוגי הדעות ז'אן לוק ננסי ופיליפ לאקו־לבארת'. "העם היהודי אינו סובייקט, ואין למעשה כל ישות יהודית של ממש… עלינו להבין שבגלל העדר זה של סובייקטיביות, היהודים הם נושאי הבשורה שכל מבנה חברתי או מוסד פוליטי, יהא אשר יהא… אינו מסוגל להגשים עצמו כסובייקט. זהות פוליטית שלמה אינה אפשרית".³⁰ "ה'יהודים'", מתלונן הפילוסוף אלן באדיו (ספק אנטישמי בעצמו), הם "מושג־על", ש"הכול מחויבים להכיר, לכבד ולהשתחוות לפניו אפיים ארצה".³¹ בספרו של הפילוסוף ז'אן־פרנסואה ליוטאר, היידגר והיהודים, שראה אור ב־1988, אויתה המילה juifs ב־j קטנה, כדי להבהיר שאין היא מציינת קבוצה אתנית ספציפית, אלא את כל המנושלים באשר הם.³²

אלא שהניסיון לנתק את המסמן "יהודי" מן ההוויה הארצית, הפרטיקולרית, לא צלח. המסומן המקורי, הגשמי להחריד, מיאן להסתלק מעל במת ההיסטוריה, ואף הרהיב עוז להגדיר את עצמו מחדש באמצעות מדינת לאום חזקה ומנצחת. אפשר שהיפוך התפקידים הזה לא היה מעורר מורת רוח כה רבה לולא סירבו היהודים לוותר על תביעתם כי האנושות תוסיף להרכין את ראשה בכלימה לנוכח סבלם. מנקודת המבט של האידיאולוגיה הקרבנית הייתה זו דרישה בלתי נסבלת, כמובן: יציר הכלאיים של הציונות, האדון־הניצוֹל, עמד, מבחינתה, בסתירה לסדרי עולם מוסריים. האכזבה שעוררה תפנית מקוממת זו הפיחה חיים בטענה כי המדינה היהודית אינה יהודית כלל ועיקר – לא במובן המהותי, לפחות. "שוב אין מוקיעים היום את ייעודם הקוסמופוליטי של היהודים", מסביר פינקלקראוט,

ההפך הוא הנכון: מעלים אותו על נס ובלהט רווי־צער טוענים נגדם שהם בוגדים בו. היהודיות איננה עוד כשהייתה, אומרים כעת בנימה נוסטלגית, מלבד אולי צדיקים אחדים, כמה מתנגדים ונביאים עיקשים הראויים להערכה משום שאינם מניחים כי ירתיעו אותם, ומעזים להסתכן ולחשוב כפי שהם חושבים. במקום לתהות על המוזרות המדאיגה של היהודים, יוצאים נגדם על הצטרפותם אלינו בדיוק בשעה שאנחנו נוטשים את עצמנו, על היטמעותם בקרבנו בעיתוי לא מוצלח, ועל חילופי התפקידים הגורמים להם לשקוע בסגידה למקום הפיזי ובקידושו, בשעה שהעולם הנאור ממיר את דתו בהמוניו לדת העל־לאומית ולפולחן הנדודים.³³

הניסיון להחליף את היהודי ה"ישן", האקסקלוסיבי להכעיס, בדגם קרבני משופר וחובק־כל שאינו מוגבל לקהילה מסוימת, הפך לכוח המניע של האנטישמיות החדשה. האוניברסליזציה של הנרדפות תבעה את חיסולו – הפיזי או הסימבולי – של הפרטיקולריזם הנרדף. חשוב לעמוד על ההבדל בין השלילה הזו ובין הגישה הקתולית, שבה דנו לעיל: הדוקטרינה האוגוסטינית תפסה את ייסוריהם של היהודים כעונש שנגזר עליהם מן השמים; שום נוצרי לא התקנא בגורלם המר. הסדר המוסרי החדש, הפוסט־לאומי והפוסט־קולוניאלי, מושתת, לעומת זאת, על האידיאליזציה של המושפל, ובדיוק משום כך חייב החריג היהודי, הנאחז בסבלו כמי שמגן על קניינו הפרטי, להיעלם, להיטמע בתוך הכלל.³⁴

האצטלה הצדקנית שבה מתעטף זן ייחודי זה של שנאת ישראל מקשה מאוד את המאבק בו ועשויה לסמא את עיניהם של אנשי מצפון. אקטיביסטים ואינטלקטואלים שוחרי טוב – ובהם גם ישראלים – מתפתים להתגייס למערכה הציבורית המתלהטת נגד המדינה הציונית במחשבה שכך הם ממלאים את חובתם המוסרית לאנושות ואף לעם היהודי. גינויָם את ישראל לוקה תכופות בלהיטות יתר, מתוך תשוקה עזה לרצות את שותפיהם למאבק. אין הם "אוטו־אנטישמים", כפי שטוענים מבקריהם; הלוא אין זו הפעם הראשונה שכוונות ראויות משרתות מבלי דעת מטרה נואלת. מותר לקוות שההתפכחות בוא תבוא – וכי לא יהא זה מאוחר מדי.

חלק ממאמר מצויין  אתר- תכלת

אסף שגיב
סיון התשע"א / יוני 2011