האמנות הישראלית היא אידיאולוגית ?

היצירה האמנותית היתה אחד המנגנונים החשובים ביצירת סמלי הציונות ובבניית 'נפש' התרבות הציונית, אך בבוא העת היא גם היתה אחד המפרקים הגדולים שלה. כאשר הפנו האמנים עורף לאמנות הציונית המגויסת, בהשראת הפסיכולוגיזם המודרני, הם תרמו לשינוי התרבות הישראלית. תהליך זה, שסימניו הראשונים התגלו כבר בראשית שנות החמישים, הואץ בשנות השבעים והשמונים והגיע לשיאו בשנות התשעים, כאשר הסמלים הציוניים למעשה כמעט נעלמו מן היצירה הישראלית, לתחומיה השונים. ככל שאיבדה היצירה מהמגויסות שלה, וככל שהיא התרחקה ממחויבותה לקולקטיב והתקרבה במחויבותה ל'אמנות נטו', כן היא תרמה להרחקת ה'אנחנו' מההוויה התרבותית בארץ ולקירוב ה'אני' אליו.

 חשוב להדגיש כאן נקודה עקרונית: נהוג לראות באמנות של היום, בעיקר בספרות, אמנות אנטי-אידיאולוגית. ולא היא. האמנות אכן סייעה בפירוק התרבות הציונית, אך בד בבד היא גם יצרה סמלים וסימנים חלופיים לסמלי הציונות. גם היום האמנות הישראלית היא אידיאולוגית במובהק, כלומר מחויבת למערכת ערכים מסוימת, ובמובנים רבים גם תעמולתית ודוגמתית. אך המחויבות שלה היא לאתוס חדש – האתוס הדמוקרטי המעמיד את היחיד במרכז – ולא לאתוס הציוני. צדקה אפוא חוקרת הספרות נורית גוברין כאשר כתבה: 'אותם יוצרים המצהירים שהם מפנים עורף למציאות, מתכנסים בתוך עצמם, כותבים שירת "אני" טהורה ויוצרים "אמנות לשם אמנות", גם הם נוקטים עמדה חברתית מובהקת.

עצם ההתעלמות המופגנת, הבריחה מן הזירה, או נטישתה, יש בהן הבעת עמדה בוטה, ולעיתים זוהי "שתיקה רועמת" המשפיעה על המציאות לא פחות ואולי יותר. […] ההיסטוריה של הספרות מוכיחה, שמי שהוטחו נגדו האשמות על אובדן דרך, נראה מקץ שנות דור כמורה-דרך, ומי שהואשם בניהיליזם בעבר, נראה ממרחק השנים כבעל אחריות חברתית

 אתר: אנשים ישראל

צילום: מוטי סגרון