הצטרפותם הנלהבת של ישראלים בעלי השקפות אנטי-ציוניות לקריאות להחרים את מדינתם ולבודדה בזירה הבינלאומית. ההתגייסות הזו, המעוררת זעם רב בישראל, מעידה על המיאוס המוחלט שחשים הרדיקלים מן המדינה היהודית ועל אמונתם כי אין ביכולתה לתקן את דרכיה בכוחות עצמה. אילן פפה, "היסטוריון חדש" שנוי במחלוקת, הסביר בריאיון שהעניק לעיתון הארץ ב-2005 מדוע הוא מצדד בהטלת חרם בינלאומי על האקדמיה הישראלית:
השמאל הציוני הוא לא המיליה שלי. המיליה שלי הוא המיליה הפלסטיני, המיליה שלי הוא המיליה הבינלאומי המתקדם והשמאלי. צריך לדעת, גם אני התלבטתי מאוד בעניין של החרם, התייסרתי. הגעתי למסקנה, ויכול להיות שאני טועה, שאין שום סיכוי שמתוך מדינת ישראל תקום תנועה משמעותית שתסיים את הכיבוש. אין, ולא משנה כמה אנשים טובים יש בארץ. אם נחכה לתנועה אפקטיבית שתסיים את הכיבוש, מה שיקרה בסוף זו השמדה טוטלית של העם הפלסטיני… יכול להיות שאין סיכוי גם לדרך שלי, יכול להיות שהפלסטינים נידונו לכליה, אבל אני לא רוצה לחיות כמי שלא עשה את כל מה שהוא יכול כדי לעצור את זה. והדבר היחיד שיכול לעצור את ישראל הוא לחץ מבחוץ.
הכמיהה להתערבות זרה, למין "דאוס אקס מכינה" שישים קץ להתנהלותה הנפשעת של ישראל, ממלאת תפקיד הולך וגדל בחלומותיהם של רדיקלים מסוגו של פפה. דא עקא שההיחלצות ההומאניטרית של הקהילה הבינלאומית לטובת הפלסטינים רחוקה מלענות על ציפיותיהם, וחלקם אף מותחים עליה ביקורת ורואים בה הגשת סיוע עקיף לכובש הישראלי. האדריכל אייל ויצמן, למשל, מלין בספרו , שראה אור ב-2007, כי ארצות-הברית ואירופה, שניאותו להקצות סכומי כסף עצומים לצורך שיקומה של הרשות הפלסטינית, רק "שחררו בכך בפועל את ישראל מן האחריות המוטלת עליה על פי החוק הבינלאומי".61 ברוח דומה הוא מבקר את אונר"א ('סוכנות הסעד והתעסוקה של האומות המאוחדות למען פליטי פלסטין במזרח התיכון') על ששיפצה את מחנות הפליטים הפלסטיניים והקימה בהם מבני קבע, תשתית ביוב ודרכים רחבות, שהרי בכך היא מקלה את חדירתם של כוחות הצבא הישראלי לאזורים אלה. "בקבלה על עצמה אחריות לרווחה ולתחזוק הארכיטקטורה במצב של קונפליקט מתמשך, נחשפה תכנית אונר"א כאחד המקרים המובהקים של 'הפרדוקס ההומאניטרי' – [ראיה לכך] שסיוע הומאניטרי עלול לשרת בסופו של דבר את הכוח המדכא", כותב ויצמן.62
אם הפנטזיות על ביתוק הקשר הגורדי של הכיבוש (ובעקבותיו, אולי גם על קִצו של האפטרהייד הציוני) באמצעות "לחץ מבחוץ" מקבלות לעתים צביון אפוקליפטי, אם התרחיש שהן רוקמות כרוך בהכרעתו של צה"ל בשדה המערכה בידי כוחות בינלאומיים, כפי שאירע למיליציות הסרביות או לצבאו של סדאם חוסיין, הרי שהרדיקלים הישראלים נמנעים, בדרך כלל, מלתת לכך ביטוי פומבי. ככלל, תמיכה גלויה באלימות או במאבק מזוין נגד ישראל היא קו אדום שאותו אפילו החריפים שבשוללי הציונות המקומיים נזהרים מלחצות.63 איש מהם אינו להוט לאשר במו פיו את האשמות הבגידה המוטחות חדשות לבקרים בשמאל הרדיקלי, אולם חלקם בוחנים מפעם לפעם את הגבולות. זמן קצר לאחר פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה, שגבתה את חייהם של למעלה מאלף אזרחים ישראלים ושל מספר רב יותר של פלסטינים, כתב חוקר הספרות חנן חבר בטקסט שפרסם בקובץ המאמרים זמן אמת:
דווקא כדי לשרת את עמו נאלץ… האינטלקטואלי הישראלי-יהודי לנטוש את מיקומו בתוך עמו. כדי לעשות זאת הוא נדחף לעמדה שדוברי הימין כבר הגדירו כבגידה. מהי אם כן עמדתו הביקורתית האפשרית של אינטלקטואל לנוכח הסיטואציה של "אינתיפאדת אל-אקצה"? כפי שטען ז'אן פול סארטר, העמדה הביקורתית של האינטלקטואל היא זו שמיקומו הפרטיקולרי בה עומד בסתירה למיקומו האוניברסלי; סתירה בין הפרטיקולריות של היותו חלק מן העם היהודי-ישראלי לבין המבט האוניברסלי הרואה את צדקת תביעתם של הפלסטינים ומזדהה עם תחושתם וציפיותיהם. ומתוך כך, סתירה והתנגדות בין מי שמוסיף על פי הציווי הפרטיקולריסטי להזדהות עם בני עמו הנמצאים מעברו האחד של מתרס המלחמה עם הפלסטינים, לבין מי שתומך בעמדתם ומוכן להצדיק את פנייתם לאלימות.
חבר פותר את הדילמה בין נאמנות פרטיקולרית ובין מחויבות לצדק אוניברסלי בטענה שבהפנותו עורף למדינתו מיטיב בעצם "האינטלקטואל הישראלי-יהודי" עם בני עמו, אף שהם, בקוצר ראותם, מזהים בו רק בוגד. ההכרעה לטובת נקודת המבט האוניברסלית משמעה, מבחינתו, הצדקת האלימות הפלסטינית בתור "השלב האחרון לשחרור מן הכיבוש הישראלי".65 העיתונאי גדעון לוי מעדיף לבטא את תמיכתו במאבק הפלסטיני בצורה ישירה יותר. "הישראלים", הוא מצהיר במאמר פרי עטו שהתפרסם באותו קובץ, "מבינים רק כוח. הם משנים את עמדותיהם אך ורק בעקבות הפעלת כוח, רצוי אלים ומגיר דם, והם מעולם לא ויתרו, לא שינו עמדה, חצי עמדה, רבע עמדה, מבלי שהופעל עליהם כוח… מאז יום הכיפורים ב-1973 ועד חג המולד 2000, לא רק שהאלימות השתלמה, בסופו של חשבון, לערבים, אלא שהישראלים גם הוכיחו להם שהאלימות היא הדרך היחידה הפתוחה בפניהם, אם הם חפצים בחופש, בעצמאות, בחירות או בהחזרת השטחים שנכבשו מהם – בכוח, כמובן".66
מי שמחפש בעמדותיו של השמאל הרדיקלי איזה מצע אידיאולוגי סדור, מעבר לשלילת הציונות, עשוי אולי להשתומם על הסולידריות הגורפת עם הפלסטינים. אחרי הכל, בראש המאבק הפלסטיני בישראל ניצבים הלאומנים המושחתים של פת"ח מזה והקנאים הדתיים של חמאס מזה – לא בדיוק החומרים שמהם קרוצה קהילייה נאורה ומתוקנת. אלא שבמקרה הישראלי, כמו במקרה של המערב בכללו, נכונותם של הרדיקלים ליצוק מים על ידיהם של רודנים וטרוריסטים אינה נובעת מהזדהות אמיתית עם האויב, אלא מן הסלידה העזה שהם חשים כלפי החברה שבה הם פועלים. והסלידה הזו, כפי שנוכחנו, מגיעה לעתים עד כדי תמיכה באלימות. הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר, שאותו מזכיר חנן חבר בקטע שצוטט לעיל, הריע ל"לוחמי השחרור" של העולם השלישי אשר טבחו במתיישבים האירופים. במבוא שחיבר ב-1961 לספרו של פרנץ פאנון, מקוללים עלי אדמות, המטיר אש וגופרית על בני עמו הצרפתים ועל מורשת המערב: "היום חושף היליד את האמת שלו; המועדון הכה סגור שלנו חושף לפתע את חולשותיו: מדובר היה לא פחות ולא יותר במיעוט. יתרה מכך, מאחר שהאחרים הופכים עצמם לבני אנוש כנגדנו, נראה כי אנו אויבי המין האנושי; האליטה חושפת את טבעה האמיתי: חבורה של פושעים. הערכים היקרים שלנו צוללים למצולות; כשמתבוננים בהם מקרוב, אין אחד שלא מוכתם בדם".67 נדמה שאין איש שמאל רדיקלי במדינת ישראל שלא היה חותם בחפץ לב על הדברים האלה.
כאמור, אי-אפשר להאשים את חוגי השמאל האנטי-ציוני באי-עשייה; הם טורחים להקים המולה גדולה, ועושים זאת בכישרון רב, בהתחשב במספרם המועט יחסית. אבל התנגדותם לשירות הצבאי, תמיכתם בחרם בינלאומי על ישראל ונכונותם ללמד סנגוריה על אויביה הגרועים ביותר של המדינה מעידים כי ה"התנגדות" שחורתים הרדיקלים על דגלם העמידה אותם בפועל מחוץ למעגלי ההשתתפות בחברה הישראלית. רובם בחרו בעמדה הזו מתוך מיאוס וחלקם נקלעו אליה בלית ברירה, מבחינתם, אבל התוצאה היא אחת: השמאל הרדיקלי נואש מן האפשרות לשנות "מבפנים". ולא מן הנמנע, בהתחשב בכיוון שבו הוא מתקדם בהווה, כי בעתיד יזנח את עצם התקווה לשנות דבר מה בכלל.
מוטי סגרון -- עין ולשון אחרת -- motiSagron 
דרושות: אליטות חדשות .
ה-כ-ל לפי התוכנית.
http://digital-edition.israelhayom.co.il/Olive/ODE/Israel/LandingPage/LandingPage.aspx?href=SVRELzIwMTAvMDgvMjA.&pageno=NDU.&entity=QXIwNDUwMA..&view=ZW50aXR5
אהבתיאהבתי
שוליים,מר סגרון.
Ironically, the liberal establishment, according to Blumenthal, never existed as anything more than a figment of right-wing paranoia
אפילו השמרנים מבינים שבמחלקות מדעי הרוח והחברה ,(בשונה ממחלקת לימודי הקלקלה למשל ) בגלל הנושאים הנלמדים,ההשקפה של הסגל והסטודנטים שונה מלכתחילה.
הנה הצעת התוכנית ,כפי שהותוותה בארה"ב,וכעת היא מיושמת ככתבה וכלשונה בישראל.
קרא בעיון.
Powell's blueprint focused on four broad targets of attack: institutions of higher education, especially students and faculties in the social sciences; the media; the political establishment — centers where public opinion, legislation and government policies and agendas were shaped — and the court system, which codifed and interpreted American law.
1. Academe: on campuses, liberal professors and their agendas were wielding "enormous influence far out of proportion to their numbers," radicalizing their students "to the point of being revolutionaries," wrote Powell. Balance had to be restored. A counter-culture had to be created, with staffs of scholars, lecturers, public speakers, and speakers' bureaus. The scholars would "evaluate social science textbooks" to assure "fair and factual treatment of our system." They would subject authors and publishers of textbooks to "review and critique."
Universities would be persuaded to provide "equal time" on the college speaking circuit" for "moderate or conservative viewpoints" to adequately represent the views of American business. These same pressures would be applied to "administrators and boards of trustees" to correct the "imbalance of many faculties." The first priority was to establish "staffs of eminent scholars, writers, and speakers, who will do the thinking, the analysis, the writing and the speaking" for the whole movement. They would insist on the "right" of conservatives to be heard.
The Campus
The assault on the enterprise system was not mounted in a few months. It has gradually evolved over the past two decades, barely perceptible in its origins and benefiting (sic) from a gradualism that provoked little awareness much less any real reaction.
Although origins, sources and causes are complex and interrelated, and obviously difficult to identify without careful qualification, there is reason to believe that the campus is the single most dynamic source. The social science faculties usually include members who are unsympathetic to the enterprise system. They may range from a Herbert Marcuse, Marxist faculty member at the University of California at San Diego, and convinced socialists, to the ambivalent liberal critic who finds more to condemn than to commend. Such faculty members need not be in a majority. They are often personally attractive and magnetic; they are stimulating teachers, and their controversy attracts student following; they are prolific writers and lecturers; they author many of the textbooks, and they exert enormous influence — far out of proportion to their numbers — on their colleagues and in the academic world.
Social science faculties (the political scientist, economist, sociologist and many of the historians) tend to be liberally oriented, even when leftists are not present. This is not a criticism per se, as the need for liberal thought is essential to a balanced viewpoint. The difficulty is that "balance" is conspicuous by its absence on many campuses, with relatively few members being of conservatives or moderate persuasion and even the relatively few often being less articulate and aggressive than their crusading colleagues.
This situation extending back many years and with the imbalance gradually worsening, has had an enormous impact on millions of young American students. In an article in Barron's Weekly, seeking an answer to why so many young people are disaffected even to the point of being revolutionaries, it was said: "Because they were taught that way."10 Or, as noted by columnist Stewart Alsop, writing about his alma mater: "Yale, like every other major college, is graduating scores' of bright young men … who despise the American political and economic system."
As these "bright young men," from campuses across the country, seek opportunities to change a system which they have been taught to distrust — if not, indeed "despise" — they seek employment in the centers of the real power and influence in our country, namely: (i) with the news media, especially television; (ii) in government, as "staffers" and consultants at various levels; (iii) in elective politics; (iv) as lecturers and writers, and (v) on the faculties at various levels of education.
Many do enter the enterprise system — in business and the professions — and for the most part they quickly discover the fallacies of what they have been taught. But those who eschew the mainstream of the system often remain in key positions of influence where they mold public opinion and often shape governmental action. In many instances, these "intellectuals" end up in regulatory agencies or governmental departments with large authority over the business system they do not believe in.
If the foregoing analysis is approximately sound, a priority task of business — and organizations such as the Chamber — is to address the campus origin of this hostility. Few things are more sanctified in American life than academic freedom. It would be fatal to attack this as a principle. But if academic freedom is to retain the qualities of "openness," "fairness" and "balance" — which are essential to its intellectual significance — there is a great opportunity for constructive action. The thrust of such action must be to restore the qualities just mentioned to the academic communities.
What Can Be Done About the Campus
The ultimate responsibility for intellectual integrity on the campus must remain on the administrations and faculties of our colleges and universities. But organizations such as the Chamber can assist and activate constructive change in many ways, including the following:
Staff of Scholars
The Chamber should consider establishing a staff of highly qualified scholars in the social sciences who do believe in the system. It should include several of national reputation whose authorship would be widely respected — even when disagreed with.
Staff of Speakers
There also should be a staff of speakers of the highest competency. These might include the scholars, and certainly those who speak for the Chamber would have to articulate the product of the scholars.
Speaker's Bureau
In addition to full-time staff personnel, the Chamber should have a Speaker's Bureau which should include the ablest and most effective advocates from the top echelons of American business.
Evaluation of Textbooks
The staff of scholars (or preferably a panel of independent scholars) should evaluate social science textbooks, especially in economics, political science and sociology. This should be a continuing program.
The objective of such evaluation should be oriented toward restoring the balance essential to genuine academic freedom. This would include assurance of fair and factual treatment of our system of government and our enterprise system, its accomplishments, its basic relationship to individual rights and freedoms, and comparisons with the systems of socialism, fascism and communism. Most of the existing textbooks have some sort of comparisons, but many are superficial, biased and unfair.
We have seen the civil rights movement insist on re-writing many of the textbooks in our universities and schools. The labor unions likewise insist that textbooks be fair to the viewpoints of organized labor. Other interested citizens groups have not hesitated to review, analyze and criticize textbooks and teaching materials. In a democratic society, this can be a constructive process and should be regarded as an aid to genuine academic freedom and not as an intrusion upon it.
If the authors, publishers and users of textbooks know that they will be subjected — honestly, fairly and thoroughly — to review and critique by eminent scholars who believe in the American system, a return to a more rational balance can be expected.
Equal Time on the Campus
The Chamber should insist upon equal time on the college speaking circuit. The FBI publishes each year a list of speeches made on college campuses by avowed Communists. The number in 1970 exceeded 100. There were, of course, many hundreds of appearances by leftists and ultra liberals who urge the types of viewpoints indicated earlier in this memorandum. There was no corresponding representation of American business, or indeed by individuals or organizations who appeared in support of the American system of government and business.
Every campus has its formal and informal groups which invite speakers. Each law school does the same thing. Many universities and colleges officially sponsor lecture and speaking programs. We all know the inadequacy of the representation of business in the programs.
It will be said that few invitations would be extended to Chamber speakers.11 This undoubtedly would be true unless the Chamber aggressively insisted upon the right to be heard — in effect, insisted upon "equal time." University administrators and the great majority of student groups and committees would not welcome being put in the position publicly of refusing a forum to diverse views, indeed, this is the classic excuse for allowing Communists to speak.
The two essential ingredients are (i) to have attractive, articulate and well-informed speakers; and (ii) to exert whatever degree of pressure — publicly and privately — may be necessary to assure opportunities to speak. The objective always must be to inform and enlighten, and not merely to propagandize.
Balancing of Faculties
Perhaps the most fundamental problem is the imbalance of many faculties. Correcting this is indeed a long-range and difficult project. Yet, it should be undertaken as a part of an overall program. This would mean the urging of the need for faculty balance upon university administrators and boards of trustees.
The methods to be employed require careful thought, and the obvious pitfalls must be avoided. Improper pressure would be counterproductive. But the basic concepts of balance, fairness and truth are difficult to resist, if properly presented to boards of trustees, by writing and speaking, and by appeals to alumni associations and groups.
This is a long road and not one for the fainthearted. But if pursued with integrity and conviction it could lead to a strengthening of both academic freedom on the campus and of the values which have made America the most productive of all societies.
Graduate Schools of Business
The Chamber should enjoy a particular rapport with the increasingly influential graduate schools of business. Much that has been suggested above applies to such schools.
Should not the Chamber also request specific courses in such schools dealing with the entire scope of the problem addressed by this memorandum? This is now essential training for the executives of the future.
Secondary Education
While the first priority should be at the college level, the trends mentioned above are increasingly evidenced in the high schools. Action programs, tailored to the high schools and similar to those mentioned, should be considered. The implementation thereof could become a major program for local chambers of commerce, although the control and direction — especially the quality control — should be retained by the National Chamber.
What Can Be Done About the Public?
Reaching the campus and the secondary schools is vital for the long-term. Reaching the public generally may be more important for the shorter term. The first essential is to establish the staffs of eminent scholars, writers and speakers, who will do the thinking, the analysis, the writing and the speaking. It will also be essential to have staff personnel who are thoroughly familiar with the media, and how most effectively to communicate with the public. Among the more obvious means are the following
: בכלל,מר סגרון,למה להשתמש בשמות וכינויים (תוקעי סכין בגב האומה וכד' ) ? מישהו עלול לעשות מעשה .כבר קרו מקרים בעבר.
אהבתיאהבתי
ועוד דבר
בתיאור הרשמי של אחד הקורסים שהתקיימו באקדמיה הישראלית נכתב כך:
"הקורס יתמקד בטכניקות שליטה אשר צמחו בתוך ההקשר של הכיבוש הישראלי בשטחים. נבחן את המקורות ההיסטוריים של טכניקות אלה וננסה למקמן בתוך ההקשר הקולוניאלי במיוחד זה הבריטי והצרפתי".
הניחוח תמוה משהו, אך נניח לכך. מותר ללמד על הכיבוש הישראלי, ומותר גם לכפות עליו קשר מאולץ לקולוניאליזם המערבי. אלא שאז מגיע ההמשך: "בנוסף להרצאות של פרופ' יהודה שנהב, עו"ד מיכאל ספרד ילווה את הקורס כמרצה אורח וכיועץ המשפטי של עמותת 'יש דין'. הסטודנטיות יפעלו, מידי שבועיים, במסגרת הפעילות של פרוייקט המשקיפים על בתי המשפט הצבאיים של 'יש דין' ובפרוייקט הסיוע במנהלות התיאום והקישור של ארגון 'מחסום watch'. הסטודנטיות תפעלנה, בהנחיית הארגונים, בפעולות של תיעוד, סנגור וקישור מול הגורמים המנהליים תוך ניהול "יומן מסע" של הפעילות. פעילותן תלווה ע'י עו'ד יעל ברדה, הן ברמה הפרטנית והן ברמה הקבוצתית, לפי קבוצות הפעילות. הסטודנטיות יקבלו דמי נסיעה למקומות הפעילות וכן מלגה שנתית על סך 1450 ש"ח. בסוף השנה, כל סטודנטית תגיש מאמר המבוסס על פעילותה וחוויותיה המתייחסים לתוכן התיאורטי של הקורס. חלק מהמאמרים יכללו בספר/חוברת בעריכתו של פרופ' שנהב, מיכאל ספרד ויעל ברדה ובשותפות עם הארגונים".
עד כאן. האם מדובר בקורס אקדמי, או שמא בשטיפת מוח של שלושה – שאף פעם לא ניסו הסתיר את הזהות הפוליטית שלהם? האם מדובר בסמינר אקדמי, או שמא בסדנת פעילות של ארגוני שמאל? האם אוניברסיטה כלשהי אמורה להוציא, בעקבות קורס שמתחזה לאקדמי, ספר בשיתוף עם גופים פוליטיים? ויתרנו על פנייה לאוניברסיטה, משום שניסיון קודם מעיד על תשובה אוטומטית: "חופש אקדמי".
הסילבוס, שמופיע בהמשך, הרבה יותר גרוע. שורה של מאמרים, שכולם, למעט אולי אחד, יכולים לשמש בהצלחה כ"מבוא לשטיפת מוח פוליטית לצורך דה-לגיטימציה של מדינת ישראל". ויש גם סרט בסילבוס: "הספציאליסט", של אחד הבמאים האנטי-ישראליים הארסיים ביותר, אייל סיון. מה בדיוק הקשר בין הסרט, שגיבורו הוא אייכמן, לכיבוש הישראלי? ובכן, הסרט מבוסס על "הבנאליות של הרוע" של חנה ארנדט. הנאציזם, לפי ארנדט, הוא פועל יוצא של בירוקרטיה בנאלית. אין צורך ליצור את החיבור המפורש, ואין לי מושג אם הם יצרו אותו שם, באותו סמינר. אבל הקשר ברור. זו אותה בנאליות בירוקרטית – זו של הרצחנות הנאצית, וזו של הכיבוש הישראלי. פרבדה מהימים החשוכים של ברה"מ יכול ללמוד משהו מהסמינר. הם גם ימשיכו לגלגל את עיניהם לשמים: אנחנו? שטיפת מוח? מה פתאום?!
נמשיך. הסרט עצמו מתיימר להיות דוקומנטרי. למעשה, בדיקה רצינית הוכיחה שמדובר במלאכת רמייה. המטרה קידשה את האמצעים. הילל טרייסטר, שהיה מנהל הארכיון של סטיבן שפילברג, בחן את הסרט והגיע למסקנה שמדובר בהונאה רבתי. זה מתאים לתעשיית השקרים. בנוסף, האוניברסיטה העברית הגישה תלונה על הסרט, משום שמדובר במעשה רמייה. המניפולציות של סיון אכן ראויות להילמד, במסגרת קורסים על שטיפת מוח בחוק לקולנוע. לא במסגרת סמינר בחוג למשפטים.
הקורס הזה, מיותר לציין, לא נכלל ברשימת החובות של האוניברסיטה האיסלאמית בעזה, ולא בחוג למדעי המדינה באוניברסיטת טהרן. זה קורס שמופיע בפרסום רשמי של החוג למשפטים באוניברסיטה העברית. ספק אם אפשר לקרוא לזה קורס. מדובר בסדנה פוליטית, של ארגוני שמאל, עם חומרים פוליטיים, עם סרט שהאוניברסיטה מתלוננת שהוא רמייה, אך הוא כלול בקורס שמתחזה לאקדמי.
בקורס אחר שמלמד שנהב, הפעם באונ' ת"א, יש 38 הפניות למאמרים מכתב העת האנטי-ציוני המובהק "תיאוריה וביקורת". שנהב הוא עורך כתב העת. שטיפת מוח? מה פתאום. הם יקראו לזה "שיח ביקורתי". פרוייקט שאפתני אחר של האוניברסיטה העברית, "שותפות" (סמינר לסטודנטים פעילים), נערך בחסותן של עשרות עמותות, כמעט כולן מהשמאל הרדיקלי. "הנכבה" מוצגת שם על ידי פעילה ב"זוכרות", עוד עמותה שדוגלת בזכות השיבה, ובחיסולה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. האם שטיפת מוח מרוכזת כזאת, אנטי-ציונית במובהק, היא עניין אקדמי? והיכן המועצה להשכלה גבוהה? והיכן שר החינוך? ומדוע צריכים אזרחי ישראל לממן "סמינר" מעין זה?
וכפי שנחשף בפרסום של העיתונאי ישי פרידמן ב"מקור ראשון", הקרן החדשה מעניקה מלגות של 7,400 ₪ לסטודנטים שמשתתפים בפעילות של עמותות של הקרן. זה קורה בחוג לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון. האם שיתוף הפעולה הזה, עם גוף פוליטי מובהק, שכולל עמותות מהשמאל הרדיקלי, הוא עוד ביטוי ל"חופש הביטוי האקדמי"? האם יש קשר בין שיתוף הפעולה הזה לעובדה שמי שעומד בראש החוג קורא לחרם על ישראל? האם גם לכך מתכוונים ראשי האקדמיה בישראל, כאשר הם מפרסמים מודעות של תמיכה אוטומטית בכל מופע אנטי-ציוני שמתחזה לאקדמי? או שמא הם מתכוונים לדרוש שכל מידע בנושא יעבור צנזורה מוקדמת?
אהבתיאהבתי
שוליים??ראה את זה.
בשנים האחרונות הצטבר חומר רב על הטיות בקורסים, על "כנסים אקדמיים", שבינם לבין אקדמיה אין כלום, והם היו בחסות גופים פוליטיים. פה ושם, פורסמו כאן דוגמאות. והן רק קצה הקרחון. אלא שאין צורך להסתפק באנקדוטות. ד"ר חנן מוזס ערך מחקר על ההטיות הפוסט-ציוניות בחוגים לסוציולוגיה, במסגרת המכון לאסטרטגיה ציונית. הממצאים, מיותר לציין, הם חד-משמעיים. מדובר במסמך נוקב. מסע במבוכי המאפליה. הטיוטה, וטיוטה בלבד, נשלחה לחברי המועצה להשכלה גבוהה ולקרוב לאלף אנשי אקדמיה. לא כדי להתריס. לא כדי להשתיק. רק כדי להציג את הדברים וכדי לקבל הערות ותגובות, לקראת הפרסום הסופי. והנה, הפלא ופלא: נשיא אוניברסיטת ת"א, פרופ' יוסף קלפטר, ביקש לבדוק את הטענות. הוא ביקש שיוצגו בפניו הסילבוסים של קורסים מסוימים. זו הייתה תחילת האות לקמפיין ה"גוואעלד". איך זה שהוא מעז לבדוק משהו? ושוב חזרו על עצמן המילים הידועות, כמו בתגובה הפבלובית: "פשיזם, מקרתיזם". משטרת המחשבות האקדמית מעריצה חופש, ביקורת, התרסה, התססה – ובתנאי אחד: שהזכות הזאת תהיה מונופול של הפוסט-ציונים. משטרת המחשבות השיגה את מטרתה. לא תהיה בדיקה.
עיתון "הארץ", לגמרי כצפוי, החל להוביל השבוע את הקמפיין להשתקת הביקורת. במאמר מערכת, תחת הכותרת "פוליטרוקים באקדמיה", הצטרף העיתון לאחד והיחיד – יהודה שנהב, שפצח כמובן בצווחות ה"מקרתיזם". כן, זה אותו שנהב שמנסה להפוך את האקדמיה לסניף של בל"ד, ומוביל סמינר של שטיפת מוח בחסות שורה של ארגוני שמאל. אלא שהעיתון היחידי בישראל שהטיף, במאמר מערכת, למען סתימת פיות באקדמיה, הוא עיתון "הארץ". הוא ולא אחר. זה קרה כאשר פנינה ברוך-שרביט הייתה אמורה להעביר קורס באוניברסיטת תל-אביב. היא שירתה בפרקליטות הצבאית, ואישרה פעולות צבאיות. העיתון הנאור החליט שהוא מגיש נגדה כתב אישום בעניין פשעי מלחמה, וגם ממהר להרשיע ולהדביק לה קלון. והעיתון המקרתיסטי הזה מתיימר להטיף מוסר על החופש האקדמי. אין גבול.
אהבתיאהבתי
מר סגרון,אתה מתעסק בשוליים של השוליים.יצרת בדמיונך כי רב,גוליית רב זרועות שאינו בנמצא.
או,כמו שכתב Sidney Blumenthal
"Now, Blumenthal has turned his special knowledge into a book about, in his words, “an event that is among the most startling and profound in modern American politics,” namely, “the rise of a conservative elite.”
This elite has created a “Counter-Establishment” designed to counteract the “Liberal Establishment.”
Ironically, the liberal establishment, according to Blumenthal, never existed as anything more than a figment of right-wing paranoia, but its opposite is real.
The conservatives “imitated something they had imagined, but what they created was not imaginary.”
Not only is the conservative counter-establishment more real; it is also, so Blumenthal implies, more potent than the liberal establishment or, rather, than the institutions that the conservatives mistakenly believe constitute the liberal establishment.
Writes Blumenthal of the conservatives: “Their version of Brookings—the American Enterprise Institute—would be bigger and better
. The Olin Foundation would give millions, with greater effectiveness than Ford
. The editorial pages of the Wall Street Journal would set the agenda with more prescience than the New York Times.
And although the Washington Times, funded by the Reverend Sun Myung Moon, wasn't a formidable adversary for the Washington Post, a new generation of advocacy journalists, planted in a host of newspapers, would begin to create an alternative presence
והראייה שסידני בלומנטאל צודק,
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000577726
אדלסון שוטף את המדינה בחינם: "ישראל היום" השתווה ל"ידיעות אחרונות"
סקר TGI למחצית הראשונה של 2010: לראשונה – "ידיעות אחרונות" כבר לא העיתון המוביל במדינה ■
אהבתיאהבתי