מאי 2009 פרסם הסוציולוג סמי סמוחה מאוניברסיטת חיפה סקר מקיף שממנו עלה כי ארבעים אחוזים מערביי ישראל מאמינים – או לפחות טוענים – שהשואה לא התרחשה. במקרה הזה, לפחות, קשה לתלות את הממצאים בבורותם של הנשאלים או באינדוקטרינציה. משתתפי הסקר למדו בבתי ספר ישראליים ונחשפו לנושא בהזדמנויות רבות. את עמדתם אין להסביר אלא כביטוי של איבה עמוקה למדינה היהודית ולנראטיבים המכוננים שלה ובאום אלפאחם הלילה רוקדים ומברכים ,על שחרור "המרצחים", 18.10.2011

הגיע הזמן לדבר על העיקר ישראל נערכת ל-6 בספטמבר הקרוב

, אז מתכננים הפלשתינים ובעלי בריתם להכריז על מדינה עצמאית בעצרת האו"ם. לאור מטח ההפחדות וההיסטריה של חלקים בתקשורת ובמערכת הפוליטית, הכיוון המסתמן יהיה שוב יוזמה מדינית ישראלית בגיבוי ארה"ב וכמה מדינות אירופיות, בבחינת הקדמת תרופה למכה.

אבל בשם אלוהים, מדוע שהפלשתינים יקבלו יוזמה כלשהי, אם לפי הערכותיהם הם עומדים לקבל את מדינתם על מגש זהב ללא התחייבות לקץ הסכסוך או להכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי? אם השיח התקשורתי והפוליטי מפגין היסטריה, מדוע יסכימו הפלשתינים לתוכנית אחרת, שעיקריה יהיו תמיד פחות ממילוי כל מאוויהם המדיניים, הפוליטיים והתרבותיים?

אז מה נעשה, שואלים ההיסטריים, נספח את כל השטחים? ראשית, אסור להתייאש ולקבל את תסריט 6 בספטמבר כאילו נקבע מראש. יש מרחב שלם של פתרונות ביניים שעיקרם ניהול הסכסוך מתוך הבנה שבטווח ההיסטורי הנראה לעין אין באמת פתרון מלא. במקביל, מול ניסיון ההכרזה, ישראל יכולה להכריז שתספח אליה את גושי ההתיישבות הגדולים.

אבל לא זה העיקר. העיקר הוא שישראל מוכרחה להקים צוות מערכה ענק שיכלול משפטנים, היסטוריונים, אנשי ביטחון, גיאוגרפים, סוציולוגים, מזרחנים ודיפלומטים, שיתקוף את מסכת השקרים שהפלשתינים הציפו בה את העולם.

לשם כך יש לחשוב על השנה הקרובה כשנת מלחמה ולהעביר בחוק תקציבי ענק חסרי תקדים למערכה הציבורית על דעת הקהל העולמית, על קולות מנהיגי מדינות אירופה, על שכנוע משפטנים ובעלי השפעה נוספים שהצדק איתנו.

מערכה כזאת לא נערכה מעולם, משום שישראל השקיעה כה הרבה בשדה הקרב וכה מעט בהסברה. הדבר מתבטא גם בעובדה שלא מעט בכירים בממשלה מדברים רוב הזמן על הסכנות הביטחוניות ועל אי היציבות במזה"ת. דברים נכונים אבל משניים לנושא העיקרי – זכות העם היהודי על ארצו.

לא השיח הביטחוני הוא העיקר אלא שיח הזכויות. זכות בסיסית זאת אינה מוכרת על ידי מישהו מהפלשתינים. מנהיגיהם הכריזו פעמים רבות שלעולם לא יכירו בישראל כביתו הלאומי של העם היהודי, גם לא בגבולות הקו הירוק.

יש לחשוף את האמת ההיסטורית והמשפטית בדבר זיוף ה"כיבוש", משום שלא כבשנו את האדמות מריבון כלשהו. ישראל נפרדה מזמן מהפלשתינים ואינה שולטת בהם למעט הגבלות הנובעות משיקולי ביטחון; לא רק ביטחון יהודים אלא גם ביטחון הפלשתינים עצמם, המודים בשיחות פנימיות שלולא הנוכחות הישראלית היו איסלאמים רדיקליים משתלטים גם על הרשות. וירושלים – בלי ירושלים אפשר לסגור את המפעל הציוני. אין ציונות בלי ציון. מה היתה ירושלים לולא העם היהודי? העולם הנוצרי יודע זאת; צריך לפנות אליו בשפה המתאימה.

נתניהו והממשלה כולה צריכים לדבר סוף סוף על זכויותינו כאן. הדברים הללו אינם מובנים לחלק ניכר מהישראלים, לא כל שכן לעולם הרחב. הטיעונים ידועים, המחקרים ידועים והצדק איתנו. צריך להאמין ולבצע. יש להשיב מלחמה

דרור אידר :ישראל היום 8.4.2011