רטרו-גבריות והאדם הפוסט-פמיניסטי

 

הגבר היאפי, ועוד יותר הבובו, הם בין השאר תוצר של המהפכה הפמיניסטית – מהפכה שהולידה את הרגישות החדשה בקרב גברים. זהו מודל אנטי-מצ'ואי שתחילה עוצב בתקשורת ובאומנות ואחר כך חלחל גם לחיים עצמם.

היום זה לגמרי טבעי ושכיח שגברים בעולם המערבי שוטפים כלים וריצפה, וכמובן מתקשטים, מדברים ביניהם על בגדים ואהבות ובוכים ללא עכבות. שני המגדרים למעשה התקרבו זה לזה והולידו את האדם היוניסקסי, לאמור: הבחורה האסרטיבית (יש שכינוה "הבחורווקה") מכאן והגברנש משם. תהליך זה נעשה קודם כל ולפני הכל בשם ערכים של שוויון, שנעשו מקודשים בתרבותה של השכבה המשכילה והמבוססת בארצות המערב.

אבל, בינתיים, קרו שלושה דברים: האחד, המהפכה כה הצליחה שאפשר לרופף מעט את הרסן. כאשר שוויון בין גברים לנשים הוא ערך שאין עליו עוררין, וכאשר סביבות העבודה כבר אינן הומוגניות לחלוטין מבחינה מגדרית, אפשר לחזור "למקורות". במלים פשוטות, בעידן הבתר-מהפכני, אפשר לשוב להיות מעט "גבר-גבר" ו"אישה-אישה", מתוך תחושה של נינוחות מעמדית ומגדרית.

הדבר השני שהתרחש הוא, שהן גברים והן נשים הבינו ששוויון בין המינים אינו מחייב בהכרח זהות בהתנהגות ובצורת המחשבה. הגישה החדשה היא, שאפשר וצריך להיות שווים במשאבים (שכר, מעמד חברתי, כוח, השכלה וכו) ובכל זאת להכיר בעובדה שישנן תכונות ואפילו "מנטליות נשית" המנוגדות לתכונות ו"למנטליות הגברית" (ברוח ספרו הפופולרי של ג'ון גרי "גברים ממאדים, נשים מנגה"). אחת ההלצות, המתמצתות את גישת ה"יש מנטליות הגברית" (הילדותית בעליל) היא זו: The difrence between a man and a boy is the size of the toy"".

הדור הצעיר גדל לתוך הפמיזים וקיבל אותו כעובדה חברתית מוגמרת (לא שהפערים נסגרו לחלוטין, אבל העיקרון הפך למקודש). לכן, אין בו הדחף להוכיח בכל מחיר שהוא פמיניסט. מבחינתו זה מובן מאליו ולא תובע כל הוכחה. יתרה מכך, זהו דור יותר אירוני וציני מקודמיו, ולכן בניו מסוגלים לצחוק וללגלג גם על מוסכמות מוסריות, שנעטפו בפטינה דקה של תקינות פוליטית. אין להם בעיה לקיים אחווה גברית, שבה מקללים כמו בשכונה, מפנטזים על "כוסיות" ומעריצים כוכבי כדורגל. זו מין "עזרת גברים" חדשה בנוסח חילוני-דמוקרטי. אגב, תמונת ראי מתרחשת באגף הנשי. גם שם נוצרת המוסכמה שאפשר להתלבש טוב, להתאפר, לגלח כל שיערה מיותרת בגוף – ובקיצור להדגיש סקס אפיל – לקיים אחוות נשים סגורה (שבה מרכלים על גברים ולועגים להם) ובכל זאת להיות פמיניסטית למהדרין.

עוז אלמוג- אתר- אנשים ישראל

מדוע האליטה הערבית המשכילה עוינת את המדינה?

מי היא המנהיגות הערבית במדינת ישראל ומה מידת השפעתה? שאלה מסקרנת וחשובה שבינתיים אין עליה תשובה מדעית מוסמכת. המחקר היחיד שעסק בתופעה הוא ספרה של הוניידה גאנם "לבנות את האומה מחדש: אינטלקטואלים פלסטינים בישראל" (הוצאת מאגנס, 2010), המבוסס על עבודת הדוקטורט שלה, שהוגשה באוניברסיטה העברית. אולם גם ספר זה רחוק מלתת תשובה מקיפה ועדכנית.

על פי תחושתי, לערביי ישראל אין בעצם הנהגה, בוודאי לא הנהגה מוסכמת ואהודה. רוב הציבור הערבי בז בדרך כלל לפוליטיקאים הערביים, שמרבים להתקוטט ולהשמיץ זה את זה. מרבית הרשויות הערביות המקומיות מושחתות למדי ונגועות בנפוטיזם ובגישה צרה ואינטרסנטית בנושא פיתוח ושיפור חיי האזרחים. התושבים הערבים מודעים לכך ורבים פשוט הרימו ידיים. פוליטיקה באופן כללי, לא עומדת בראש סולם העדיפויות של האזרח הערבי ורוב מעייניו נתונים לענייני היומיום: משפחה, חינוך, פרנסה וכיוצא באלה. הצעירים קוראים מעט מאד ספרים ועיתונים, ומעדיפים, כמו שכניהם היהודים, לגלוש באינטרנט ולהתרכז בדברים שמעסיקים את רוב בני הנוער בעולם: אופנה, לימודים, זוגיות, קניות, ספורט, וכדומה.

המנהיגות הדתית – שגם בתוכה קיים פיצול גדול ועוינות הדדית – מדברת בעיקר אל השכבה המוסלמית הפונדמנטליסטית, ששיעורה אינו עולה על רבע מהמגזר הערבי. שייח ראאד צלאח, לדוגמא, הוא מקור סמכות ומושא להערצה בעיקר עבור הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית. הדרומיים אינם רוכשים לו אהדה יתרה, ויריבו הוותיק, השייח עבדאללה נימר דרוויש, לעג לו לא אחת בפומבי.

האליטה האינטלקטואלית החילונית (רבים ממנה ערבים נוצרים) – באקדמיה, במשפט, באמנות, בתקשורת ובארגונים החברתיים – מתנהלת כמעין קסטה סגורה למדי, ורוב המסרים הפוליטיים שהיא מייצרת עוברים מעל לראשו של הערבי הממוצע, שהתפישה הבסיסית שלו היא: "נמאס מכל הפוליטיקה הזאת, עזוב אותי בשקט ותן לחיות". בערבית מדוברת אומרים: "זעקנא מין כול אישי, הלא אחנא בידנא נעיש" (זעקנא – נמאס לנו, מן כול אישי -מכל דבר, הלא –עתה, בידנא – אנו רוצים, נעיש – שנחיה כלומר: לחיות).

העובדה שלא הוקם בישראל ערוץ טלוויזיה עצמאי בערבית, תורמת אף היא לחוסר ההתגבשות של קבוצת מנהיגי דעה חזקים במגזר (הטלוויזיה בעברית מאפשרת לאינטלקטואלים יהודים רבים להשפיע על דעות הציבור היהודי, בין השאר באמצעות תוכניות אירוח וסרטים דוקומנטאריים).

גם העובדה שמנהיגי הציבור הערבי לא הצליחו מעולם ללכד את שורותיהם וליצור חזית אחת, פוגעת בתדמיתם ובכוח השפעתם. אחת הטענות היותר מושמעות בציבור הערבי היא שהשנאה של מנהיג את רעהו, ההלשנות הקטנות בתקשורת, הרכילות אחד על השני (בערבית קוראים לזה" פסאד", כלומר הלשנות לגורמי שלטון או לבעלי סמכות כדי לסבך את המולשן) עומדות בעוכרי המגזר.

אפרופו אנשי ציבור ערביים, כדאי לציין עוד שתי נקודות חשובות: ראשית, כמו כל אליטה, גם האליטה הערבית המשכילה בישראל אינה עשויה מקשה אחת וגם בקרבה מתקיים שיח ער ומתפתחות נקודות מחלוקת כמעט על כל נושא. יש אינטלקטואלים השוללים מכל וכל את קיומה של מדינת ישראל ומייחלים לסופה, ויש המבקשים שוויון אזרחי מלא בתוך "מדינה יהודית ודמוקרטית" (אגב, סקרים מוכיחים שזו דעתו של רוב הציבור הערבי במדינה). שנית, אינטלקטואלים ערבים עושים שימושים שונים, לעתים ממש מנוגדים, בשפת הדיבור והכתיבה. המסר והמינוח מתחלפים בהתאם לקהל היעד. במיוחד גדולים הפערים בין הדברים הנאמרים בפורומים סגורים (בעיקר בין חברים) לבין הדברים הנאמרים לקהל היהודי והאירופאי. לכל "הצגה" יש את הטקסט "המתאים לה".

כאשר שאלתי קולגה שלי, מומחה גדול לחברה הערבית בישראל, "מדוע הפוליטיקאים הערבים מדברים בנו רק סרה?", הוא ענה ללא היסוס (ואני מצטט): "התשובה המיידית לשאלה הזאת היא – כי לא ניתן להיות ערבי שאוהב את מדינת ישראל. העוינות למדינה היא built in בכל מצע ערבי, כי מצע ערבי מבלי עוינות, דרכו לרדת מהר מהבמה. וככל שהעוינות גדולה יותר כך הפוליטיקאי הערבי נהנה יותר. וזה מוזר בעיני, כי רוב הערבים שמדברים עימך בארבע עיניים ושלא לציטוט או לייחוס, מודים שהחברה הערבית בישראל התפתחה בצורה ניכרת ועם עובדות קשה להתווכח. יחד עם זאת, להחמיא למדינה או לראשיה זה 'חראם' אחד גדול (איסור מקודש)".

ציורים: מוטי סגרון                                                                               מאמר: ישראל אנשים

נונ-קונפורמיזם כתגובת שרשרת

תיאוריית מיסוד המהפכות היא כלי חשוב להבנתו של תהליך שקיעתה של התרבות הציונית, אך כאמור לא הכלי היחיד. לצד ההסבר הסוציולוגי הסטרוקטורלי, שאיננו מותנה בזמן ומקום, עומד מכלול שלם של סיבות הקשורות באופייה הדמוגרפי של החברה הישראלית ובתהליכים ההיסטוריים המיוחדים שהיא עברה מאז הולדתה. בספר "פרידה משרוליק – שינוי ערכים באליטה הישראלית", מתואר ומבואר תהליך הדרגתי לא רק של מיסוד ועייפות החומר של המהפכה הציונית אלא גם של נון-קונפורמיזם אידיאולוגי המקבל תאוצה הולכת וגוברת ממקורות השפעה שונים – אידיאולוגיים, פסיכולוגיים, כלכליים, מדעיים, טכנולוגיים ועוד – מבית ומחוץ. אם להשתמש בדימוי מתחום המטאורולוגיה, אפשר לומר שהאקלים התרבותי בישראל הוא לא רק תולדה של שינויים במשטר הרוחות המקומי אלא גם של שינויים באקלים כדור הארץ.

המתקפה על התרבות הציונית התרחשה במספר "חזיתות" חברתיות: תקשורת, משפט, אקדמיה, אמנות, משפחה ועוד. בכל חזית המתקפה כרסמה טפח אחר טפח בבניין הכוח הציוני. בכל מתקפה בנפרד, ובכולן יחד, התרחש תהליך של מעין הדבקה והתפשטות של חיידק הנון-קונפורמיזם. אפיקורוס או ספקן אחד, המעזים לקרוא תיגר על מרכיב ציוני זה או אחר, או אירוע היסטורי חשוב המערער מוסכמות, יוצרים דינמיקה של חילון אידיאולוגי: בעקבות ספקנים ומורדים, 'בודדים במועדם', או עקב אירועים טראומתיים המתקבעים בזיכרון הקולקטיבי, קמים עוד אפיקורסים המעבים ומאיצים את תהליך ההתפקרות.
על דינמיקת ההתפקרות השפיעו שלושה כוחות חברתיים מרכזיים:

הכוח הראשון הוא הברירה הטבעית של ההתייעלות, המאפיינת חברות קפיטליסטיות ודמוקרטיות. אם המבקר או הכופר מצביע על פגם בתפקודה של המערכת החברתית, קל וחומר אם הוא מציע חלופה יעילה ומושכת יותר לזו הקיימת, גדולים סיכוייו לעורר גל הולך וגדל של ביקורת בתחומו. זו הסיבה, למשל, לשקיעת הקיבוץ ולהתמוטטות ארגון ענק וחזק כמו הסתדרות העובדים. בלעדיהם לא היתה מתרחשת קרוב לוודאי המהפכה הציונית, אבל בשלב מסוים הם הפסיקו להועיל לתפקודה של החברה הישראלית והחלו לעמוד בפני מתקפה אידיאולוגית הולכת וגדלה שדחקה אותם לשוליים וקיצצה בכנפיהם.

הכוח השני הוא כוח האמת. ההיסטוריה מוכיחה כי חשיפת האמת מביסה לאורך זמן את השקר. זהו מוסר ההשכל הגדול הטמון באגדה הידועה 'בגדי המלך החדשים'. ברגע שילד בודד קרא בקול 'המלך עירום', נפקחו עיני הצופים האחרים בבת אחת להבחין באמת העירומה (תרתי משמע), ומסך השקר או האשליה חדלו להסתיר את המציאות. כיוון שאנשים מתקשים לחיות בסתירה פנימית (דיסוננס קוגניטיבי), חשיפתם לאמת מאלצת אותם לעשות משהו, והמשהו הזה הוא לעתים קרובות שינוי עמדה. 'פוסט-ציונות' היא במידה רבה תהליך שבו נחשפו לציבור הרחב כמה שקרים מוסכמים של הציונות, לאו דווקא שקרים זדוניים, אלא שקרים או חצאי אמיתות פונקציונליים, כגון מיתוסים היסטוריים מכוננים. ברגע שנקרע מעל ההיסטוריוגרפיה הלאומית-ציונית המסך המיתולוגי החל הבסיס הערכי להתערער.

הכוח השלישי הוא כוח הלגיטימציה. כפירה במוסכמות נעשית רק על ידי בודדים, שהרי נון-קונפורמיזם מחייב עצמאות אינטלקטואלית ויושר אישי, וסטייה מהתלם כרוכה במחיר אישי, כגון הוקעה וגינוי על ידי החברה הקרובה. לכן התהליך שבו הסטייה נהפכת למוסכמה הוא בעיקרו של דבר תהליך של התגבשות בסיס לגיטימציה חדש. הכופר הראשון מעניק במעשיו לגיטימציה ראשונה לסטייה ומקל בכך על הכופר השני להצטרף אליו בביקורתו ואולי אף להרחיבה. הכופר השלישי כבר עומד על בסיס לגיטימציה איתן יותר, המקל עוד יותר על הקושי לסטות, וכן הלאה. לפנינו אפוא תהליך דיאלקטי: הלגיטימציה לכפירה הולכת ומתעצמת כיוון שהסכנה לסנקציה חברתית הולכת ופוחתת, עד שלמעשה הכפירה נהפכת למוסכמה ולנורמה מקובלת עם בסיס תמיכה רחב.

דינמיקת הסטייה מהאידיאולוגיה השלטת היא למעשה מעין שרשרת של ריאקציות תרבותיות הולכות ומתעצמות, המזכירה את שרשרת הריאקציות המתהווה לעתים קרובות בטבע. הפיזיקאים, אנשי תיאוריית הכאוס, מכנים תופעה זו בשם 'משק כנפי הפרפר'. פרפר קטן המניע את האוויר בכנפיו הקטנטנות בקצה אחד של כדור הארץ עלול לחולל סופת הוריקן בקצהו האחר באמצעות שרשרת תגובות מסונכרנות. גם תהליך התפתחות הריאקציה האנטי-לאומנית שנוצר בארץ החל ב'פרפרים' (אירועים קטנים ובלתי חשובים לכאורה) שחוללו אפקט מצטבר של סערה אופוזיציונרית.

אפשר שמקבילה מתאימה יותר לדינמיקה החברתית המתוארת כאן היא הדינמיקה שהביו-כימאים מכנים 'אפקט האשד' (the cascade effect). לדוגמה, תא עצב המשחרר מספר מולקולות של מוליכים עצביים (neurotransmitters) גורם לתאים שכנים לשחרר גם כן מולקולות כאלה, וכתוצאה מכך גם לשחרור מולקולות בתאים רחוקים יותר. כלומר, האות הראשוני מועצם עד שהוא יוצר ריאקציה רחבה, כמו תנועה של איבר.

ואפשר לדמות את התהליך גם לדינמיקת נפילת קוביות הדומינו, המסודרות בזו אחרי זו במבנה מניפתי. כידוע, די בנפילת קוביה אחת או מספר קוביות בשורה כדי ליצור אנרציה של קריסת המבנה כולו. גם בחברה תהליך השינוי הוא שרשרת ריאקציות מניפתית: השדות החברתיים קשורים זה בזה אהדדי ועל כן שינוי באחד מהם, גם אם הוא שולי וחסר חשיבות כביכול לזמנו, משפיע בהדרגה על האחרים. לדוגמה, גילויים ראשונים של חריגה מהתלם הציוני, שהופיעו בשולי הספרות היפה שנוצרה בארץ, השפיעו עם הזמן לא רק על שינוי באופייה המגויס של הספרות הישראלית אלא גם על שינוי באופיים המגויס של שדות אמנות משיקים (תיאטרון, קולנוע), ושל שדות חברתיים רחוקים יותר (צבא, פוליטיקה), ולמעשה על השיח הציבורי כולו.

 למשל, באמצעות מנהיגים צעירים שהושפעו מהמסרים החדשים שקראו בספרות או באמצעות העיתונות שסיקרה והבליטה את היצירות הנון-קונפורמיסטיות.

אם לסכם, במדינת ישראל נוצרה דינמיקת של התפקרות או התמוטטות אידיאולוגית ב'מניפת הדומינו' של התרבות הציונית השלטת – דינמיקה שיצרה לגיטימציה הדרגתית לסטייה מהדוֹגמה הציונית, והפכה את החריג, המבוזה והמנודה בשעתו לגיבור ולנביא של התרבות הישראלית השלטת החדשה

מתוך האתר: אנשים ישראל

ציורים: מוטי סגרון

האמנות הישראלית היא אידיאולוגית ?

היצירה האמנותית היתה אחד המנגנונים החשובים ביצירת סמלי הציונות ובבניית 'נפש' התרבות הציונית, אך בבוא העת היא גם היתה אחד המפרקים הגדולים שלה. כאשר הפנו האמנים עורף לאמנות הציונית המגויסת, בהשראת הפסיכולוגיזם המודרני, הם תרמו לשינוי התרבות הישראלית. תהליך זה, שסימניו הראשונים התגלו כבר בראשית שנות החמישים, הואץ בשנות השבעים והשמונים והגיע לשיאו בשנות התשעים, כאשר הסמלים הציוניים למעשה כמעט נעלמו מן היצירה הישראלית, לתחומיה השונים. ככל שאיבדה היצירה מהמגויסות שלה, וככל שהיא התרחקה ממחויבותה לקולקטיב והתקרבה במחויבותה ל'אמנות נטו', כן היא תרמה להרחקת ה'אנחנו' מההוויה התרבותית בארץ ולקירוב ה'אני' אליו.

 חשוב להדגיש כאן נקודה עקרונית: נהוג לראות באמנות של היום, בעיקר בספרות, אמנות אנטי-אידיאולוגית. ולא היא. האמנות אכן סייעה בפירוק התרבות הציונית, אך בד בבד היא גם יצרה סמלים וסימנים חלופיים לסמלי הציונות. גם היום האמנות הישראלית היא אידיאולוגית במובהק, כלומר מחויבת למערכת ערכים מסוימת, ובמובנים רבים גם תעמולתית ודוגמתית. אך המחויבות שלה היא לאתוס חדש – האתוס הדמוקרטי המעמיד את היחיד במרכז – ולא לאתוס הציוני. צדקה אפוא חוקרת הספרות נורית גוברין כאשר כתבה: 'אותם יוצרים המצהירים שהם מפנים עורף למציאות, מתכנסים בתוך עצמם, כותבים שירת "אני" טהורה ויוצרים "אמנות לשם אמנות", גם הם נוקטים עמדה חברתית מובהקת.

עצם ההתעלמות המופגנת, הבריחה מן הזירה, או נטישתה, יש בהן הבעת עמדה בוטה, ולעיתים זוהי "שתיקה רועמת" המשפיעה על המציאות לא פחות ואולי יותר. […] ההיסטוריה של הספרות מוכיחה, שמי שהוטחו נגדו האשמות על אובדן דרך, נראה מקץ שנות דור כמורה-דרך, ומי שהואשם בניהיליזם בעבר, נראה ממרחק השנים כבעל אחריות חברתית

 אתר: אנשים ישראל

צילום: מוטי סגרון