רובו ומניינו של הציבור, המייחל לשפיות

, מתבונן בעיניים כלות בתבערה הגדולה שמלבים פורעי חוק מן הימין הקיצוני ומפירי סדר מן השמאל הרדיקלי, קנאים דתיים וחילונים מיליטנטיים, פוליטיקאים תאבי פרסום ואקטיביסטים שוחרי פרובוקציות. דא עקא שהתקשורת הישראלית, הלכודה במאבק קיום אכזר משלה, אינה מעוניינת, כך נראה, להנמיך את גובה הלהבות. היא נגררת אחר המתלהמים ומחוללי השערוריות, ומבכרת את הצעקנות ואת הבוטות על פני הריסון והזהירות

מעולם לא נתקלתי בתופעה האיש הורעל בחומר המצוי ע"פ רוב בכובעי לבד

אשתו בראיון לעיתונאי, ממקומון מאזור המרכז  הוא: התנהג מוזר לאחרונה ,הוא חזר שוב על אותו משפט מספר פעמים." אני אוכל את הכובע " חשבתי שהוא מתכונן לאיזה תפקיד בהצגה בחוג לתיאטרון  במתנ"ס העירוני לא תיארתי שהוא  יוכל באמת את הכובע שלו, הכול  התחיל לפני שנה כשלא הפסיק לדבר על מלחמה ועל סופה של ישראל ועל טילים, "שהדמוקרטיה בסכנה"  ושישראל זה דרא"פ, ושבינואר 2012 יגיע סוף העולם ,היום אמר לי שהוא התערב עם מישהו שאם כול זה לא יקרה, הוא  יצטרך לאכול את הכובע.

ומה שלומו?

טוב. רק שהוא נראה מוזר בלי הכובע אצטרך לקנות לו כובע חדש.

אנחנו מנצחים

פילמסטיפונג שלאקה

שוו בנפשכם, ארגון לא נבחר, אשר אינו מזוהה כארגון פוליטי, אשר מפעיל כמעט את כל המחאות החברתיות, המארגן ומנהל מאות עמותות וארגונים, המממן כמעט את כל הכנסים, המייעץ לכל הגופים, המפעיל כמעט את כל ההפגנות, בקיצור, קובע כמעט את כל המהלכים של השמאל בישראל".

כך, את המאבק לעידוד מסירת אדמות לערבים, תוך מניעת התיישבות יהודית, מנהלת הקרן באמצעות ארגונים 'תקשורתיים' דוגמת 'הקשת הדמוקרטית המזרחית', ארגונים 'משפטיים' דוגמת 'אגודת הארבעים –להכרה ביישובים ערביים' ו'עדאלה', וארגונים ל'איכות הסביבה' דוגמת 'מגמה ירוקה' ו'פעולה ירוקה'; את מאבק החילוניים בדתיים היא מנהלת באמצעות 'עמותת עם חופשי' ו'נשות הכותל'; ואת המאבק בפוליטיקאים של הימין היא מנהלת באמצעות גופים דוגמת 'התנועה לאיכות השלטון' ו'המכון הישראלי לדמוקרטיה'.

כל המאבקים הללו, מסביר הדו"ח, למרות שהם נדמים לציבור כפעילות ספונטנית, התנדבותית ואותנטית – "מנוהלים ונשלטים על ידי 'ארגון-על' יחיד, ארגון שחדר כמעט לכל ארגוני המחאה הלא-נבחרים בישראל (חלק מהם אף הקים בעצמו) והפך ל'מניפולטור-העל' המתזמן את פעילותם והקובע את מהלכיהם".

החתירה תחת הדמוקרטיה המערבית, תוך החלשת כוחם של ממשלים דמוקרטיים והחלשת יכולת העמידה הצבאית של מדינות דמוקרטיות, וזאת מבלי להזדהות ככוח פוליטי –זוכה כיום לתגבור תקשורתי שלא עמד לרשות מינצברג: טלוויזיה, אינטרנט ותקשורת סלולרית. האם זה מפתיע שלפני כשנה נולד מיזם חדש של הקרן החדשה לישראל – שיתוף פעולה עם הקרן הגרמנית Filmstiftung NRWבמימון הפקתם ובהפצתם של סרטים תיעודיים ישראליים?

שנאה בת דורות רבים ומחוות פיוס חלולות במידל איסט

מצדדיה הבלתי נלאים של הפייסנות כי הקיצוניות והלוחמנות הן שיירים של אי־הבנה ושל אי־ידיעה, וכי ניתן להעבירן מן העולם על ידי דיאלוג פורה וחינוך פרוגרסיבי. אבל המציאות שבה וטופחת על פניהם: מתברר שאנשים מתקשים לוותר על שנאתם בדיוק כשם שהם ממאנים לוותר על זהותם; השתיים, כך מתברר, כרוכות לעתים זו בזו לבלי התר.

כיצד מתמודדים עם תופעה עיקשת כל כך? הניסיון ההיסטורי מלמד אותנו שיעור קשה וחסר רחמים: עמים ותרבויות אשר רוממו את המלחמה ב"אויב" למדרגת אתוס לאומי או ציווי דתי ההינו לנטוש את המערכה רק לאחר שנחלו מפלה כואבת במיוחד – לא סתם תבוסה משפילה, המעוררת במנוצח תשוקת נקם ושאיפה לשקם את כבודו הגזול, אלא מהלומה טראומטית, הצורבת בתודעה הקולקטיבית לקח בל יישכח. אירופה הנוצרית בחרה בדרך הסובלנות הדתית רק לאחר שנלאתה מן ההתנגשויות הרצחניות בין הקתולים לפרוטסטנטים, שהותירו בה צלקות עמוקות במאות השש־עשרה והשבע־עשרה; גרמניה ויפן, שתי אומות שהתגאו באופיין הלוחמני, התנערו לחלוטין מן המיליטריזם רק לאחר שהוכו שוק על ירך במלחמת העולם השנייה; והעם היהודי, קיבוץ אנושי קשה עורף במיוחד, זנח את דרך הקנאות והאלימות – גם אם לא את הטינה המושרשת שנלוותה אליה – רק לאחר החורבן הנורא שהמיטו עליו שלוש מרידות כושלות באימפריה הרומית.

העולם הדמוקרטי של ראשית המאה העשרים ואחת רחוק מרחק רב מן האימפריה הרומית של המאה הראשונה לספירה; ספק אם יש ביכולתו לעכל אפילו מקצת ממה שעוללו מגניו במלחמת העולם השנייה, לפני עשורים ספורים בלבד. מדינת ישראל, שהוקמה על חורבותיהם של מאות כפרים ערביים, אינה יכולה לכבוש כיום ולו שכונה אחת במחנה פליטים פלסטיני בלי לעורר עליה את חרון אפה של דעת הקהל העולמית. בתנאים מגבילים אלה, המאבק בטרור האיסלאמי ובעריצויות החשוכות המתייצבות לצדו לא יסתיים בהכרעה ברורה בפרק הזמן הנראה לעין. מותר רק לצפות שהמנהיגים המופקדים על ביטחוננו במערכה מתמשכת זו לא יחזרו על המשגים של קודמיהם ולא ידמו בלבם כי יש ביכולתם לבער שנאה בת דורות רבים במחוות פיוס חלולות. אל להם להתייאש מן השאיפה לשלום ומן המאמצים להשיגו, אולם עליהם לזכור: כדי להביס את המפלצות הקדמוניות הרודפות את הנפש האנושית יש צורך בצלצל, לא ברוטב טרטר.

אסף שגיב

תשרי התשע"א / ספטמבר 2010

ד"ש מהמציאות: עשור ל-11 בספטמבר אמריקה של בוש הייתה השריף של העולם, אבל עם בחירתו של אובמה היא עברה לתפקיד מש"קית ת"ש. כצפוי, הגישה הזו נכשלה

קרוב לוודאי ששכחתם, אבל יומיים לפני נפילת התאומים, ב-9 בספטמבר 2001, אירע פיגוע התאבדות בנהריה. בערב, במהדורת מבט לחדשות, ראיין כתב את אחד הפצועים. קצין חיל אוויר צעיר. המילים שאמר סיכמו בדרך מצמררת את העומד לנחות על העולם כעבור 48 שעות. הכתב שאל איך נראה המחבל. הקצין ענה: "ערבי". תשובה קצרה. מאוד לא תקינה פוליטית. עם זאת, נכונה וכואבת עד כדי פגיעה ישירה בפנטגון.

ב-11 בספטמבר 1609 גילה הנרי האדסון את האי מנהטן. בתוך זמן קצר במונחים היסטוריים, פסיק ממש, האי הפך למרכז העולם. כעבור 392 שנה, באותו יום נורא, נעלם קו הרקיע המפורסם בעולם בקריאת הקרב המוסלמית "אללה אכבר". בנייני התאומים קורסים בשידור חי, מתפוגגים לעננת אבק רעילה. באג 2000 מתגלה לא כווירוס מחשבים, אלא כסעודי ממוצא תימני, עם בעיות בכליות ומגבת על הראש, ארבע נשים מוכות ואוסף קלטות פורנו.

קצת שכחנו, אבל שבוע קודם להפלת התאומים נערכה ועידת דרבן בדרום אפריקה. אבירי ההומניזם ממדינות ערב ומשתפי הפעולה הנאלחים בשמאל המערבי סימנו את ישראל והיהודים כגורם המרכזי לערעור היציבות בעולם. שעיר לעזאזל היסטורי.

המציאות טפחה על פניהם. האתוס האמריקאי נולד במערב הפרוע, גברים עם אקדח ותפיסת צדק של שחור ולבן. מסוסים זקנים עושים דבק ואת הנבלים מאכילים עופרת. או במילים של ג'ון וויין שליט"א: "חיה ותן לחיות, אבל אם תפריע לי  ,תקבל 45 מ"מ לראש

.
<!–<<>>

ביום טוב רואים את האופק

ארצות הברית יצאה למלחמת חורמה. הצדק נעשה, משטר הטליבאן מוגר, והשנה אף חוסל בשעה טובה בועל העזים מאפגניסטן. אמריקה של בוש הובילה מסע צלב וניקתה ככל יכולתה את ביב השופכין של העולם. סדאם חוסיין נתלה, עמו המיוסר נאנק עדיין תחת שאריות מלחמת דת מופרעת בין שיעים לסונים, אבל ביום טוב רואים את האופק. תשאלו את הכורדים.

בניגוד לשיפוט השטחי של הליברליזם המערבי, זה המתיימר לדבר בשיח זכויות אדם ומטעם הנאורות אך מתרפס בפני הנבזיים שבמשטרים, שמאל עיוור דוגמטי הרואה בג'ורג' וו. בוש מנהיג לא ראוי שהוביל מאבק היסטרי על סף פשיזם אימפריאלי, דומני שההיסטוריה תעניק לבוש מקום של כבוד כמנהיג בעל חזון ואומץ שהצליח למחוץ את הפנטזיה האיסלאמית הפונדמנטליסטית על כיבוש העולם וצדק, בהאמינו שגם לעמים הערביים מגיעה חירות ודמוקרטיה.

במאמר

שפורסם לפני שנים בכתב העת "תכלת" ניתח רוברט קגן את הקונפליקט המהותי בין אירופה לארצות הברית. אירופה החדשה והליברלית מביטה על ההיסטוריה בנינוחות פוסט-מודרנית. לדידה של אירופה, שיח דיפלומטי ודיאלוג הם הדרך לפתרון משברים והפחתת איומים. מאידך, ארצות הברית עד עידן אובמה תפסה את העולם כטריטוריה דרוויניסטית, יקום בו שולט הכלל ההובסיאני "אדם לאדם זאב", כשעל אמריקה מוטלת האחריות לעתיד האנושות מול אויבים נטולי מעצורים מוסריים. אם אמריקה היא השריף של העולם, אמר קגן, אירופה היא בעל המסבאה החושש לרווחיו.

בחירתו של אובמה סימלה שינוי של 180 מעלות. ארצות הברית השליכה את כוכב השריף ועברה לתפקיד משקית ת"ש. כצפוי, גישת אובמה כשלה. המציאות דורשת שריף. כבר אמרו חז"ל: "המרחם על אכזרים סופו שמתאכזר לרחמנים

אראל סג"ל מעריב

תשתקו be quiet

כבר חודשים ממשיך נשיא סוריה, באשר אסאד, במסע הטבח שלו נגד בני עמו. מספר ההרוגים שם כבר עבר את האלפיים. הרבה מעבר לעופרת יצוקה. יש כמובן הבדל תהומי. בסוריה דורשים המפגינים חופש ודמוקרטיה. ברצועת עזה שלאחר נסיגה ישראלית מלאה השליט החמאס משטר אימים פונדמנטליסטי ושיגר רקטות לריכוזי אוכלוסייה אזרחית בישראל.

ויש עוד הבדל. ברחבי אירופה וארה"ב התקיימו אינספור הפגנות נגד ה"טבח" שישראל אף פעם לא ביצעה. המפגינים היו על טהרת הברית האדומה-ירוקה. שמאל רדיקלי ואיסלאמיסטים. עכשיו, לעומת זאת, שקט טוטלי. חברי הקואליציה הרעשנית, שבכל הפגנה נגד ישראל מתחזים ל"פעילי זכויות אדם", שומרים על זכות השתיקה. 

מה ההסבר? גזענות. ההנחה המוסווית היא שלערבים מותר. משום שמבחינת הפעילים, הערבים שונים. כלומר נחותים. ולכן מותר להם. כך שאין צורך במחאה. אפשר להסתפק בסיסמאות הקבועות, נגד הציונים, בעד הפלסטינים ונגד סכנת האימפריאליסטים. 

אין צורך ללכת רחוק. הדברים הללו מושמעים גם כאן. למשל, על ידי מזכ"ל מק"י, מוחמד נפאע, לשעבר ח"כ, שהביע עמדה בזכות קואליציה של צפון-קוריאה, איראן וסוריה. אלה כוחות הקדמה. כשפרסמתי כאן, לפני שבועיים, את עמדת נפאע, הבהיר לי חה"כ דב חנין מחד"ש שעמדתו של נפאע אינה משקפת את עמדת חד"ש, שמגנה את הדיכוי בנוסח אסאד, ומתנגדת לכל דיכוי ולכל דיקטטורה. 

עברו ימים אחדים לאחר אותה הבהרה של חנין, ובטאון מק"י פרסם את הדברים שלהלן: "השאלה המרכזית היום היא איך להרחיק את סוריה מסכנת התוקפנות האימפריאליסטית במסווה של סיסמאות  'דמוקרטיות' מהתלות" (מתוך הבלוג של ד"ר סלמן מסאלחה). כלומר, לא עמדה פרטית של המזכ"ל, אלא עמדת מפלגה. אפשר וצריך להאמין לחנין שזו עמדתו, ושזו עמדת חד"ש. אלא שמק"י אינה מרכיב שולי בחד"ש. היא מרכיב מרכזי. וזו עמדה שעולה בקנה אחד עם העמדה של הקואליציה האדומה-ירוקה. גינוי פורמלי, אם בכלל, שהוא בעיקרו מס שפתיים. אבל שום מחאה רצינית. שום קריאה לחרם. שום יציאה לרחובות. את זה הם שומרים רק לישראל, שמגנה על עצמה. לא לאסאד, שטובח בבני עמו. 

ביום שבו אנשי שמאל בעולם ובישראל, וזה כולל את חד"ש, יפגינו נגד הטובחים באשר הם, ללא הנחות ופטורים על בסיס דת, צבע, מין ולאום – תהיה להם זכות לבקר את ישראל. עד אז, הם מתבקשים לעבור למחנות לחינוך מחדש לגמילה מגזענות.  

ואם כבר מזכירים את חנין, צריך להוסיף, ולא רק מטעמי הוגנות, שכאשר תושבי כפר שלם זקוקים לעזרה, הם לא יקבלו אותה אצל אנשי ש"ס. הם יקבלו אותה רק, או בעיקר, אצל דב חנין. 

בן דרור ימיני -מעריב

מחאת הדיור לא ספונטנית

 כמה חבל  זו היתה יכולה להיות התחלה של מחאה ציבורית בכול הארץ לא רק בנושא הדיור , החיבור עם "הקרן לישראל חדשה" בעייתי מאוד בעיניי, הקשר של הקרן עם גופים אנטי ציונים ואנטי ישראלים  ,בארץ ובחו"ל ,מוציא את העוקץ מהמחאה שהיא אולי ציבורית, כאשר המימון מגיע מהקרן המוחים יהיו חייבים לנהל מדיניות אנטי ממסדית לא מתפשרת וקיצונית, בייחוד כלפי  ממשלת נתניהו ,מחאה עלולה לעבור לפסים פוליטיים גירוש ח"כ מהליכוד, ושפיכת בירה על ראש העיר זה מעשה בריוני, וזה כבר סיפור אחר, כי משבר הדיור לא החל בשנתיים האחרונות

אנטישמיות מוסלמית

רוברט ויסטריך

אנטישמיות מוסלמית וערבית היא סוס טרויאני לחתירה תחת האמונה של המערב בערכיו שלו. האיסלאם כרגע מצליח במלחמה זו, כי אירופה משתפת פעולה

פורסם: 15.07.02, 01:24

ynet

לאחרונה פרסם מרכז ויזנטל נתונים לגבי אנטישמיות באינטרנט האירופי; שוב מתקבלים דיווחים על אלימות נגד יהודים באירופה וברוסיה; מחר תקיים ועדת העלייה והקליטה דיון על אנטישמיות באירופה – כל אלה מעוררים דאגה מוצדקת, אבל במקביל מדחיקות ישראל והפזורה היהודית עובדות חשובות באותה המידה, אם לא יותר: מוסלמים קיצונים, ולאו דווקא אירופים לבנים, הם מובילי גל האנטישמיות הנוכחי. דעת הקהל אינה מודעת לכך שהעולם האיסלאמי ייבא את האנטישמיות מאירופה, "איסלם" אותה (בעיקר כתוצאה מהסכסוך הישראלי-פלסטיני), וייצא אותה מחדש לאירופה ולמערב באמצעות הפזורה המוסלמית ובאמצעות תומך בלתי צפוי – מתנגדי גלובליזציה אנטי-מערביים.

עד התמוטטות אוסלו ישראל לא התמודדה עם אנטישמיות ערבית כדי לא לחבל בסיכויי השלום. שילוב של משאלת לב, חוסר נכונות להתמודד נכוחה עם עובדות לא נעימות ושיקולים פוליטיים (שאינם במקומם).

במחקר שערכתי מצאתי שפע דוגמאות לקשר בין הקוראן ומיין קמפף בתקשורת הערבית, שהשפעתה על מיליוני בתים מוסלמיים ידועה. היהדות מוצגת תכופות

כמרושעת, לא מוסרית, תאבת מזימות ובצע. ישראלים וציונים, הם הנאצים – גזענים פושעים, גוזלי אדמה העוסקים ב"טיהור אתני". למרבה הצער, חרף הסכם השלום עם ישראל, יש עדויות כי גם מצרים מספקת אנטישמיות "נאצית"; ירדן "המתונה" וערב הסעודית הפרו-מערבית כביכול מייצרות חומר אנטי-יהודי. בפקיסטן – מדינה לא ערבית וללא סכסוך טריטוריאלי עם ישראל – מתקיימת פורחת הספרות האנטישמית זה המצב גם ברשות הפלסטינית, ולא רק לאחרונה אלא גם בתקופת ביצוע הסכמי אוסלו. דבר זה התבטא בספרי לימוד, אך גם בהמעטת חשיבות השואה או אפילו הכחשתה.

הממשלות הערביות אינן עושות דבר למול הכזבים הללו, ולמעשה הופכות אותם ללגיטימיים מתוך רצון להגן על עצמן מפני זעמם של בני עמם הממורמרים, משוללי הדמוקרטיה, חופש הדיבור וזכויות האדם הבסיסיות. על רקע זה ברור כיצד מוכנים מיליוני מוסלמים להאמין לכל בדותא, כולל פיצוץ מגדלי התאומים על-ידי המוסד.

אנטישמיות "שמית" זו מאיימת במיוחד כשהיא בשליחות אללה, ועל כך מעידה המהפכה האירנית ב-1979 נגד "השטן הגדול" (אמריקה והמערב ה"צלבני"), והשטן היהודי-ציוני. זוהי מלחמה טוטאלית, כיון שהיא דתית בעיקרה. אנטישמיות מסוג זה הסיטה את הג'יהאד מייעודו המקורי והפכה אותו לכת מוות.

השמדת ישראל היא הקדמה לג'יהאד מוצלח, כמו מלחמתו של היטלר ביהודים, שנתפסה אף היא כיריית פתיחה לשליטה עולמית. הנאצים, כמו סטלין בשנותיו האחרונות, האשימו את "יהדות העולם" באותה שאיפה שהם עצמם טיפחו בלבם. הם מזכירים גם את הנאצים בשנאתם לליברליזם, למחשבה החופשית, לנון-קונפורמיזם, לשחרור האשה ולביטויים "מנוונים" אחרים של מודרניות וציוויליזציה.

אנטישמיות מוסלמית וערבית היא סוס טרויאני לחתירה תחת האמונה של המערב בערכיו שלו. האיסלאם כרגע מצליח במלחמה זו, כי אירופה משתפת פעולה – מתוך תאווה לנפט, בשל המשקל האלקטורלי הגובר של מוסלמים בארצותיה, חטאים קולוניאליסטיים מהעבר ואמונה נאיבית שה"חלש" תמיד צודק. אבל למערב אסור להקריב את ישראל על מזבח פיוס כלשהו.

אירופה עלולה שוב לשקוע לתסבוכת של שותפות לפשע הרסני, וישראל לא הצליחה עד כה להתייחס לבעיה החמורה בדרך של אסטרטגיה פוליטית קוהרנטית, ולעתים קרובות שיחקה לידיהם של אויביה. על שתיהן – אירופה וישראל – לשנות את דרכיהן.

פרופ' רוברט ויסטריך, היסטוריון, מרכז שלם. לשעבר מנהל המחקר של המכון האירופי להיסטוריה בת זמננו בלונדון, וחוקר בתחום אנטישמיות, אנטי ישראליות ותנועות פאשיסטיות 

ציורים: מוטי סגרון

התשוקה הסודית של האנטישמיות החדשה

הבמאי הדני המהולל,(לא אוהב את סרטיו  מ. ס.)לארס פון טרייר, בוודאי רק חמד לו לצון כשהכריז, במהלך מסיבת עיתונאים בפסטיבל קאן האחרון, כי הוא "מבין" את היטלר, "ואפילו קצת מזדהה" אתו. לנוכח המבוכה שהסבו דבריו לנוכחים, מיהר פון טרייר – מחולל שערוריות ותיק – להבהיר כי הוא אינו "נגד היהודים", על אף ש"ישראל היא קוץ בתחת", כלשונו. אלא שהאבן שהשליך כבר פגעה בתחתית הבאר, וגם ההתנצלות שפרסם מאוחר יותר לא הפיגה את הרושם הקשה שהותירו התבטאויותיו. פון טרייר הוכרז כ"אישיות לא רצויה" באירוע הקולנוע היוקרתי, ומיהר לבושתו לעזוב את המקום.

¹ ספק אם רווה נחת ממליצי היושר שנחלצו לעזרתו: סגן שר התרבות של איראן – מדינה שאינה ידועה דווקא בפתיחותה התרבותית המופלגת – מיהר להוקיע בפומבי את היחס שלו זכה הבמאי וקבע כי מדובר ב"כתם שחור" בהיסטוריה של הפסטיבל.²

ייתכן בהחלט שהאמירות השערורייתיות של פון טרייר היו לא יותר ממפגן קלוקל של "הומור דני", כפי ששב וטען לאחר התקרית.³ אלא שנדמה כי היוצר המוערך לא היה מרהיב עוז להשמיע הצהרות כה מקוממות אילולא חש שהרסן כבר הותר ממילא. ואמנם, אף שהתקשורת ודעת הקהל הגיבו בחומרה לפרובוקציה, ובצדק, הרושם הזה אינו מוטעה לחלוטין. עמדות אנטישמיות במופגן, שנתקלו עד לא מכבר בחומה של בוז וסלידה, מסתננות זה זמן־מה אל ליבת השיח הציבורי באירופה, ודמויות מרכזיות בחיי הרוח והתרבות אינן נרתעות מהשתלחויות בוטות בעם היהודי.

המוזיקאי היווני עטור התהילה מיקיס תיאודורקיס, למשל, הכריז ב־2003 כי היהודים הם "שורש הרוע" בעולם.⁴ לאחר שחולל סערה, מיהר תיאודורקיס להסביר כי דבריו כוונו אך ורק נגד ממשלת ישראל ויועציו היהודים של נשיא ארצות־הברית,⁵ אולם ריאיון שהעניק לאחרונה לרשת טלוויזיה יוונית לא הותיר מקום לספק. "אני גם אנטישמי וגם אנטי־ציוני", הודה תיאודורקיס, והדגיש ש"כל מה שקורה בעולם קשור לציונות".

חוקר האנטישמיות רוברט ויסטריך:

יהודו־פובים שמאליים, בניגוד לקודמיהם לפני מאה שנה, לעולם לא יקראו לעצמם "אנטישמים". אכן, הם מוחים על עצם הטענה שיש להם משהו נגד היהודים. למרות ההכחשות האלה, הם עוסקים בגינויה של ישראל כאחוזי אובססיה. זה זמן מה שהשמאל הקיצוני חולם על פירוקה של "הישות הציונית" השנואה, ועל הפיכתו של העולם ל־Judenstaatrein בשמן של זכויות האדם. בדרך זו הם מבקשים לשלול מן העם היהודי זכות פוליטית שעליה היו מגִנים בעוז למען עמים שאינם לבנים – מעל כולם, הפלסטינים – כלומר הזכות להגדרה עצמית לאומית. אנטי־ציונות זו של המחנה השמאלי הרדיקלי, הנוקטת אפליה מובהקת כלפי הלאומיות היהודית, התפשטה כעת אל הזרם המרכזי של השמאל הליברלי, שהרטוריקה שלו מבקשת לחתור ללא הרף תחת הלגיטימציה המוסרית וההיסטורית של המדינה היהודית. ליברלים שמאליים מציגים את ישראל כמדינה שנולדה מתוך "חטא קדמון" של נישול וגירוש אוכלוסייה "ילידית".

התשוקה הסודית של האנטישמיות החדשה

אסף שגיב אתר : תכלת