על פוליטיקה ואקדמיה

 

נחזור לעניין ה"אין פרטנר ישראלי". אנחנו, טוענים רבים מאנשי האקדמיה, חפים מכל פוליטיזציה של העיסוק האקדמי שלנו. מחקר הוא עניין אחד ופוליטיקה היא עניין אחר. זו טענה ששווה בחינה מתמדת. פרופסור אלי פודה ועינת לוי פרסמו השבוע מאמר תחת הכותרת "אין פרטנר ישראלי". בעיתון "הארץ" כמובן. איך לא. המאמר כולל סקירה היסטורית, שמסתיימת בימים אלה, ו"מוכיחה" את האמור בכותרת. זה לא שאין פרטנר פלסטיני לשלום. יש ויש, טוענים השניים. אבל ישראל, הם טוענים, איננה פרטנר לשלום. בקרדיט המאמר מצוינת העובדה שעינת לוי "כותבת עבודה לתואר שני על תפישת ה"אין פרטנר" בחברה הישראלית". התוצאות ידועות מראש. המחקר יאשש אותן.

העניין האמיתי הוא העובדות. השניים מציינים את הצעת השלום של בורגיבה מ-1965, אך שוכחים לציין שזו לא הייתה הצעת שלום לישראל, אלא הצעה לעולם הערבי לעבור להכרה בישראל, תוך המשך המאבק נגדה באמצעים מדיניים ("תוכנית השלבים"). לא ברור כיצד הייתה אמורה ישראל להגיב. האם הייתה צריכה לומר, "כן, בוודאי, נשמח לחיסול בשלבים"? אבל נדמה שהפרק הנוכחי חשוב הרבה יותר. משום שזו כבר לא היסטוריה. זו המציאות. כך, למשל, טוענים השניים שאבו-מאזן "קרא לפתרון של שתי מדינות לשני עמים". הם גם קובעים שהמסמכים הפלסטיניים שהודלפו חושפים "עמדות מתונות", מהצד הפלסטיני כמובן, בעניין הפליטים וירושלים. איכשהו, במעשה פלאים, יוצרים השניים תיאור היסטורי שהקשר בינו לבין המציאות מקרי לחלוטין. השניים מתעלמים, למשל, הן מהצעת קלינטון והן מהצעת אולמרט. שתי הצעות שנתקלו בסרבנות פלסטינית.

פניתי לפרופסור פודה. הבהרתי לו שבעבר כתבתי שאבו-מאזן מקבל את הנוסחה של "שתי מדינות", אך אף פעם לא קיבל את הנוסחה של "שתי מדינות לשני עמים". ומכיוון שייתכן שטעיתי – אשמח אם יציין היכן בדיוק הסכים אבו-מאזן לתוספת של "שני עמים". הזכרתי לו הן את הספר של קלינטון, "MY LIFE", שבו הוא מאשים את ערפאת, ורק את ערפאת, בדחיית היוזמה שלו, והן את הספר של קונדוליסה רייס, "NO HIGHER HONOUR", שבו היא קובעת שאבו-מאזן הוזמן לבית הלבן, הופעל עליו לחץ, אבל הוא התעקש לדחות על הסף את יוזמת אולמרט. לא בגלל לחץ של ציפי לבני. לא בגלל שאולמרט היה "ברווז צולע". לא בגלל אלף ואחד תירוצים שמספקים לו חכמולוגים. הוא דחה את היוזמה משום שהוא התעקש על "זכות שיבה". הצגתי לפודה גם את העובדה שיש פער תהומי בין הכותרות על המסמכים הפלסטיניים שהודלפו, לבין תוכן המסמכים, וביקשתי שיציג לי את העמדות המתונות מתוך המסמכים, כדי שאוכל לחזור בי מדברים שכתבתי בעבר, תחת הכותרת "ההונאה הפלסטינית".

האינטואיציה של הפרופסור

עברו שעות אחדות, ופודה הגיב. בנוגע להסכמת אבו-מאזן לנוסחת שתי מדינות לשני עמים כתב פודה: "אני לא יכול להפנות אותך לציטטה ספציפית. לא ברור לי מדוע הדקדקנות הזו – האם הסכמתו לשתי מדינות זה לא היינו הך? …  יכול להיות שהוא לא רוצה לומר זאת במפורש כי זה משליך על הערבים/פלסטינים בישראל אבל אני חושב שזה לא משנה את התמונה שהוא מקבל את החלוקה הזו." ובכן, פודה מודה שאבו-מאזן לא אמר. מה שכתב פודה ב"הארץ" לא היה ולא נברא. הפרופסור מתעקש שזו דקדקנות. חשבתי שזו תכונה שצריכה לאפיין חוקרים. אולי טעיתי. פודה גם מספק תירוצים לאבו-מאזן. מעניין אם אי פעם אינטלקטואלים מהסביבה של פודה סיפקו תירוצים לנתניהו. מדוע הם חושבים שאבו-מאזן רשאי להתחשב בציבור שלו, אבל לנתניהו אסור?

ומה בעניין הצעת קלינטון? ובכן, פודה מודה ש"ערפאת קרוב לוודאי שדחה את הצעות קלינטון … אני לא התייחסתי לכך אלא לשינוי שהתחולל אצלו ב-1988 עם קבלת החלטה 242, כאשר שמיר סירב להכיר בכך שהתחולל שינוי לאחר האינתיפאדה". פודה צודק שהייתה הצהרה ב-1988. אלא שברגע שההצהרה הזאת עמדה למבחן, היא קרסה לנוכח הסרבנות של ערפאת. אבל לפודה זה לא חשוב. מדוע, לעזאזל, לא מעניקים הכותבים הללו משמעות כל כך נשגבת גם להצהרת בר-אילן של נתניהו?

בנוגע להצעת אולמרט, טוען פודה ש"הפלסטינים ענו בשורה של שאלות … אולמרט מגלה טפח אך מכסה טפחיים". והוא גם טרח להפנות אותי לספר שמרכז את המסמכים המודלפים. ובכן, קראתי אותם. כתבתי שלא היה שום קשר בין הכותרות, שלפיהן הסכימו הפלסטינים למדינה יהודית ונסוגו מהדרישה לזכות שיבה, לבין תוכן המסמכים, שגילה דברים הפוכים. שוב נכשל פודה באספקת בסיס לטענה שלו, ושוב הוא מסתתר מאחורי משהו שאין בדיוק מה לעשות איתו, בנוסח "אולמרט מגלה טפח ומכסה טפחיים". מה זה צריך להביע?

אם נסכם את הדברים, הרי שפודה לא הצליח לבסס אפילו טענה אחת שלו. כלום. פשוט כלום. אבל מאות אלפים בעולם קוראי האנגלית זכו לעוד מאמר שהופך את אבו-מאזן לרודף שלום ואת מנהיגי ישראל לסרבנים. וזה חייב להיות רציני, כי פרופסור ישראלי כתב את זה. לתירוץ העניין הוסיף פודה וכתב לי "אני חושב שהחוקר מפעיל לפעמים אינטואיציה על סמך אלפי הדברים שהוא קורא. הרושם שלי, כפי שאני קורא את המסמכים, זיכרונות ועוד, שאבו מאזן הוא בהחלט פרטנר אפשרי." כך שכדאי לקרוא לדברים בשמם. אין הוכחה. אין ראיה. אין מראה מקום. יש "אינטואיציה". ובכל זאת, פודה רואה עצמו כבר-סמכא. "העניין הרב שלי בנושא, והידע, נובע מכך שאני מסיים עתה מחקר על החמצות היסטוריות בסכסוך הישראלי-ערבי, כך שעברתי על כל המגעים והמו"מ לאורך השנים מהסכם פיצל-ויצמן ועד אולמרט-אבו מאזן כדי לנסות ולראות אם אפשר היה להשיג יותר. לא ירחק היום שאסיים ואז מקווה שתהיה לזה תהודה ראויה."

אין שום צורך לזלזל בפרופסור המכובד. לא חידשתי לו כלום. הוא יודע, ובוודאי אמור לדעת, כל מה שכתבתי לו, וגם יותר מכך. אלא שכאן שורש העניין. כאשר לאנשי אקדמיה יש הטיה פוליטית, הם מתעלמים מכל מה שלא מתאים לעמדה הידועה מראש שלהם.פרופסור פיליפ טטלוק כתב על כך ספר נפלא. זה לא שהם לא יודעים, הוא כתב, הם פשוט מתעלמים ומאיינים כל מי שלא מתאים להם. פרופסור פודה איננו מהגרועים שבחבורה. הוא רחוק מלהקת האנטי-ציונים. אבל הנה, גם הוא נפל במלכודת.

אני מודה שיש מצבים שבהם כל אדם שעיניו בראשו נותר חסר אונים מול המלל הזה. פעמיים, בעידן הנוכחי, דחו הפלסטינים הצעה ברורה ומפורטת לשלום, אבל במעשה קסמים מצליח פודה להפוך את הקערה וליצור מצג שווא. הוא לא לבד. רוב ה"מומחים" משדרים את אותו מסר.

כשפורסמו הכותרות על המסמכים הפלסטיניים, וכאשר היה נדמה לפני שבועיים שאבו-מאזן ממתן את עמדתו בעניין פנטזיית השיבה, וחוזר לקרקע המציאות, התנפלתי על סימני המתינות הללו כמוצא שלל רב. פעמיים טעיתי. הכותרות היו הונאה, ואבו-מאזן טרח מהר מאוד להסתייג מההצהרה המתונה שלו.

נתניהו ראוי לביקורת. הוא מוביל אותנו למציאות דו-לאומית. אבל הוא בכל זאת עשה צעד ענק, כאיש ליכוד, כשהכיר בנוסחה של שתי מדינות לשני עמים. אבו-מאזן אכן מגלה בגרות ומתינות בכל מה שנוגע לשימוש באלימות, והוא ראוי לכל שבח על כך. אבל ההסתה נמשכת, טיפוח אשליית השיבה נמשכת, ובעיקר – הסרבנות נמשכת. זו אינה דעה. זו עובדה. ועם כל הכבוד לאנשי אקדמיה, אין להם פטור מעובדות.

מאת: בן דרור ימיני.  -מעריב

מה ההבדל בין אברי גלעד לעופר שלח

? * מה ההבדל בין אירופה לישראל כשמגיעים לגירוש זרים? מה הקשר בין שייח' ג'ראח, שכונת התקוה ורמת אביב? מה הקשר בין גיא מרוז לקללת בלעם? כל התשובות בפנים

הפליטים ממדינה מסוימת באפריקה שהו במדינה אירופית בין שלוש לעשרים שנה. הם מצאו עבודה, אימצו את השפה וחשבו שגורלם שפר עליהם. בתוכם היו גם 450 ילדים. הם נולדו באותה מדינה. הם התחנכו במוסדות הלימוד שבה. זו הייתה שפתם. החברים שלהם היו מבני המקום. המצב במדינתם הקודמת, שחלקם כלל אינם מכירים, הוא קשה מנשוא. אלא שהממשלה הגיעה להסכם עם מדינת המוצא שהגולים יחזרו למכורתם. השנים הרבות, הילדים שנולדו, מקומות העבודה המסודרים – כל אלה לא ישנו דבר. משום שהמדינה אינה יכולה לקלוט כל מי שטוען שהוא נרדף או מסכן או משום שבארץ מולדתו תנאי המחיה קשים. פצחה סערה ציבורית. אלא שהממשלה הבהירה שמדובר בהחלטה מקצועית ועניינית.  האפריקאים יגורשו. וזה יקרה למרות שחלקם שייכים לאופוזיציה והם חוששים לגורלם.

זה לא קרה בישראל. זה קרה באירופה. המדינה היא נורבגיה. אחת המדינות העשירות בעולם. המגורשים הם אתיופים. ארגוני זכויות אדם התערבו למענם. גם סופרים ידועי שם הצטרפו למחאה. שם כמו כאן. זה לא עזר. הממשלה התעקשה. ובעצם, לא רק נורבגיה. גם שבדיה, דנמרק, הולנד ובריטניה החליטו על החזרה כפויה של אלפים, לעיראק ולמדינות אפריקניות, שבקשתם למקלט נדחתה. עיתון נורבגי דיווח שבין כלל המוחזרים מנורבגיה לבדה יש 2,434 ילדים, שגדלו באותה מדינה.

ישראל אינה שונה. כבר היינו בסרט הזה, כאשר הוחלט להחזיר את השוהים הבלתי חוקיים – עובדים זרים שהפרו את החוק ונשארו בישראל. קראו לזה אז "גירוש ילדים", למרות שלא היה מדובר בשום גירוש, אלא בטיפול ראוי בעבריינות, ולמרות שישראל לא עשתה שום דבר שמדינות דמוקרטיות אינן עושות. וזה קורה שוב עכשיו, כאשר ישראל החליטה להחזיר את הדרום-סודנים.

והנה, אנחנו מוצפים בדיווחים על "מחאה אמריקנית", למרות שארה"ב הרבה יותר ברוטלית בהחזרת מסתננים לשטחה, או בטיפול בשוהים בלתי-חוקיים, וזה כולל ישראלים. ואנחנו מוצפים במידע על מחאה של יהודים תומכי ישראל שלא מבינים איך התדרדרה נורבגיה – סליחה, ישראל – לפגיעה כל כך קשה בזכויות יסוד. וכך, כל יישום של הדין, שנוהג במדינות מתוקנות, הופך לפשע נגד האנושות, כשמדובר בישראל. אין שום פסול בהטפת מוסר, בעיקר מידידים. אבל מותר לנו לבקש מהם רק דבר אחד: אנא, למדו קצת את העובדות, גם על המדינה שבה אתם חיים וגם על מדינות דמוקרטיות אחרות. ואנא, בלי מוסר כפול.

ובכל זאת יש הבדל. בנורבגיה לא היה שום פוליטיקאי שאמר שהאפריקאים מפיצים מחלות, ולא הייתה שום חברת פרלמנט שאמרה שמדובר בסרטן. לנורבגיה יש פה קטן ומקל גדול. לישראל יש פה ענק ומקל קטנטן. אנחנו משלמים את המחיר לא רק על הצביעות הבינלאומית ועל המוסר הכפול. אנחנו משלמים את המחיר גם על הפה הגדול מדיי של פוליטיקאים קטנים מדיי. בן דרור ימיני- מעריב

ציורים: מוטי סגרון.

מחשבות על המצב בארץ ובעולם

א.      הסוררים

בארה"ב נהוגה שיטת חקירה שזכתה לכינוי "השוטר הטוב והשוטר הרע".  על מנת שלא להכביר במלים, זו טכניקה בה החקירה נגד חשוד מתנהלת ע"י שני חוקרים.  אחד מאיים על הנחקר, מקלל אותו, משפיל אותו, מבטיח לו שבעת מדורי גיהנום להם הוא צפוי אם לא יודה בפשעים המיוחסים לו, ולפעמים אף לא נרתע משימוש באלימות.  השני, אחרי ה"ריכוך" הזה.  מרגיע את הנחקר, ואף "מתנצל" על גסות הרוח של קודמו. להוכחת כוונותיו הטובות הוא מציע לנחקר כוס קפה, סיגריה ומוסיף "סמוך עלי, אני אשמור עליך.  רק תספר לי את האמת".  לפעמים זה עובד, בעיקר על אנשים שזו להם הפעם הראשונה שהם מתנסים בחקירה.  יתרה מזאת, יש מקרים בהם חשודים מודים בדברים שהם לא עשו רק כדי לא להתנסות שנית בחוויה הלא נעימה של פגישה עם השוטר הרע. 

הערבים אימצו את המודל הזה במאבקם נגד מדינת-ישראל, והוא משמש אותם בהצלחה רבה כבר קרוב ל-20 שנה.  הסמנטיקה משתנה אבל העיקרון נותר בעינו.  המגעים עם מדינת-ישראל מתנהלים בשני מישורים.  האחד הוא בידי "הערבי הטוב", והשני הוא בתחום אחריותו של "הערבי הרע".  הראשון רוצה בשלום.  רוצה?  רוצה זאת לא מילה – הוא מת לעשות שלום.  רק ייתנו לו את מה שהוא רוצה, ובא לציון גואל.  אלא מה, גם לערבי הרע יש מה לומר.  הוא, יימח שמו, יש לו מטרה אחת בחיים – לחבל בשלום.  להשגת המטרה הזאת כל האמצעים כשרים.  סכינים, נשק חם, מטענים מאולתרים, מחבלים מתאבדים, טילים ופצמ"רים – הכל הולך. 

 

זה מזכיר את הסיפור של רוברט לואי סטיבנסון ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, בהבדל אחד –  סיפורו של סטיבנסון תאר ישות אחת הלובשת צורה ופושטת אותה בהתאם לנסיבות.  לערבים יש שתיים, שתי ישויות שכל אחת מהן בלתי תלויה בשנייה ופועלת באופן עצמאי.  "הפרדת הרשויות" הזאת היא למעשה העיקר בטקטיקה של הערבים.  בזכותה הערבי הטוב יכול להתנער מאחריות ישירה או עקיפה למתרחש.  טרור? פיגועים? טילים? – הוא לא מבין מה רוצים ממנו.  זה לא הוא, הוא בכלל לא בעסק.  הוא מתנגד לשימוש באלימות.  זה הרעים זה לא הוא.  הוא רק רוצה לעשות שלום.  בשפה דיפלומטית קוראים לזה התכחשות סבירה

(Plausible Deniability).

מערך היחסים הזה מתקיים כמעט מהיום הראשון שלמחרת חתימת הסכם אוסלו, כשכל אחד מהצדדים מקפיד למלא את תפקידו.  רק בשבוע האחרון, במהלך ה"התחממות" בדרום הארץ, ראיתי במדור "דעות" של העיתון "ידיעות אחרונות" את הכותרת הבאה החמאס מדבר בפייסנות, ישראל מגיבה באלימות (19 במרס, 2012).  באותו יום בטלוויזיה, בתוכניתם של לונדון וקירשנבאום, המומחה התורן מסביר למאזינים בפנים רציניות שאת הטילים יורים "סוררים" ולא החמאס.  שהאחרון "עלה על דרך המו"מ המדיני", והוא מעוניין בשמירה על השקט.  "סוררים", נו באמת.  מאליו מובן שאין לתת ל"סוררים" זכות ווטו על תהליך השלום. 

 

בפרפראזה על אימרת חז"ל יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להיניק, את יחסי מדינת-ישראל עם הערבים אפשר להגדיר  יותר משהערבים רוצים לרמות, הישראלים רוצים שירמו אותם.  למען הדיוק, המילה "מוכרחים" היא תאור הרבה יותר הולם לגישה הישראלית מאשר "רוצים".  ללא העמדת הפנים הזאת לא היה אפשרי להתייחס לפארסה המכונה "תהליך שלום" כאל משהו שהוא יותר מכאילו.  הדוקטרינה הבסיסית של שוכני הבועה השמאלית הוא מוטב לשחק בנדמה לי מאשר לפקוח את העיניים.  כאשר בכל זאת שום דבר לא זז, תמיד אפשר להאשים את נתניהו. 

לפני כמה שנים הייתי נוכח בהרצאה שנתן פרופ' מהאוניברסיטה העברית, אדם הנחשב לאחד מגדולי המומחים לנעשה בעולם הערבי.  הוא הרבה לספר בשבחם של מנהיגי הערבים ותאר את "רצונם הכנה" בשלום.  הוא סיפר על שלושה או ארבעה סטודנטים פלשתינאים שעושים אצלו את עבודת הדוקטורט שלהם כהוכחה חיה למה שהוא תאר. בתום ההרצאה נגשתי אליו ושאלתי אותו אם הוא לא חושב שהערבים עובדים עליו בעיניים ומיישמים את הטקטיקה של "השוטר הטוב והשוטר הרע".  הוא הביט עלי במבט מתנשא, ואחרי כמה דקות של היסוס בהן הוא התלבט אם אני בכלל אחד הראוי להתייחס אליו, התשובה שהוא נתן לי הייתה הם לא כל כך מתוחכמים.  "תחכום" – זאת מילת המפתח, מילה המביעה את הכל.  צורת החשיבה של אותו פרופסור היא אופיינית להתנשאות האליטיסטית של השמאל בישראל.  אותם לא מסדרים, הם מתוחכמים – עליהם לא עובדים.  ובמי בכלל מדובר?  בערבים?  ערבים לא נחנו ברמה אינטלקטואלית שמאפשרת להתמודד אתם כשווים.  למען הנימוס החלטתי לא להתווכח עם הפרופסור אם זה תחכום או טמטום, ומי הוא המתוחכם בין הצדדים.  אותו פרופסור הוא היום אמריטוס, אבל קולו עדיין נשמע ברמה.

המאמר: מתאריך 30.3.2012

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר-

ציורים מוטי סגרון

בזמן הרגיעה לפני העימות העכשווי ארגון החמאס

על כול פלגיו וארגוניו השונים עסקו כולם בבניה של בתי ספר חדשים, מערכת בריאות חדישה הקמת מפעלי הייטק ,נדמה שהנה הגענו לזמנים של דו קיום והבנה אחד את השני, ואז מגיע לו איזה חיסול  מיותר ,של איש רב פעלים שהקדיש את  רוב זמנו  בבניית משלחות לשיחות והידברות עם ישראל, ובבניית מערכת אימון  הדדית שונה מזו של החמאס, מערכת המושתת כולה על זכויות אדם וזכויות נשים, חלוקת רווחים לאוכלוסיה מרווחי השקעות מכספי תרומות של האיחוד האירופי.וכ"ו

ואז מגיע איזה חיסול מיותר מצד ישראל שהביא להתלקחות מחודשת .

מעולם לא נתקלתי בתופעה האיש הורעל בחומר המצוי ע"פ רוב בכובעי לבד

אשתו בראיון לעיתונאי, ממקומון מאזור המרכז  הוא: התנהג מוזר לאחרונה ,הוא חזר שוב על אותו משפט מספר פעמים." אני אוכל את הכובע " חשבתי שהוא מתכונן לאיזה תפקיד בהצגה בחוג לתיאטרון  במתנ"ס העירוני לא תיארתי שהוא  יוכל באמת את הכובע שלו, הכול  התחיל לפני שנה כשלא הפסיק לדבר על מלחמה ועל סופה של ישראל ועל טילים, "שהדמוקרטיה בסכנה"  ושישראל זה דרא"פ, ושבינואר 2012 יגיע סוף העולם ,היום אמר לי שהוא התערב עם מישהו שאם כול זה לא יקרה, הוא  יצטרך לאכול את הכובע.

ומה שלומו?

טוב. רק שהוא נראה מוזר בלי הכובע אצטרך לקנות לו כובע חדש.

אנחנו מנצחים