על פוליטיקה ואקדמיה

 

נחזור לעניין ה"אין פרטנר ישראלי". אנחנו, טוענים רבים מאנשי האקדמיה, חפים מכל פוליטיזציה של העיסוק האקדמי שלנו. מחקר הוא עניין אחד ופוליטיקה היא עניין אחר. זו טענה ששווה בחינה מתמדת. פרופסור אלי פודה ועינת לוי פרסמו השבוע מאמר תחת הכותרת "אין פרטנר ישראלי". בעיתון "הארץ" כמובן. איך לא. המאמר כולל סקירה היסטורית, שמסתיימת בימים אלה, ו"מוכיחה" את האמור בכותרת. זה לא שאין פרטנר פלסטיני לשלום. יש ויש, טוענים השניים. אבל ישראל, הם טוענים, איננה פרטנר לשלום. בקרדיט המאמר מצוינת העובדה שעינת לוי "כותבת עבודה לתואר שני על תפישת ה"אין פרטנר" בחברה הישראלית". התוצאות ידועות מראש. המחקר יאשש אותן.

העניין האמיתי הוא העובדות. השניים מציינים את הצעת השלום של בורגיבה מ-1965, אך שוכחים לציין שזו לא הייתה הצעת שלום לישראל, אלא הצעה לעולם הערבי לעבור להכרה בישראל, תוך המשך המאבק נגדה באמצעים מדיניים ("תוכנית השלבים"). לא ברור כיצד הייתה אמורה ישראל להגיב. האם הייתה צריכה לומר, "כן, בוודאי, נשמח לחיסול בשלבים"? אבל נדמה שהפרק הנוכחי חשוב הרבה יותר. משום שזו כבר לא היסטוריה. זו המציאות. כך, למשל, טוענים השניים שאבו-מאזן "קרא לפתרון של שתי מדינות לשני עמים". הם גם קובעים שהמסמכים הפלסטיניים שהודלפו חושפים "עמדות מתונות", מהצד הפלסטיני כמובן, בעניין הפליטים וירושלים. איכשהו, במעשה פלאים, יוצרים השניים תיאור היסטורי שהקשר בינו לבין המציאות מקרי לחלוטין. השניים מתעלמים, למשל, הן מהצעת קלינטון והן מהצעת אולמרט. שתי הצעות שנתקלו בסרבנות פלסטינית.

פניתי לפרופסור פודה. הבהרתי לו שבעבר כתבתי שאבו-מאזן מקבל את הנוסחה של "שתי מדינות", אך אף פעם לא קיבל את הנוסחה של "שתי מדינות לשני עמים". ומכיוון שייתכן שטעיתי – אשמח אם יציין היכן בדיוק הסכים אבו-מאזן לתוספת של "שני עמים". הזכרתי לו הן את הספר של קלינטון, "MY LIFE", שבו הוא מאשים את ערפאת, ורק את ערפאת, בדחיית היוזמה שלו, והן את הספר של קונדוליסה רייס, "NO HIGHER HONOUR", שבו היא קובעת שאבו-מאזן הוזמן לבית הלבן, הופעל עליו לחץ, אבל הוא התעקש לדחות על הסף את יוזמת אולמרט. לא בגלל לחץ של ציפי לבני. לא בגלל שאולמרט היה "ברווז צולע". לא בגלל אלף ואחד תירוצים שמספקים לו חכמולוגים. הוא דחה את היוזמה משום שהוא התעקש על "זכות שיבה". הצגתי לפודה גם את העובדה שיש פער תהומי בין הכותרות על המסמכים הפלסטיניים שהודלפו, לבין תוכן המסמכים, וביקשתי שיציג לי את העמדות המתונות מתוך המסמכים, כדי שאוכל לחזור בי מדברים שכתבתי בעבר, תחת הכותרת "ההונאה הפלסטינית".

האינטואיציה של הפרופסור

עברו שעות אחדות, ופודה הגיב. בנוגע להסכמת אבו-מאזן לנוסחת שתי מדינות לשני עמים כתב פודה: "אני לא יכול להפנות אותך לציטטה ספציפית. לא ברור לי מדוע הדקדקנות הזו – האם הסכמתו לשתי מדינות זה לא היינו הך? …  יכול להיות שהוא לא רוצה לומר זאת במפורש כי זה משליך על הערבים/פלסטינים בישראל אבל אני חושב שזה לא משנה את התמונה שהוא מקבל את החלוקה הזו." ובכן, פודה מודה שאבו-מאזן לא אמר. מה שכתב פודה ב"הארץ" לא היה ולא נברא. הפרופסור מתעקש שזו דקדקנות. חשבתי שזו תכונה שצריכה לאפיין חוקרים. אולי טעיתי. פודה גם מספק תירוצים לאבו-מאזן. מעניין אם אי פעם אינטלקטואלים מהסביבה של פודה סיפקו תירוצים לנתניהו. מדוע הם חושבים שאבו-מאזן רשאי להתחשב בציבור שלו, אבל לנתניהו אסור?

ומה בעניין הצעת קלינטון? ובכן, פודה מודה ש"ערפאת קרוב לוודאי שדחה את הצעות קלינטון … אני לא התייחסתי לכך אלא לשינוי שהתחולל אצלו ב-1988 עם קבלת החלטה 242, כאשר שמיר סירב להכיר בכך שהתחולל שינוי לאחר האינתיפאדה". פודה צודק שהייתה הצהרה ב-1988. אלא שברגע שההצהרה הזאת עמדה למבחן, היא קרסה לנוכח הסרבנות של ערפאת. אבל לפודה זה לא חשוב. מדוע, לעזאזל, לא מעניקים הכותבים הללו משמעות כל כך נשגבת גם להצהרת בר-אילן של נתניהו?

בנוגע להצעת אולמרט, טוען פודה ש"הפלסטינים ענו בשורה של שאלות … אולמרט מגלה טפח אך מכסה טפחיים". והוא גם טרח להפנות אותי לספר שמרכז את המסמכים המודלפים. ובכן, קראתי אותם. כתבתי שלא היה שום קשר בין הכותרות, שלפיהן הסכימו הפלסטינים למדינה יהודית ונסוגו מהדרישה לזכות שיבה, לבין תוכן המסמכים, שגילה דברים הפוכים. שוב נכשל פודה באספקת בסיס לטענה שלו, ושוב הוא מסתתר מאחורי משהו שאין בדיוק מה לעשות איתו, בנוסח "אולמרט מגלה טפח ומכסה טפחיים". מה זה צריך להביע?

אם נסכם את הדברים, הרי שפודה לא הצליח לבסס אפילו טענה אחת שלו. כלום. פשוט כלום. אבל מאות אלפים בעולם קוראי האנגלית זכו לעוד מאמר שהופך את אבו-מאזן לרודף שלום ואת מנהיגי ישראל לסרבנים. וזה חייב להיות רציני, כי פרופסור ישראלי כתב את זה. לתירוץ העניין הוסיף פודה וכתב לי "אני חושב שהחוקר מפעיל לפעמים אינטואיציה על סמך אלפי הדברים שהוא קורא. הרושם שלי, כפי שאני קורא את המסמכים, זיכרונות ועוד, שאבו מאזן הוא בהחלט פרטנר אפשרי." כך שכדאי לקרוא לדברים בשמם. אין הוכחה. אין ראיה. אין מראה מקום. יש "אינטואיציה". ובכל זאת, פודה רואה עצמו כבר-סמכא. "העניין הרב שלי בנושא, והידע, נובע מכך שאני מסיים עתה מחקר על החמצות היסטוריות בסכסוך הישראלי-ערבי, כך שעברתי על כל המגעים והמו"מ לאורך השנים מהסכם פיצל-ויצמן ועד אולמרט-אבו מאזן כדי לנסות ולראות אם אפשר היה להשיג יותר. לא ירחק היום שאסיים ואז מקווה שתהיה לזה תהודה ראויה."

אין שום צורך לזלזל בפרופסור המכובד. לא חידשתי לו כלום. הוא יודע, ובוודאי אמור לדעת, כל מה שכתבתי לו, וגם יותר מכך. אלא שכאן שורש העניין. כאשר לאנשי אקדמיה יש הטיה פוליטית, הם מתעלמים מכל מה שלא מתאים לעמדה הידועה מראש שלהם.פרופסור פיליפ טטלוק כתב על כך ספר נפלא. זה לא שהם לא יודעים, הוא כתב, הם פשוט מתעלמים ומאיינים כל מי שלא מתאים להם. פרופסור פודה איננו מהגרועים שבחבורה. הוא רחוק מלהקת האנטי-ציונים. אבל הנה, גם הוא נפל במלכודת.

אני מודה שיש מצבים שבהם כל אדם שעיניו בראשו נותר חסר אונים מול המלל הזה. פעמיים, בעידן הנוכחי, דחו הפלסטינים הצעה ברורה ומפורטת לשלום, אבל במעשה קסמים מצליח פודה להפוך את הקערה וליצור מצג שווא. הוא לא לבד. רוב ה"מומחים" משדרים את אותו מסר.

כשפורסמו הכותרות על המסמכים הפלסטיניים, וכאשר היה נדמה לפני שבועיים שאבו-מאזן ממתן את עמדתו בעניין פנטזיית השיבה, וחוזר לקרקע המציאות, התנפלתי על סימני המתינות הללו כמוצא שלל רב. פעמיים טעיתי. הכותרות היו הונאה, ואבו-מאזן טרח מהר מאוד להסתייג מההצהרה המתונה שלו.

נתניהו ראוי לביקורת. הוא מוביל אותנו למציאות דו-לאומית. אבל הוא בכל זאת עשה צעד ענק, כאיש ליכוד, כשהכיר בנוסחה של שתי מדינות לשני עמים. אבו-מאזן אכן מגלה בגרות ומתינות בכל מה שנוגע לשימוש באלימות, והוא ראוי לכל שבח על כך. אבל ההסתה נמשכת, טיפוח אשליית השיבה נמשכת, ובעיקר – הסרבנות נמשכת. זו אינה דעה. זו עובדה. ועם כל הכבוד לאנשי אקדמיה, אין להם פטור מעובדות.

מאת: בן דרור ימיני.  -מעריב

מופעלים עלי לחצים כבדים מצד אנשים רבים

, אך אני לא מתכוון להיכנע ללחצים כבדים אלה, אע"פ שקשה לי מאוד, לחצים כבדים כבר אמרתי?. אשקול את דרכי לאור המצב החדש, אינני מתכוון לאפשר לאנשים להפעיל עלי לחצים זה מאוד מלחיץ ,לכן ייתכן.. (לא סגור על זה),  בכדי להפחית את הלחצים( המופעלים עלי ברגע זה) אשקול אם להיענות לדרישות האנשים(הלוחצים) , אם לרוץ או לעמוד במקום, הכול אפשרי  טרם החלטתי

רובו ומניינו של הציבור, המייחל לשפיות

, מתבונן בעיניים כלות בתבערה הגדולה שמלבים פורעי חוק מן הימין הקיצוני ומפירי סדר מן השמאל הרדיקלי, קנאים דתיים וחילונים מיליטנטיים, פוליטיקאים תאבי פרסום ואקטיביסטים שוחרי פרובוקציות. דא עקא שהתקשורת הישראלית, הלכודה במאבק קיום אכזר משלה, אינה מעוניינת, כך נראה, להנמיך את גובה הלהבות. היא נגררת אחר המתלהמים ומחוללי השערוריות, ומבכרת את הצעקנות ואת הבוטות על פני הריסון והזהירות

השיח הציבורי נגרר למעגל מרושע של הקצנה

  רובו ומניינו של הציבור, המייחל לשפיות, מתבונן בעיניים כלות בתבערה הגדולה שמלבים פורעי חוק מן הימין הקיצוני ומפירי סדר מן השמאל הרדיקלי, קנאים דתיים וחילונים מיליטנטיים, פוליטיקאים תאבי פרסום ואקטיביסטים שוחרי פרובוקציות. דא עקא שהתקשורת הישראלית, הלכודה במאבק קיום אכזר משלה, אינה מעוניינת, כך נראה, להנמיך את גובה הלהבות. היא נגררת אחר המתלהמים ומחוללי השערוריות, ומבכרת את הצעקנות ואת הבוטות על פני הריסון והזהירות.