אנחנו מנצחים

יש כאן בת"א כמה אנשים חצופים ירי הטילים על ישובי הדרום מפריע להם לנהל את המחאה

ויש להם את החוצפה לספר שהעם איתם,  לא ראיתי אנשי מחאה מרוטשילד מזדהים עם תושבי הדרום הולכים לבקר בבתי החולים את הפצועים ,"חוצפה." וצדקו אלה שאמרו זו הפגנה של מפונקים, ולאנשי המחאה ניתנה לכם בימים האחרונים הזדמנות להוכיח שאתם יכולים ,ושאתם מנהיגים אנשים ,ועשויים מחומר אנושי והומני 

"ופספסתם".

אינכם ראויים להוביל שום מחאה גם לא של וועד הבית שבו אתם גרים, לקרוא כמה פוסטים כאן ברשימות על זה שקילקלו להם, כול הירי והטילים האלה "ואשדוד, ואשקלון, ובכלל איפה זה יוצא?  בושה.

אתם מפונקים .אם לשפוט לפי הימים האחרונים

זה גם מסביר את המעורבות הפוליטית שהיתה שם מלכתחילה

מאכזב

תמיד הקפידו לא לשנות את דעתם

דבר־מה מדאיג מאוד מתחולל כיום בקרב המרחב המדומיין המכונה "החברה האזרחית הגלובלית". חוגים אנרכיסטיים וגורמים רדיקליים מנצלים את המרחב העל־לאומי שבו פועלים ה־INGOs כדי לקעקע את יסודות הסדר העולמי

. הם אינם מכירים בגבולות הנורמטיביים שאותם נאלצים גם היהירים שבעריצים לכבד; הם נכונים לגרור מדינות לעימותים אלימים, לזרוע כאוס פוליטי ולשבש את מערכת האיזונים והבלמים העדינה שעליה מושתתים היחסים הבינלאומיים. הטקטיקות האלימות המשמשות פורעי חוק אלה מאיימות לא רק להכתים את המפעל הפילנתרופי של ה־INGOs, אלא גם להפכו לכלי שרת בידי הטרור והפשיעה הבינלאומית.

ייתכן שכול מה שקורה במזה"ת היום 2011  ממומן ומתוכנן ע"י גופים אלה שחברו לגופים פוליטיים (ואחרים ) במצרים ובכול רחבי המזה"ת, דרושות פעולות בינלאומיות מהירות, גופים מדינתיים מסורבלים לא יוכלו להתמודד מול הגל הזה המשך פעילותו במתכונת הנוכחית יכול לגרום למלחמות ולכאוס בינלאומי

הארגונים הבינלאומיים הלא־ממשלתיים (INGOs – International Non-Governmental Organizations

אין ספק שהאקטיביזם הנמרץ של ה־INGOs תורם לביזור הכוח בזירה הבינלאומית ומצר את צעדיהן של מדינות הנוטות להתנהלות דורסנית או הגמונית. עם זאת, ראוי לזכור שבניגוד למרבית הממשלות שעמן הם מתעמתים, ארגונים אלה אינם גופים נבחרים, אינם מושתתים על עיקרון ייצוגי, אינם נושאים באחריות ציבורית ואינם נתונים לחובת דיווח כלשהי. עובדה זו מעוררת תהיות עמוקות באשר לחוקיות וללגיטימיות של פעילותם, ומעמידה בסימן שאלה את יכולתם – או את נכונותם – לציית לכללי משחק דמוקרטיים.¹²

 

 

בעבר הלא רחוק עוד טרחו ארגונים רבים לעגן את הלגיטימציה לפעילותם בטענה כי הם ממלאים שליחות מוסרית־חברתית חסרת פניות ומייצגים אינטרסים ציבוריים רחבים. נדמה שאיש אינו מתייחס עוד ברצינות ליומרה זו – גם לא ראשי ארגונים לא־ממשלתיים מובילים, המודים שהם שחקנים פוליטיים לכל דבר. למותר לציין שארגונים רבים אינם מהססים לנקוט עמדה חד־צדדית בסכסוכים ובעימותים שונים; דא עקא שעמדה זו אינה עולה תמיד בקנה אחד עם סדר היום ההומאניטרי או עם השקפת העולם הנאורה שבה הם מתהדרים. דוגמה בולטת מספק 'אמנסטי אינטרנשיונל', שדיווחיו בדבר הפרות זכויות אדם במקומות שונים ברחבי תבל מושכים תשומת לב בינלאומית רבה – בצד האשמות על הטיה פוליטית.¹³

 

 

 

 

באפריל 2010 מצא עצמו הארגון שקוע עד צוואר בשערורייה ציבורית מביכה עקב קשריו עם מועזאם בג, אקטיביסט בריטי שנכלא בעבר בגואנטנמו ונחשב לתומך מובהק של האיסלאם הרדיקלי בכלל ושל הטליבאן בפרט. כאשר העזה גיטה סהגאל, פעילה בכירה ב'אמנסטי', להסתייג משיתוף הפעולה עם בג, היא הושעתה מתפקידה. בתגובה למחאות שעורר צעד זה פרסם מזכ"ל הארגון, קלאודיו קורדון, מכתב פומבי שבו שיבח את בג והסביר כי תמיכה בג'יהאד כ"הגנה עצמית" אינה "נוגדת בהכרח את זכויות האדם".¹⁴

 

 

 

המקרה של 'אמנסטי אינטרנשיונל' הוא רק סימפטום לתופעה רחבה יותר. העוינות למערב, ובעיקר לישראל ולארצות־הברית, היא חיזיון נפרץ ב"חברה האזרחית הגלובלית". היא מספקת מטרה משותפת לארגוני שמאל רדיקלי ולגופים איסלאמיים קיצוניים – תכופות תחת מטריית הלגיטימציה של האו"ם ומוסדות בינלאומיים נוספים. "ועידת האו"ם נגד הגזענות ושנאת הזר" שנערכה בשנת 2001 בדרבן שבדרום אפריקה אמורה הייתה לשמש מפגן אוניברסלי של סובלנות ופלורליזם, אך הפכה – בניצוחה של קואליציית ארגונים בינלאומיים לא־ממשלתיים – לפסטיבל של שנאה ארסית לציונות ולעם היהודי. הרושם שהותירה היה כה שלילי, עד שמדינות רבות – ובהן ארצות־הברית, קנדה, אוסטרליה, איטליה, פולין, גרמניה והולנד – החרימו את הוועידה הבאה, שהתקיימה בז'נבה באפריל 2009.

אם לא די בכך, מקצת ה־INGOs אינם מסתפקים בגילוי הבנה לטרור, ומספקים אכסניה ויד מסייעת לאספסוף מיליטנטי של אנרכיסטים אשר אינם מהססים לנקוט אלימות ולזרוע חורבן.¹⁵ די להזכיר, בהקשר זה, את גילויי הוונדליזם שליוו את ההפגנות נגד כינוס ארגון הסחר העולמי בסיאטל ב־1999, או את ההתפרעויות ההמוניות סביב ועידת המדינות המתועשות (ה־G8) ביולי 2001 בגנואה, שגרמו נזקים כבדים לרכוש ואפילו אבידות בנפש. יתר על כן, להערכת משקיפים, הארגונים הבינלאומים הלא־ממשלתיים מנוצלים על נקלה בידי רשתות טרור כנקודות חדירה נוחות אל תוך המרחב האזרחי.¹⁶

 

 

 

אפשר להבין אפוא מדוע מצא לנכון מזכ"ל האו"ם לשעבר קופי ענאן – שהיה דווקא תומך נלהב של "החברה האזרחית הגלובלית" – להדגיש בנאום שנשא בברזיל ביולי 1998 ש"לא כל תוצאותיה של הגלובליזציה הן חיוביות; לא כל השחקנים הלא־מדינתיים הם טובים".

 הראל בן ארי. אתר: תכלת

במאמר ארוך ומרתק שפורסם השבוע במגזין היוקרתי "ניו יורקר" מתאר הכתב ריאן ליזה כיצד ההתקוממויות בעולם הערבי

הזיזו את אובאמה מהמשבצת הריאליסטית שבה ישב ושיגרו אותו מהרצוי למצוי, שם הוא ניצב עתה, באמצע הדרך. ליזה מתאר את המעבר החד שעשה אובאמה, בהשפעת התנגדותו למלחמה בעיראק, מהשוליים השמאליים והאידיאליסטיים של מדיניות החוץ האמריקנית אל ההצהרה ההפוכה שנתן במערכת הבחירות לנשיאות, ועל פיה התמיכה בדמוקרטיה ובזכויות אדם מעבר לים מתחה את יכולותיה הצבאיות של אמריקה "עד לנקודת השבירה". כך התעלם אובאמה הריאליסט בשנתו הראשונה מהפרת זכויות אדם של המשטר בסין וכך הפגין קרירות כלפי "המהפכה הירוקה" שהתחוללה בטהרן, כשעדיין קיווה לנהל דיאלוג עם האייתוללות.

אף שכבר באוגוסט 2010 חזה הבית הלבן את אי השקט המתקרב בעולם הערבי, קצב האירועים ועוצמתם תפסו את אובאמה לא מוכן וחייבו אותו לגבש מדיניות חוץ אד-הוק שלעיתים קרובות נתפסה כמזגזגת. אחרי שנטש את חוסני מובארק לגורלו, לכאורה מתוך שיקול אינטרסנטי קר, הגיע אובאמה גם להתערבות צבאית בלוב, מקום נטול אינטרסים אמריקניים מיידיים, רק כדי "למנוע טבח עם", במה שנראה כניגוד מוחלט לעמדות שעימן הגיע לבית הלבן

חמי שלו: ישראל היום