קטגוריה: עין ולשון אחרת

אמנות ומציאות

אירופה מפוחדת מהאיסלם שהפך לחלק ממנה(בעקבות הגינוי לישראל אתמול)

בבקתת עץ קטנה המשמשת כתחנת אוטובוס, בשיפוליו של כביש המוליך אל טירה מעטירה על פסגת הר המשקיף אל העיר הגרמנית הציורית מרבורג, נתקלתי בערבו של יום סגריר בכתובת גרפיטי שאינה משתמעת לשתי פנים: "לעזאזל עם האיסלאם!" במבט ראשון, הכתובת הטעונה עשויה להיראות תלושה לחלוטין מן הסצנה הפסטורלית של האתר השלו והמבודד, אך היא משקפת את הלך הרוחות השורר כיום באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, ביחס לאיסלאם. מאז אירועי ה־11 בספטמבר, ונוכח ניסיונות חוזרים ונשנים של תאי טרור, הפועלים בהשראת אוסאמה בן־לאדן, להוציא אל הפועל פיגועים המוניים על אדמת אירופה, רבו גילויי העוינות כלפי המהגרים המוסלמים – החל בקריאות נאצה וכלה בהתקפות פיזיות על מסגדים ובתי עסק.1 סקרי דעת קהל מגלים כי חלקים גדולים מן הציבור מחזיקים בעמדה שלילית כלפי המהגרים ובעיקר כלפי זהותם המוסלמית.2 פוליטיקאים ואנשי ציבור – ולאו דווקא מן הקצה הימני של הקשת הפוליטית – מזהירים מפני התעצמותו של האיסלאם ביבשת, וכלי התקשורת מחרים מחזיקים אחריהם. עמוד השער של השבועון הגרמני דר שפיגל, למשל, הציג במרס 2007 סהר מרחף מעל שער ברנדבורג. הכותרת הכריזה: "מֶכָּה־גרמניה: האיסלום השקט".

מתוך: אתר תכלתmotisagronopaaawwwww2012motisagron2012opopbbbPicture-2012-065motisagro9motisagron-CCCCC.jpgbbbaaa2

אנחנו מנצחים

החוק שחוקק אתמול בכנסת חוק החרם , בעייתי ולו מהסיבה שזה נותן לכול שונאי ישראל (הם לא שמאל ) סיבה לטעון את טענותיהם הישנות והצבועות

יש סעיפים מוצדקים בחוק. הסעיפים ששוללים הטבות מס מגופים שתומכים בחרם. אלה סעיפים מוצדקים. מי שחושב שישראל ראויה לחרם אינו ראוי להטבות. בדיוק כמו "חוק הנכבה". ההצעה הראשונה, והפסולה, הטילה סנקציות על מצייני הנכבה. ההצעה שהתקבלה, והיא ראויה, שוללת מימון על חשבון המדינה

 

הבעיה היא שישראל טיפחה תרבות מיוחדת: "מגיע לי". כמו הצייר שהצטרף למסע החרם נגד העיר תל אביב שהתנהל בקנדה, ושחזר קיבל פרס של עיריית תל-אביב על יצירותיו. וכמו עוד יוצרים מאותו אגף פוליטי, שדורשים כסף מהמדינה כדי להסביר לעולם שמדובר במדינה מצורעת. שיטיפו. לא על חשבוננו.

  וחשוב לדעת.

. השמאל הרדיקלי, בעיקר בקרב היהודים, הוא מיעוט שבמיעוט; השפעתו הלא-מבוטלת באקדמיה ובסצנת התרבות אינה מיתרגמת לכוח פוליטי של ממש. דובריו ופעיליו נספחים בדרך כלל למפלגות המייצגות את הקול הערבי, דוגמת חד"ש או בל"ד. אלא שבשנים האחרונות הפך גם השמאל הציוני לשארית מדולדלת של תהילת ימים עברו. בבחירות לכנסת השמונה-עשרה, שנערכו ב-10 בפברואר 2009, הוא כמעט נמחק מן המפה. תנועת העבודה, שנהנתה מהגמוניה פוליטית בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה, גרפה שלושה-עשר מנדטים בלבד והפכה, למרבה הבושה, למפלגה הרביעית בגודלה.

 

 מרצ, קואליציה של ליברלים מן העיר וסוציאל-דמוקרטים מן הקיבוץ, כבר אינה יכולה להתעטף באצטלה של "התקווה הלבנה הגדולה" בפוליטיקה הישראלית: ממעמקי שלושת המנדטים שלהם זכתה היא יכולה רק לקונן על בגידת הציבור שעליו השליכה את יהבה. הדי הקריסה של השמאל הציוני נשמעו אפילו מעבר לים:

 

 בריאיון שהעניק לאחרונה לתחנת רדיו בארצו הלין שר החוץ הצרפתי, ברנאר קושנר, על נִציותה של החברה הישראלית. "מה שגורם לנו לצער ומה שמדהים אותי זה שבעבר הייתה בישראל תנועת שלום גדולה. היה שמאל שהשמיע את קולו והייתה שאיפה לשלום", אמר. "נדמה לי, אני מקווה שאני טועה לחלוטין, שהשאיפה הזו נעלמה וכבר לא מאמינים בזה

 

תמיד הקפידו לא לשנות את דעתם

עם הזמן התברר לי כי הערעור על ההצדקה העקרונית לקיומה של ישראל כמדינה יהודית אינו נחלתן של קבוצות שוליים בלבד. ראשית, קשה למצוא בקרב הציבור הערבי בישראל נכונות להכיר בלגיטימיות של מימוש זכות ההגדרה

 העצמית המדינתית ליהודים בארץ ישראל. שלילת המדינה היהודית היא מרכיב מרכזי בעמדתם של רוב נבחרי הציבור הערבי ונציגיו – ובכלל זה אלה המשרתים בתפקידים ממלכתיים בישראל – למרות השימוש התדיר שהם עושים בטיעונים המושתתים על ערכי הדמוקרטיה וזכויות האדם. לאמיתו של דבר, הם פוסלים את זכות ההגדרה העצמית היהודית דווקא בהתבסס על הטיעונים האלה עצמם. לגבי דידם, מדינת ישראל כמדינה יהודית נולדה בחטא והיא מוסיפה להתקיים בחטא. מדינה יהודית אינה יכולה להיות דמוקרטית, ואינה יכולה להגן על זכויות האדם. לפיכך, רק כאשר תאבד את אופייה היהודי הייחודי, במוצהר ובאופן מעשי, תוכל ישראל להיות מדינה שאפשר להצדיק את קיומה.

תופעה מדאיגה יותר היא הנטייה המתגלה היום בקרב חלק מהציבור היהודי עצמו להסכים עם ההשקפות האלה, או לפחות להתייחס אליהן בחיוב. כמה מאלה המזהים את עצמם עם מחנה הדמוקרטיה, זכויות האדם והנורמות האוניברסליות משתפים פעולה, ביודעין או שלא ביודעין, עם התפישה המבקשת להפוך את ישראל למדינה ליברלית-נייטרלית, או – על פי הסיסמה המקובלת היום – למדינת כל אזרחיה. רק מיעוטם מצדדים בעמדה זו מתוך מודעות מלאה להנמקותיה ולהשלכותיה; מרביתם מוצאים אותה מושכת דווקא בגלל הצלחתה של הציונות להפוך את ישראל למדינה בעלת תרבות ציבורית עברית-יהודית.
 
רות גביזון :כלת פרס ישראל. מתוך אתר :תכלת
 

במאמר ארוך ומרתק שפורסם השבוע במגזין היוקרתי "ניו יורקר" מתאר הכתב ריאן ליזה כיצד ההתקוממויות בעולם הערבי

הזיזו את אובאמה מהמשבצת הריאליסטית שבה ישב ושיגרו אותו מהרצוי למצוי, שם הוא ניצב עתה, באמצע הדרך. ליזה מתאר את המעבר החד שעשה אובאמה, בהשפעת התנגדותו למלחמה בעיראק, מהשוליים השמאליים והאידיאליסטיים של מדיניות החוץ האמריקנית אל ההצהרה ההפוכה שנתן במערכת הבחירות לנשיאות, ועל פיה התמיכה בדמוקרטיה ובזכויות אדם מעבר לים מתחה את יכולותיה הצבאיות של אמריקה "עד לנקודת השבירה". כך התעלם אובאמה הריאליסט בשנתו הראשונה מהפרת זכויות אדם של המשטר בסין וכך הפגין קרירות כלפי "המהפכה הירוקה" שהתחוללה בטהרן, כשעדיין קיווה לנהל דיאלוג עם האייתוללות.

אף שכבר באוגוסט 2010 חזה הבית הלבן את אי השקט המתקרב בעולם הערבי, קצב האירועים ועוצמתם תפסו את אובאמה לא מוכן וחייבו אותו לגבש מדיניות חוץ אד-הוק שלעיתים קרובות נתפסה כמזגזגת. אחרי שנטש את חוסני מובארק לגורלו, לכאורה מתוך שיקול אינטרסנטי קר, הגיע אובאמה גם להתערבות צבאית בלוב, מקום נטול אינטרסים אמריקניים מיידיים, רק כדי "למנוע טבח עם", במה שנראה כניגוד מוחלט לעמדות שעימן הגיע לבית הלבן

חמי שלו: ישראל היום