moti sagron new painting מוטי סגרון ציורים חדשים

אירופה מפוחדת מהאיסלם שהפך לחלק ממנה(בעקבות הגינוי לישראל אתמול)

בבקתת עץ קטנה המשמשת כתחנת אוטובוס, בשיפוליו של כביש המוליך אל טירה מעטירה על פסגת הר המשקיף אל העיר הגרמנית הציורית מרבורג, נתקלתי בערבו של יום סגריר בכתובת גרפיטי שאינה משתמעת לשתי פנים: "לעזאזל עם האיסלאם!" במבט ראשון, הכתובת הטעונה עשויה להיראות תלושה לחלוטין מן הסצנה הפסטורלית של האתר השלו והמבודד, אך היא משקפת את הלך הרוחות השורר כיום באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, ביחס לאיסלאם. מאז אירועי ה־11 בספטמבר, ונוכח ניסיונות חוזרים ונשנים של תאי טרור, הפועלים בהשראת אוסאמה בן־לאדן, להוציא אל הפועל פיגועים המוניים על אדמת אירופה, רבו גילויי העוינות כלפי המהגרים המוסלמים – החל בקריאות נאצה וכלה בהתקפות פיזיות על מסגדים ובתי עסק.¹ סקרי דעת קהל מגלים כי חלקים גדולים מן הציבור מחזיקים בעמדה שלילית כלפי המהגרים ובעיקר כלפי זהותם המוסלמית.² פוליטיקאים ואנשי ציבור – ולאו דווקא מן הקצה הימני של הקשת הפוליטית – מזהירים מפני התעצמותו של האיסלאם ביבשת, וכלי התקשורת מחרים מחזיקים אחריהם. עמוד השער של השבועון הגרמני דר שפיגל, למשל, הציג במרס 2007 סהר מרחף מעל שער ברנדבורג. הכותרת הכריזה: "מֶכָּה־גרמניה: האיסלום השקט".

מתוך: אתר תכלת

תפקידך להיות עשירה ומאושרת

2011 במבט לאחור

The WordPress.com stats helper monkeys prepared a 2011 annual report for this blog.

 

Here's an excerpt:

The concert hall at the Syndey Opera House holds 2,700 people. This blog was viewed about 12,000 times in 2011. If it were a concert at Sydney Opera House, it would take about 4 sold-out performances for that many people to see it.

.

מאזני פלדה קרדום סולם מתקפל פח צבע ספריי מברשות

רטרו גבריות והאדם הפוסט פמניסטי

 

הגבר היאפי, ועוד יותר הבובו, הם בין השאר תוצר של המהפכה הפמיניסטית – מהפכה שהולידה את הרגישות החדשה בקרב גברים. זהו מודל אנטי-מצ'ואי שתחילה עוצב בתקשורת ובאומנות ואחר כך חלחל גם לחיים עצמם.

 

 

 

 

 

היום זה לגמרי טבעי ושכיח שגברים בעולם המערבי שוטפים כלים וריצפה, וכמובן מתקשטים, מדברים ביניהם על בגדים ואהבות ובוכים ללא עכבות. שני המגדרים למעשה התקרבו זה לזה והולידו את האדם היוניסקסי, לאמור: הבחורה האסרטיבית (יש שכינוה "הבחורווקה") מכאן והגברנש משם. תהליך זה נעשה קודם כל ולפני הכל בשם ערכים של שוויון, שנעשו מקודשים בתרבותה של השכבה המשכילה והמבוססת בארצות המערב.

 

 

 

אבל, בינתיים, קרו שלושה דברים: האחד, המהפכה כה הצליחה שאפשר לרופף מעט את הרסן. כאשר שוויון בין גברים לנשים הוא ערך שאין עליו עוררין, וכאשר סביבות העבודה כבר אינן הומוגניות לחלוטין מבחינה מגדרית, אפשר לחזור "למקורות". במלים פשוטות, בעידן הבתר-מהפכני, אפשר לשוב להיות מעט "גבר-גבר" ו"אישה-אישה", מתוך תחושה של נינוחות מעמדית ומגדרית.

מתוך האתר: אנשים ישראל

דבר־מה מדאיג מאוד מתחולל כיום בקרב המרחב המדומיין המכונה "החברה האזרחית הגלובלית". חוגים אנרכיסטיים וגורמים רדיקליים מנצלים את המרחב העל־לאומי שבו פועלים ה־INGOs כדי לקעקע את יסודות הסדר העולמי

. הם אינם מכירים בגבולות הנורמטיביים שאותם נאלצים גם היהירים שבעריצים לכבד; הם נכונים לגרור מדינות לעימותים אלימים, לזרוע כאוס פוליטי ולשבש את מערכת האיזונים והבלמים העדינה שעליה מושתתים היחסים הבינלאומיים. הטקטיקות האלימות המשמשות פורעי חוק אלה מאיימות לא רק להכתים את המפעל הפילנתרופי של ה־INGOs, אלא גם להפכו לכלי שרת בידי הטרור והפשיעה הבינלאומית.

ייתכן שכול מה שקורה במזה"ת היום 2011  ממומן ומתוכנן ע"י גופים אלה שחברו לגופים פוליטיים (ואחרים ) במצרים ובכול רחבי המזה"ת, דרושות פעולות בינלאומיות מהירות, גופים מדינתיים מסורבלים לא יוכלו להתמודד מול הגל הזה המשך פעילותו במתכונת הנוכחית יכול לגרום למלחמות ולכאוס בינלאומי

עם הזמן התברר לי כי הערעור על ההצדקה העקרונית לקיומה של ישראל כמדינה יהודית אינו נחלתן של קבוצות שוליים בלבד. ראשית, קשה למצוא בקרב הציבור הערבי בישראל נכונות להכיר בלגיטימיות של מימוש זכות ההגדרה

 העצמית המדינתית ליהודים בארץ ישראל. שלילת המדינה היהודית היא מרכיב מרכזי בעמדתם של רוב נבחרי הציבור הערבי ונציגיו – ובכלל זה אלה המשרתים בתפקידים ממלכתיים בישראל – למרות השימוש התדיר שהם עושים בטיעונים המושתתים על ערכי הדמוקרטיה וזכויות האדם. לאמיתו של דבר, הם פוסלים את זכות ההגדרה העצמית היהודית דווקא בהתבסס על הטיעונים האלה עצמם. לגבי דידם, מדינת ישראל כמדינה יהודית נולדה בחטא והיא מוסיפה להתקיים בחטא. מדינה יהודית אינה יכולה להיות דמוקרטית, ואינה יכולה להגן על זכויות האדם. לפיכך, רק כאשר תאבד את אופייה היהודי הייחודי, במוצהר ובאופן מעשי, תוכל ישראל להיות מדינה שאפשר להצדיק את קיומה.

תופעה מדאיגה יותר היא הנטייה המתגלה היום בקרב חלק מהציבור היהודי עצמו להסכים עם ההשקפות האלה, או לפחות להתייחס אליהן בחיוב. כמה מאלה המזהים את עצמם עם מחנה הדמוקרטיה, זכויות האדם והנורמות האוניברסליות משתפים פעולה, ביודעין או שלא ביודעין, עם התפישה המבקשת להפוך את ישראל למדינה ליברלית-נייטרלית, או – על פי הסיסמה המקובלת היום – למדינת כל אזרחיה. רק מיעוטם מצדדים בעמדה זו מתוך מודעות מלאה להנמקותיה ולהשלכותיה; מרביתם מוצאים אותה מושכת דווקא בגלל הצלחתה של הציונות להפוך את ישראל למדינה בעלת תרבות ציבורית עברית-יהודית.

 

רות גביזון :כלת פרס ישראל. מתוך אתר :תכלת

 

במאמר ארוך ומרתק שפורסם השבוע במגזין היוקרתי "ניו יורקר" מתאר הכתב ריאן ליזה כיצד ההתקוממויות בעולם הערבי

הזיזו את אובאמה מהמשבצת הריאליסטית שבה ישב ושיגרו אותו מהרצוי למצוי, שם הוא ניצב עתה, באמצע הדרך. ליזה מתאר את המעבר החד שעשה אובאמה, בהשפעת התנגדותו למלחמה בעיראק, מהשוליים השמאליים והאידיאליסטיים של מדיניות החוץ האמריקנית אל ההצהרה ההפוכה שנתן במערכת הבחירות לנשיאות, ועל פיה התמיכה בדמוקרטיה ובזכויות אדם מעבר לים מתחה את יכולותיה הצבאיות של אמריקה "עד לנקודת השבירה". כך התעלם אובאמה הריאליסט בשנתו הראשונה מהפרת זכויות אדם של המשטר בסין וכך הפגין קרירות כלפי "המהפכה הירוקה" שהתחוללה בטהרן, כשעדיין קיווה לנהל דיאלוג עם האייתוללות.

אף שכבר באוגוסט 2010 חזה הבית הלבן את אי השקט המתקרב בעולם הערבי, קצב האירועים ועוצמתם תפסו את אובאמה לא מוכן וחייבו אותו לגבש מדיניות חוץ אד-הוק שלעיתים קרובות נתפסה כמזגזגת. אחרי שנטש את חוסני מובארק לגורלו, לכאורה מתוך שיקול אינטרסנטי קר, הגיע אובאמה גם להתערבות צבאית בלוב, מקום נטול אינטרסים אמריקניים מיידיים, רק כדי "למנוע טבח עם", במה שנראה כניגוד מוחלט לעמדות שעימן הגיע לבית הלבן

חמי שלו: ישראל היום

רטרו-גבריות והאדם הפוסט-פמיניסטי

 

הגבר היאפי, ועוד יותר הבובו, הם בין השאר תוצר של המהפכה הפמיניסטית – מהפכה שהולידה את הרגישות החדשה בקרב גברים. זהו מודל אנטי-מצ'ואי שתחילה עוצב בתקשורת ובאומנות ואחר כך חלחל גם לחיים עצמם.

היום זה לגמרי טבעי ושכיח שגברים בעולם המערבי שוטפים כלים וריצפה, וכמובן מתקשטים, מדברים ביניהם על בגדים ואהבות ובוכים ללא עכבות. שני המגדרים למעשה התקרבו זה לזה והולידו את האדם היוניסקסי, לאמור: הבחורה האסרטיבית (יש שכינוה "הבחורווקה") מכאן והגברנש משם. תהליך זה נעשה קודם כל ולפני הכל בשם ערכים של שוויון, שנעשו מקודשים בתרבותה של השכבה המשכילה והמבוססת בארצות המערב.

אבל, בינתיים, קרו שלושה דברים: האחד, המהפכה כה הצליחה שאפשר לרופף מעט את הרסן. כאשר שוויון בין גברים לנשים הוא ערך שאין עליו עוררין, וכאשר סביבות העבודה כבר אינן הומוגניות לחלוטין מבחינה מגדרית, אפשר לחזור "למקורות". במלים פשוטות, בעידן הבתר-מהפכני, אפשר לשוב להיות מעט "גבר-גבר" ו"אישה-אישה", מתוך תחושה של נינוחות מעמדית ומגדרית.

הדבר השני שהתרחש הוא, שהן גברים והן נשים הבינו ששוויון בין המינים אינו מחייב בהכרח זהות בהתנהגות ובצורת המחשבה. הגישה החדשה היא, שאפשר וצריך להיות שווים במשאבים (שכר, מעמד חברתי, כוח, השכלה וכו) ובכל זאת להכיר בעובדה שישנן תכונות ואפילו "מנטליות נשית" המנוגדות לתכונות ו"למנטליות הגברית" (ברוח ספרו הפופולרי של ג'ון גרי "גברים ממאדים, נשים מנגה"). אחת ההלצות, המתמצתות את גישת ה"יש מנטליות הגברית" (הילדותית בעליל) היא זו: The difrence between a man and a boy is the size of the toy"".

הדור הצעיר גדל לתוך הפמיזים וקיבל אותו כעובדה חברתית מוגמרת (לא שהפערים נסגרו לחלוטין, אבל העיקרון הפך למקודש). לכן, אין בו הדחף להוכיח בכל מחיר שהוא פמיניסט. מבחינתו זה מובן מאליו ולא תובע כל הוכחה. יתרה מכך, זהו דור יותר אירוני וציני מקודמיו, ולכן בניו מסוגלים לצחוק וללגלג גם על מוסכמות מוסריות, שנעטפו בפטינה דקה של תקינות פוליטית. אין להם בעיה לקיים אחווה גברית, שבה מקללים כמו בשכונה, מפנטזים על "כוסיות" ומעריצים כוכבי כדורגל. זו מין "עזרת גברים" חדשה בנוסח חילוני-דמוקרטי. אגב, תמונת ראי מתרחשת באגף הנשי. גם שם נוצרת המוסכמה שאפשר להתלבש טוב, להתאפר, לגלח כל שיערה מיותרת בגוף – ובקיצור להדגיש סקס אפיל – לקיים אחוות נשים סגורה (שבה מרכלים על גברים ולועגים להם) ובכל זאת להיות פמיניסטית למהדרין.

עוז אלמוג- אתר- אנשים ישראל