קטגוריה: חתרנים

חתרנים

אם עופר שלח אומר בקולו שגנץ ובוגי כישלון,

על פוליטיקה ואקדמיה

 

נחזור לעניין ה"אין פרטנר ישראלי". אנחנו, טוענים רבים מאנשי האקדמיה, חפים מכל פוליטיזציה של העיסוק האקדמי שלנו. מחקר הוא עניין אחד ופוליטיקה היא עניין אחר. זו טענה ששווה בחינה מתמדת. פרופסור אלי פודה ועינת לוי פרסמו השבוע מאמר תחת הכותרת "אין פרטנר ישראלי". בעיתון "הארץ" כמובן. איך לא. המאמר כולל סקירה היסטורית, שמסתיימת בימים אלה, ו"מוכיחה" את האמור בכותרת. זה לא שאין פרטנר פלסטיני לשלום. יש ויש, טוענים השניים. אבל ישראל, הם טוענים, איננה פרטנר לשלום. בקרדיט המאמר מצוינת העובדה שעינת לוי "כותבת עבודה לתואר שני על תפישת ה"אין פרטנר" בחברה הישראלית". התוצאות ידועות מראש. המחקר יאשש אותן.

העניין האמיתי הוא העובדות. השניים מציינים את הצעת השלום של בורגיבה מ-1965, אך שוכחים לציין שזו לא הייתה הצעת שלום לישראל, אלא הצעה לעולם הערבי לעבור להכרה בישראל, תוך המשך המאבק נגדה באמצעים מדיניים ("תוכנית השלבים"). לא ברור כיצד הייתה אמורה ישראל להגיב. האם הייתה צריכה לומר, "כן, בוודאי, נשמח לחיסול בשלבים"? אבל נדמה שהפרק הנוכחי חשוב הרבה יותר. משום שזו כבר לא היסטוריה. זו המציאות. כך, למשל, טוענים השניים שאבו-מאזן "קרא לפתרון של שתי מדינות לשני עמים". הם גם קובעים שהמסמכים הפלסטיניים שהודלפו חושפים "עמדות מתונות", מהצד הפלסטיני כמובן, בעניין הפליטים וירושלים. איכשהו, במעשה פלאים, יוצרים השניים תיאור היסטורי שהקשר בינו לבין המציאות מקרי לחלוטין. השניים מתעלמים, למשל, הן מהצעת קלינטון והן מהצעת אולמרט. שתי הצעות שנתקלו בסרבנות פלסטינית.

פניתי לפרופסור פודה. הבהרתי לו שבעבר כתבתי שאבו-מאזן מקבל את הנוסחה של "שתי מדינות", אך אף פעם לא קיבל את הנוסחה של "שתי מדינות לשני עמים". ומכיוון שייתכן שטעיתי – אשמח אם יציין היכן בדיוק הסכים אבו-מאזן לתוספת של "שני עמים". הזכרתי לו הן את הספר של קלינטון, "MY LIFE", שבו הוא מאשים את ערפאת, ורק את ערפאת, בדחיית היוזמה שלו, והן את הספר של קונדוליסה רייס, "NO HIGHER HONOUR", שבו היא קובעת שאבו-מאזן הוזמן לבית הלבן, הופעל עליו לחץ, אבל הוא התעקש לדחות על הסף את יוזמת אולמרט. לא בגלל לחץ של ציפי לבני. לא בגלל שאולמרט היה "ברווז צולע". לא בגלל אלף ואחד תירוצים שמספקים לו חכמולוגים. הוא דחה את היוזמה משום שהוא התעקש על "זכות שיבה". הצגתי לפודה גם את העובדה שיש פער תהומי בין הכותרות על המסמכים הפלסטיניים שהודלפו, לבין תוכן המסמכים, וביקשתי שיציג לי את העמדות המתונות מתוך המסמכים, כדי שאוכל לחזור בי מדברים שכתבתי בעבר, תחת הכותרת "ההונאה הפלסטינית".

האינטואיציה של הפרופסור

עברו שעות אחדות, ופודה הגיב. בנוגע להסכמת אבו-מאזן לנוסחת שתי מדינות לשני עמים כתב פודה: "אני לא יכול להפנות אותך לציטטה ספציפית. לא ברור לי מדוע הדקדקנות הזו – האם הסכמתו לשתי מדינות זה לא היינו הך? …  יכול להיות שהוא לא רוצה לומר זאת במפורש כי זה משליך על הערבים/פלסטינים בישראל אבל אני חושב שזה לא משנה את התמונה שהוא מקבל את החלוקה הזו." ובכן, פודה מודה שאבו-מאזן לא אמר. מה שכתב פודה ב"הארץ" לא היה ולא נברא. הפרופסור מתעקש שזו דקדקנות. חשבתי שזו תכונה שצריכה לאפיין חוקרים. אולי טעיתי. פודה גם מספק תירוצים לאבו-מאזן. מעניין אם אי פעם אינטלקטואלים מהסביבה של פודה סיפקו תירוצים לנתניהו. מדוע הם חושבים שאבו-מאזן רשאי להתחשב בציבור שלו, אבל לנתניהו אסור?

ומה בעניין הצעת קלינטון? ובכן, פודה מודה ש"ערפאת קרוב לוודאי שדחה את הצעות קלינטון … אני לא התייחסתי לכך אלא לשינוי שהתחולל אצלו ב-1988 עם קבלת החלטה 242, כאשר שמיר סירב להכיר בכך שהתחולל שינוי לאחר האינתיפאדה". פודה צודק שהייתה הצהרה ב-1988. אלא שברגע שההצהרה הזאת עמדה למבחן, היא קרסה לנוכח הסרבנות של ערפאת. אבל לפודה זה לא חשוב. מדוע, לעזאזל, לא מעניקים הכותבים הללו משמעות כל כך נשגבת גם להצהרת בר-אילן של נתניהו?

בנוגע להצעת אולמרט, טוען פודה ש"הפלסטינים ענו בשורה של שאלות … אולמרט מגלה טפח אך מכסה טפחיים". והוא גם טרח להפנות אותי לספר שמרכז את המסמכים המודלפים. ובכן, קראתי אותם. כתבתי שלא היה שום קשר בין הכותרות, שלפיהן הסכימו הפלסטינים למדינה יהודית ונסוגו מהדרישה לזכות שיבה, לבין תוכן המסמכים, שגילה דברים הפוכים. שוב נכשל פודה באספקת בסיס לטענה שלו, ושוב הוא מסתתר מאחורי משהו שאין בדיוק מה לעשות איתו, בנוסח "אולמרט מגלה טפח ומכסה טפחיים". מה זה צריך להביע?

אם נסכם את הדברים, הרי שפודה לא הצליח לבסס אפילו טענה אחת שלו. כלום. פשוט כלום. אבל מאות אלפים בעולם קוראי האנגלית זכו לעוד מאמר שהופך את אבו-מאזן לרודף שלום ואת מנהיגי ישראל לסרבנים. וזה חייב להיות רציני, כי פרופסור ישראלי כתב את זה. לתירוץ העניין הוסיף פודה וכתב לי "אני חושב שהחוקר מפעיל לפעמים אינטואיציה על סמך אלפי הדברים שהוא קורא. הרושם שלי, כפי שאני קורא את המסמכים, זיכרונות ועוד, שאבו מאזן הוא בהחלט פרטנר אפשרי." כך שכדאי לקרוא לדברים בשמם. אין הוכחה. אין ראיה. אין מראה מקום. יש "אינטואיציה". ובכל זאת, פודה רואה עצמו כבר-סמכא. "העניין הרב שלי בנושא, והידע, נובע מכך שאני מסיים עתה מחקר על החמצות היסטוריות בסכסוך הישראלי-ערבי, כך שעברתי על כל המגעים והמו"מ לאורך השנים מהסכם פיצל-ויצמן ועד אולמרט-אבו מאזן כדי לנסות ולראות אם אפשר היה להשיג יותר. לא ירחק היום שאסיים ואז מקווה שתהיה לזה תהודה ראויה."

אין שום צורך לזלזל בפרופסור המכובד. לא חידשתי לו כלום. הוא יודע, ובוודאי אמור לדעת, כל מה שכתבתי לו, וגם יותר מכך. אלא שכאן שורש העניין. כאשר לאנשי אקדמיה יש הטיה פוליטית, הם מתעלמים מכל מה שלא מתאים לעמדה הידועה מראש שלהם.פרופסור פיליפ טטלוק כתב על כך ספר נפלא. זה לא שהם לא יודעים, הוא כתב, הם פשוט מתעלמים ומאיינים כל מי שלא מתאים להם. פרופסור פודה איננו מהגרועים שבחבורה. הוא רחוק מלהקת האנטי-ציונים. אבל הנה, גם הוא נפל במלכודת.

אני מודה שיש מצבים שבהם כל אדם שעיניו בראשו נותר חסר אונים מול המלל הזה. פעמיים, בעידן הנוכחי, דחו הפלסטינים הצעה ברורה ומפורטת לשלום, אבל במעשה קסמים מצליח פודה להפוך את הקערה וליצור מצג שווא. הוא לא לבד. רוב ה"מומחים" משדרים את אותו מסר.

כשפורסמו הכותרות על המסמכים הפלסטיניים, וכאשר היה נדמה לפני שבועיים שאבו-מאזן ממתן את עמדתו בעניין פנטזיית השיבה, וחוזר לקרקע המציאות, התנפלתי על סימני המתינות הללו כמוצא שלל רב. פעמיים טעיתי. הכותרות היו הונאה, ואבו-מאזן טרח מהר מאוד להסתייג מההצהרה המתונה שלו.

נתניהו ראוי לביקורת. הוא מוביל אותנו למציאות דו-לאומית. אבל הוא בכל זאת עשה צעד ענק, כאיש ליכוד, כשהכיר בנוסחה של שתי מדינות לשני עמים. אבו-מאזן אכן מגלה בגרות ומתינות בכל מה שנוגע לשימוש באלימות, והוא ראוי לכל שבח על כך. אבל ההסתה נמשכת, טיפוח אשליית השיבה נמשכת, ובעיקר – הסרבנות נמשכת. זו אינה דעה. זו עובדה. ועם כל הכבוד לאנשי אקדמיה, אין להם פטור מעובדות.

מאת: בן דרור ימיני.  -מעריב

פוסט מ-2009

אין מנהיגות לא לחיצה,כי אנחנו מפחדים, ולא מצליחים להבין את המזרח התיכון ,מתנהלים בקודים אירופאיים לא רלוונטים לאזור, מבט קדימה מראה מזה"ת אסלאמי קיצוני ממצרים לאחר מוברק, ועד לבנון בצפון,תמונה מבהילה של מלחמות ,וטרור. לכן בעיני המצביע הישראלי שאיננו טיפש (כפי שרבים חושבים) איש כמו ליברמן הופך לרלוונטי יותר מתמיד מול ההקצנה ברחוב הערבי,מלונדון ועד כפר בצפון הארץ, שלא אמרו מלה רעה על החיזבאללה שהמטיר על כול הצפון טילים במשך חודש (חלק אפילו צהלו אני הייתי שם) אופן ההצבעה הצפויה הוא "ראי" של ישראל 2009 שקיבתם מלאה באטריות לא מעוכלות,ותחושת הבחילה ממנהיגים או מחברי כנסת הנראים ומתנהלים כסוכני נדל"ן ממולחים,נמאסה עליהם.

יש כאן אנשים שמסרבים לא משנה מה המחיר,"לראות את המציאות" גם אם היא דופקת להם בדלת הבית.

רובו ומניינו של הציבור, המייחל לשפיות

, מתבונן בעיניים כלות בתבערה הגדולה שמלבים פורעי חוק מן הימין הקיצוני ומפירי סדר מן השמאל הרדיקלי, קנאים דתיים וחילונים מיליטנטיים, פוליטיקאים תאבי פרסום ואקטיביסטים שוחרי פרובוקציות. דא עקא שהתקשורת הישראלית, הלכודה במאבק קיום אכזר משלה, אינה מעוניינת, כך נראה, להנמיך את גובה הלהבות. היא נגררת אחר המתלהמים ומחוללי השערוריות, ומבכרת את הצעקנות ואת הבוטות על פני הריסון והזהירות

420 אלף ישראלים מטיילים בכול רחבי הארץ כותרת לא פשוטה לכול רואי השחורות

בעיתון מסויים,ולכול אותם עיתונאים קטנים ועלובים, שטורחים בכול יום שישי "להשחיר ולשטוף את מוחנו", במנטרה ובמאמרים קבועים בעלי כותרות האומרות: כמה רע לנו, ובקרוב יפלו עלינו טילים, ומלחמה קשה בדרך,ואף פעם מצבנו לא היה רע כמו היום וכ"ו, אנשים פשוטים כמוני נתקפים בעצבות, בכול יום "שישי "נוכח מאמרים אלה, לקרוא ש-420 אלף מטיילים בכול רחבי הארץ הכותרת גורמת לי נחת ושביעת רצון ושמחה.,אני משוכנע היום שסופה של העיתונות הכתובה מתקרב, ואשמח אם ראשון העיתונים יהיה אותו עיתון. על כותביו "הזועפים ורואי השחורות".

חג חרות שמח לכולם

אנחנו מנצחים

שלא יהיו לאף אדם אשליות רוב הציבור תומך במחאה ולא במארגניה

 

 מהשמאל בוודאי לא באלה האחראים להסכמי אוסלו המופרים ביד גסה בכול יום, מעייף להסביר איך הרשות הפלסטינית מתעתעת בכול העולם, אותו עולם  הדואג לעם הלובי ,ולעם המצרי, את העם הסורי הם מחבבים איזה צביעות ,כול השמאל המזוייף  שזה כמה עשורים אין לו מה לומר והוא לא רלוונטי

 

כמה פעילים ויועצים פוליטיים לשעבר אינם שמאל, אנא לא לזלזל ברוב תומכי המאחה  ברחבי הארץ הם לא רק מספרים  לתקשורת ,  שמאל ציוני  זה הכרח , בכדי  שלא ניקלע למצב דומה בעוד מס'  שנים 

 

שמאל ציוני חברתי וערכי, את זה צריך להתחיל לבנות

מחאת הדיור לא ספונטנית

 כמה חבל  זו היתה יכולה להיות התחלה של מחאה ציבורית בכול הארץ לא רק בנושא הדיור , החיבור עם "הקרן לישראל חדשה" בעייתי מאוד בעיניי, הקשר של הקרן עם גופים אנטי ציונים ואנטי ישראלים  ,בארץ ובחו"ל ,מוציא את העוקץ מהמחאה שהיא אולי ציבורית, כאשר המימון מגיע מהקרן המוחים יהיו חייבים לנהל מדיניות אנטי ממסדית לא מתפשרת וקיצונית, בייחוד כלפי  ממשלת נתניהו ,מחאה עלולה לעבור לפסים פוליטיים גירוש ח"כ מהליכוד, ושפיכת בירה על ראש העיר זה מעשה בריוני, וזה כבר סיפור אחר, כי משבר הדיור לא החל בשנתיים האחרונות

התשוקה הסודית של האנטישמיות החדשה

הבמאי הדני המהולל,(לא אוהב את סרטיו  מ. ס.)לארס פון טרייר, בוודאי רק חמד לו לצון כשהכריז, במהלך מסיבת עיתונאים בפסטיבל קאן האחרון, כי הוא "מבין" את היטלר, "ואפילו קצת מזדהה" אתו. לנוכח המבוכה שהסבו דבריו לנוכחים, מיהר פון טרייר – מחולל שערוריות ותיק – להבהיר כי הוא אינו "נגד היהודים", על אף ש"ישראל היא קוץ בתחת", כלשונו. אלא שהאבן שהשליך כבר פגעה בתחתית הבאר, וגם ההתנצלות שפרסם מאוחר יותר לא הפיגה את הרושם הקשה שהותירו התבטאויותיו. פון טרייר הוכרז כ"אישיות לא רצויה" באירוע הקולנוע היוקרתי, ומיהר לבושתו לעזוב את המקום.

1 ספק אם רווה נחת ממליצי היושר שנחלצו לעזרתו: סגן שר התרבות של איראן – מדינה שאינה ידועה דווקא בפתיחותה התרבותית המופלגת – מיהר להוקיע בפומבי את היחס שלו זכה הבמאי וקבע כי מדובר ב"כתם שחור" בהיסטוריה של הפסטיבל.2

ייתכן בהחלט שהאמירות השערורייתיות של פון טרייר היו לא יותר ממפגן קלוקל של "הומור דני", כפי ששב וטען לאחר התקרית.3 אלא שנדמה כי היוצר המוערך לא היה מרהיב עוז להשמיע הצהרות כה מקוממות אילולא חש שהרסן כבר הותר ממילא. ואמנם, אף שהתקשורת ודעת הקהל הגיבו בחומרה לפרובוקציה, ובצדק, הרושם הזה אינו מוטעה לחלוטין. עמדות אנטישמיות במופגן, שנתקלו עד לא מכבר בחומה של בוז וסלידה, מסתננות זה זמן־מה אל ליבת השיח הציבורי באירופה, ודמויות מרכזיות בחיי הרוח והתרבות אינן נרתעות מהשתלחויות בוטות בעם היהודי.

המוזיקאי היווני עטור התהילה מיקיס תיאודורקיס, למשל, הכריז ב־2003 כי היהודים הם "שורש הרוע" בעולם.4 לאחר שחולל סערה, מיהר תיאודורקיס להסביר כי דבריו כוונו אך ורק נגד ממשלת ישראל ויועציו היהודים של נשיא ארצות־הברית,5 אולם ריאיון שהעניק לאחרונה לרשת טלוויזיה יוונית לא הותיר מקום לספק. "אני גם אנטישמי וגם אנטי־ציוני", הודה תיאודורקיס, והדגיש ש"כל מה שקורה בעולם קשור לציונות".

חוקר האנטישמיות רוברט ויסטריך:

יהודו־פובים שמאליים, בניגוד לקודמיהם לפני מאה שנה, לעולם לא יקראו לעצמם "אנטישמים". אכן, הם מוחים על עצם הטענה שיש להם משהו נגד היהודים. למרות ההכחשות האלה, הם עוסקים בגינויה של ישראל כאחוזי אובססיה. זה זמן מה שהשמאל הקיצוני חולם על פירוקה של "הישות הציונית" השנואה, ועל הפיכתו של העולם ל־Judenstaatrein בשמן של זכויות האדם. בדרך זו הם מבקשים לשלול מן העם היהודי זכות פוליטית שעליה היו מגִנים בעוז למען עמים שאינם לבנים – מעל כולם, הפלסטינים – כלומר הזכות להגדרה עצמית לאומית. אנטי־ציונות זו של המחנה השמאלי הרדיקלי, הנוקטת אפליה מובהקת כלפי הלאומיות היהודית, התפשטה כעת אל הזרם המרכזי של השמאל הליברלי, שהרטוריקה שלו מבקשת לחתור ללא הרף תחת הלגיטימציה המוסרית וההיסטורית של המדינה היהודית. ליברלים שמאליים מציגים את ישראל כמדינה שנולדה מתוך "חטא קדמון" של נישול וגירוש אוכלוסייה "ילידית".

התשוקה הסודית של האנטישמיות החדשה

אסף שגיב אתר : תכלת