קטגוריה: חוסר האונים ההוא מ-73

אנחנו מנצחים

במאמר ארוך ומרתק שפורסם השבוע במגזין היוקרתי "ניו יורקר" מתאר הכתב ריאן ליזה כיצד ההתקוממויות בעולם הערבי

הזיזו את אובאמה מהמשבצת הריאליסטית שבה ישב ושיגרו אותו מהרצוי למצוי, שם הוא ניצב עתה, באמצע הדרך. ליזה מתאר את המעבר החד שעשה אובאמה, בהשפעת התנגדותו למלחמה בעיראק, מהשוליים השמאליים והאידיאליסטיים של מדיניות החוץ האמריקנית אל ההצהרה ההפוכה שנתן במערכת הבחירות לנשיאות, ועל פיה התמיכה בדמוקרטיה ובזכויות אדם מעבר לים מתחה את יכולותיה הצבאיות של אמריקה "עד לנקודת השבירה". כך התעלם אובאמה הריאליסט בשנתו הראשונה מהפרת זכויות אדם של המשטר בסין וכך הפגין קרירות כלפי "המהפכה הירוקה" שהתחוללה בטהרן, כשעדיין קיווה לנהל דיאלוג עם האייתוללות.

אף שכבר באוגוסט 2010 חזה הבית הלבן את אי השקט המתקרב בעולם הערבי, קצב האירועים ועוצמתם תפסו את אובאמה לא מוכן וחייבו אותו לגבש מדיניות חוץ אד-הוק שלעיתים קרובות נתפסה כמזגזגת. אחרי שנטש את חוסני מובארק לגורלו, לכאורה מתוך שיקול אינטרסנטי קר, הגיע אובאמה גם להתערבות צבאית בלוב, מקום נטול אינטרסים אמריקניים מיידיים, רק כדי "למנוע טבח עם", במה שנראה כניגוד מוחלט לעמדות שעימן הגיע לבית הלבן

חמי שלו: ישראל היום

'הקרן לסיוע הומאניטרי', או ה־HHI.2 זה אלקעידה

 – 'הקרן לסיוע הומאניטרי', או ה־HHI.2 הקרן, שהוקמה בתורכיה ב־1992, היא ארגון לא־ממשלתי המתיימר להגיש סיוע לנזקקים מוסלמים בכל רחבי העולם. ואולם, מאחורי החזות ההומאניטרית מסתתר אקטיביזם מסוג שונה בתכלית. ראיות שנאספו בידי שירותי ביטחון וגופי מחקר בתורכיה, באירופה ובארצות־הברית מצביעות על קשריו המסועפים של ה־IHH עם אל־קאעידה ועם חמאס ועל הסיוע שהעניק למיליציות איסלאמיות באפגניסטן, בצ'צ'ניה ובבוסניה.3 מן הראיות הללו עולה בבירור שהפרובוקציה האלימה על סיפון האנייה התורכית הייתה רק קצה הקרחון של מעורבות פעילה בטרור חובק עולם.

קל לפטור את ה־IHH כעשב שוטה בנוף הארגונים הבינלאומיים הלא־ממשלתיים, אלא שהאמת מעט מורכבת יותר. מדובר במערכת מסועפת להפליא של גופים הפועלים בדרכים שונות ומשרתים מגוון מטרות; חלקם מונעים מתוך דאגה אוניברסלית כנה לעתיד האנושות, חלקם מבקשים להגן על קבוצות או על מגזרים הסובלים מאפליה ומקיפוח, ואחרים חורתים על דגלם סדר יום אידיאולוגי אנטגוניסטי, המציב אותם בצד כזה או אחר של מאבקי כוח פוליטיים, חברתיים וכלכליים. מעקב אחר העמדות והשיטות המאפיינות חלק מן הגופים הללו מראה כי תקרית המשט לעזה עשויה לסמן הסלמה משמעותית בפעילותם – ולא רק נגד ישראל. טוב נעשה אפוא אם נבחן בזהירות את המעמד הנורמטיבי ואת הלגיטימיות של הארגונים הבינלאומיים הלא־ממשלתיים, בין שהם פועלים כישויות עצמאיות ובין שהם מתיימרים ליטול חלק במארג הכולל המכונה "חברה אזרחית גלובלית" (global civil society). הממצאים, כך ניווכח, מותירים בהחלט מקום לדאגה
 
 
 

הראל בן-ארי

המשט לעזה והאי-סדר העולמי החדש

שדרות וקפה ארומה.

אנשים(צבועים) יצאו מגידרם בגלל אמירה גזענית של איש אחד.קפה אחד.חרם הפגנה של מאות אנשים

פסטיבל אמיתי.40 דקות נסיעה משם אנשים חיים בפחד ובאימה .איפה  אותם אנשים?

ילד בוכה.טלויזיה! כולם נוסעים להצטלם.איפה היית כשהילד משדרות בכה?ישאלו אותם אנשים

אחד את השני ,בעוד כמה שנים.זה מסביר מאוד למה אולמרט וחבריו בשלטון.לצבועים האלה אפשר למכור

הכול.גם מפלגה כמו קדימה.אבל לא קפה. שבעליו גזען.ר"מ יכול להמשיך לא לדאוג,אם זה(אנשים)

דוגמית קטנה לבלבול הגדול שהעם הזה שרוי בו.עצוב ומדכא.מה לעזאזל קורה כאן?אתם השתגעתם?

ואלה שמות.

קשה ומרגיז, לראות מספר אנשים שהופעתם בחיים הציבוריים,והפוליטיים כה משמעותית לחיינו

עם הצעות חוק מטופשות.הופעות מביישות בטלויזיה,משפטים מעוררי בחילה וגועל נפש

אי אפשר להימנע מהשאלה:מי לעזאזל האנשים האלה?מי שלח אותם לשם לייצג אותי?

אנשים במשרות ציבוריות ,מעשיהם ואופן הופעתם והתבטאותם,משפיעים על חיי היו יום

שלך ושל ילדיך.אתה  רואה ולא מאמין.מה צריך לעשות בכדי שאנשים האלה,עם בורותם

ונלעגותם.וצחוקם.ואמרותיהם.ייעלמו מחיינו,ושהשפעתם על חיי ילדנו תהיה מזערית.

ואלה שמות:אברהם רוחמה.ג"ודי.אודטה.צביקה פיק.צביקה הדר.ערוץ 2 .ניו אייג".

מאיר שטרית.בנימין נתניהו.אהוד אולמרט.רוב חברי הכנסת.שאת שמותיהם אינני זוכר.

דרמות ובדיחות,של מגישים בטלויזיה.טלנבלות.ותוכניות שמעצימות את הבורות של חלק

מהנוער.השמאל המזויף.ושאר דברים הלא הם כתובים,ומתועדים בארכיוני העיתונים.

ואם שכחתי שמות ,זה בגלל קוצר היריעה,ובימים האלה :הטימטום והגועל כ"כ גדולים

הבילבול,וחוסר האונים,הצבע הצהוב של הבננה,הוא כאן!!

חוסר האונים ההוא,מ-73

חוסר האונים ההוא, מ73

אותה תחושה, חוסר האונים ואיבוד האמון הבסיסי

בהבדל אחד גדול. אז, ב-73 ,הייתה תחושה של שותפות.

לאנשים ברחוב היה איכפת, עזרו לשם שמיים,לא בגלל

הטלויזיה או העיתון. (עשירים מלווים ביחצנים הולכים לעזור.)

הייתי חייל בן 19 והרגשתי שנתגבר, שיהיה בסדר.

היום התחושה היא: אתה לעצמך. חוסר האמון, גם במערכת

הצבאית, דבר שהיה טבו מאז קום המדינה. פשלות היו, חקרו

אותם והסיקו מסקנות ותיקנו שגיאות. הפעם חוסר האמון בכל

המערכות הוא עמוק ובסיסי. המקרה של בריחת האנס,המסוכן. מוכיחה כמה עמוק חוסר האונים.

משל העוורים של ברויגל

 

שלושה אנשים,שני פוליטיקאים ואיש צבא, מופיעים ומדברים בתוכנית בידור. את ההתפתלויות של הפוליטיקאים אני מבין. לגבי אותו איש צבא ,האיש הוא מודל של החברה הישראלית האחרת, היהירה והאטומה. היהירות מוטמעת.!הוא לא  יכול לנהוג אחרת. סיבת הכשלים העיקרית, הניתוק של האיש מהחברה הישראלית.  היא זרה לו, כאזרח וכאיש צבא. אלה שמחוברים הסיקו מסקנות והלכו. האם הוא יבין מהמשל?ספק רב..