פוסט מ-2009

אין מנהיגות לא לחיצה,כי אנחנו מפחדים, ולא מצליחים להבין את המזרח התיכון ,מתנהלים בקודים אירופאיים לא רלוונטים לאזור, מבט קדימה מראה מזה"ת אסלאמי קיצוני ממצרים לאחר מוברק, ועד לבנון בצפון,תמונה מבהילה של מלחמות ,וטרור. לכן בעיני המצביע הישראלי שאיננו טיפש (כפי שרבים חושבים) איש כמו ליברמן הופך לרלוונטי יותר מתמיד מול ההקצנה ברחוב הערבי,מלונדון ועד כפר בצפון הארץ, שלא אמרו מלה רעה על החיזבאללה שהמטיר על כול הצפון טילים במשך חודש (חלק אפילו צהלו אני הייתי שם) אופן ההצבעה הצפויה הוא "ראי" של ישראל 2009 שקיבתם מלאה באטריות לא מעוכלות,ותחושת הבחילה ממנהיגים או מחברי כנסת הנראים ומתנהלים כסוכני נדל"ן ממולחים,נמאסה עליהם.

יש כאן אנשים שמסרבים לא משנה מה המחיר,"לראות את המציאות" גם אם היא דופקת להם בדלת הבית.

האנושות כה יפה

,שעלינו להסתפק בלאהוב אותה ולשרת אותה בלי להתבונן בעין בוחנת מדי. אחרת אנו עלולים לאבד את  הראייה ואפילו את שפיות הדעת. כך, למשל, בזכות שמירה נאמנה על כלל זה, שרדו היהודים, למרות מה שעבר עליהם, ולא השתגעו.

בכול פעם שהאנושות הופיעה בדרך גלויה מדי סביבם, הם סובבו את  עיניהם הצדה, לא היתה זו חולשה, רק איזשהו טקט… וזהירות. ובשל כך מוישל'ה, עדיין יש הומניסטים גדולים ואוהבי המין האנושי בינינו, היהודים. מזל טוב.

מתוך:ריקודו של ג'ינגיס כהן- של רומן גארי

מאזני פלדה קרדום סולם מתקפל פח צבע ספריי מברשות

זכותנו לריבונות מלאה על כל ארץ ישראל המערבית שואבת את סמכותה מהחוק הבינלאומי ומהחלטת הקהילייה הבינלאומית.

איני יודע מה יאמר ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאומו בעצרת האו"ם, אך הוא ודאי יאמר זאת בווירטואוזיות. אילו היה מקשיב לעצתי, הייתי מציע לו לבסס את הנאום בעצרת האומות המאוחדות על תזכורת ברורה: זכותנו לריבונות מלאה על כל ארץ ישראל המערבית שואבת את סמכותה מהחוק הבינלאומי ומהחלטת הקהילייה הבינלאומית.

הקורא שאינו בקי בפרטים ההיסטוריים ישאל את עצמו בוודאי באיזו זכות מדובר.

להלן הסבר מתומצת:

בתום מלחמת העולם הראשונה ויתרה האימפריה העות'מאנית על ריבונותה במזרח התיכון, כולל על ארץ ישראל. ועידת המדינות שניצחו במלחמה התכנסה בסן רמו ב-1920 והחליטה להשית משטרי מנדט על הטריטוריות שעליהן ויתרה טורקיה.

חבר הלאומים, שהוקם כמה חודשים קודם לכן, הגיש לוועידה מסמך בשם "המנדט על פלשתינה", והוועידה אישרה אותו בשינויים קלים. חבר הלאומים אישר פה אחד את מסמך "המנדט על פלשתינה".

כל 51 המדינות החברות הצביעו בעד. בכך הפך המסמך לחלק מהחוק הבינלאומי, והוא תקף עד היום. בפסקה השלישית במבוא למסמך נכתב: "ניתנת בזאת הכרה לקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה, ובזכותו לכינון מחדש של ביתו הלאומי בארץ זו".

היתה זו הפעם הראשונה אחרי 2,000 שנים שבה הקהילייה הבינלאומית הכירה בזכות קיימת של העם היהודי לריבונות על ארצו כולה.

החלטה זו בתוקף משפטי גם היום, וכפי הנראה אין אפשרות לשנות אותה אלא אם נוותר על זכותנו זו. המסמך מגן על זכויות האזרח של כל מרכיבי האוכלוסייה, אך לא קיימת בו הכרה בזכות פוליטית כלשהי לערבים.

לא היו כאן שום שכחה או קיפוח. שמירה על מידתיות ראויה הושגה על ידי הענקת הכרה לזכויות פוליטיות מלאות לערבים בסוריה, בלבנון ובעיראק. ב-1946 הוקמה ירדן על חשבון 77 אחוזים מהשטח שהוקצה לנו ב-1920.

חבר הלאומים פורק בסוף מלחמת העולם השנייה ובמקומו הוקם האו"ם על בסיס אמנה שהיא מקור סמכות הארגון. בסעיף 80 לאמנה נאסר במפורש לשנות החלטות הנוגעות לאזורים שעליהם השית חבר הלאומים משטר של מנדט.

לכן ראוי להזכיר לבאי עצרת האו"ם ולמשתתפיה כי אין תוקף לכל החלטה של האו"ם, בעבר או בעתיד, הסותרת את זכותנו לריבונות בכל ארץ ישראל המערבית, כפי שהיא מובאת במסמך "המנדט על פלשתינה", שאותו אישר, כאמור, חבר הלאומים פה אחד.

בנאום שהקליט סבי, זאב ז'בוטינסקי, ב-1937 הוא סיכם את נושא השמירה על הזכות במילים אלה: "אל תיגע יד נוצרייה בזכותנו, אבל קודם כל יד עברית אל תיגע בזכותנו – שהיא נצח והיא שלמות, ואין עליה ויתור. ואין קפנדריא לציון, וציון היא כולה שלנו!" (קפנדריא משמעה "קיצור דרך" בארמית).

זאב זבוטינסקי: ישראל היום 19.9.2011

התשוקה הסודית של האנטישמיות החדשה

הבמאי הדני המהולל,(לא אוהב את סרטיו  מ. ס.)לארס פון טרייר, בוודאי רק חמד לו לצון כשהכריז, במהלך מסיבת עיתונאים בפסטיבל קאן האחרון, כי הוא "מבין" את היטלר, "ואפילו קצת מזדהה" אתו. לנוכח המבוכה שהסבו דבריו לנוכחים, מיהר פון טרייר – מחולל שערוריות ותיק – להבהיר כי הוא אינו "נגד היהודים", על אף ש"ישראל היא קוץ בתחת", כלשונו. אלא שהאבן שהשליך כבר פגעה בתחתית הבאר, וגם ההתנצלות שפרסם מאוחר יותר לא הפיגה את הרושם הקשה שהותירו התבטאויותיו. פון טרייר הוכרז כ"אישיות לא רצויה" באירוע הקולנוע היוקרתי, ומיהר לבושתו לעזוב את המקום.

¹ ספק אם רווה נחת ממליצי היושר שנחלצו לעזרתו: סגן שר התרבות של איראן – מדינה שאינה ידועה דווקא בפתיחותה התרבותית המופלגת – מיהר להוקיע בפומבי את היחס שלו זכה הבמאי וקבע כי מדובר ב"כתם שחור" בהיסטוריה של הפסטיבל.²

ייתכן בהחלט שהאמירות השערורייתיות של פון טרייר היו לא יותר ממפגן קלוקל של "הומור דני", כפי ששב וטען לאחר התקרית.³ אלא שנדמה כי היוצר המוערך לא היה מרהיב עוז להשמיע הצהרות כה מקוממות אילולא חש שהרסן כבר הותר ממילא. ואמנם, אף שהתקשורת ודעת הקהל הגיבו בחומרה לפרובוקציה, ובצדק, הרושם הזה אינו מוטעה לחלוטין. עמדות אנטישמיות במופגן, שנתקלו עד לא מכבר בחומה של בוז וסלידה, מסתננות זה זמן־מה אל ליבת השיח הציבורי באירופה, ודמויות מרכזיות בחיי הרוח והתרבות אינן נרתעות מהשתלחויות בוטות בעם היהודי.

המוזיקאי היווני עטור התהילה מיקיס תיאודורקיס, למשל, הכריז ב־2003 כי היהודים הם "שורש הרוע" בעולם.⁴ לאחר שחולל סערה, מיהר תיאודורקיס להסביר כי דבריו כוונו אך ורק נגד ממשלת ישראל ויועציו היהודים של נשיא ארצות־הברית,⁵ אולם ריאיון שהעניק לאחרונה לרשת טלוויזיה יוונית לא הותיר מקום לספק. "אני גם אנטישמי וגם אנטי־ציוני", הודה תיאודורקיס, והדגיש ש"כל מה שקורה בעולם קשור לציונות".

חוקר האנטישמיות רוברט ויסטריך:

יהודו־פובים שמאליים, בניגוד לקודמיהם לפני מאה שנה, לעולם לא יקראו לעצמם "אנטישמים". אכן, הם מוחים על עצם הטענה שיש להם משהו נגד היהודים. למרות ההכחשות האלה, הם עוסקים בגינויה של ישראל כאחוזי אובססיה. זה זמן מה שהשמאל הקיצוני חולם על פירוקה של "הישות הציונית" השנואה, ועל הפיכתו של העולם ל־Judenstaatrein בשמן של זכויות האדם. בדרך זו הם מבקשים לשלול מן העם היהודי זכות פוליטית שעליה היו מגִנים בעוז למען עמים שאינם לבנים – מעל כולם, הפלסטינים – כלומר הזכות להגדרה עצמית לאומית. אנטי־ציונות זו של המחנה השמאלי הרדיקלי, הנוקטת אפליה מובהקת כלפי הלאומיות היהודית, התפשטה כעת אל הזרם המרכזי של השמאל הליברלי, שהרטוריקה שלו מבקשת לחתור ללא הרף תחת הלגיטימציה המוסרית וההיסטורית של המדינה היהודית. ליברלים שמאליים מציגים את ישראל כמדינה שנולדה מתוך "חטא קדמון" של נישול וגירוש אוכלוסייה "ילידית".

התשוקה הסודית של האנטישמיות החדשה

אסף שגיב אתר : תכלת

תמיד הקפידו לא לשנות את דעתם

משפטית זה דווקא די בסדר לשלוט ביו"ש

כבר 44 שנים חלפו מאז מלחמת ששת הימים, אולם היא משפיעה עד ימינו אנו על זכויותיה המשפטיות של ישראל ועל דרישתה לגבולות בני-הגנה שיחליפו את קווי 67' השבריריים שמהם הותקפה.

נציגים ישראלים ציינו תמיד את העובדה שלפני 67' רוחבה של ישראל עמד על 15 קילומטרים בלבד באזור נתניה. מהטיעון הזה כשלעצמו ניתן היה להסיק שלמדינות בעלות "מותניים צרים" יש זכות לשאוף להרחיב את גבולותיהן, ולא היא.

זכויותיה המשפטיות של ישראל לשטחים מעבר הקו הירוק הזקוקים לה להגנתה, כמו גם זכויותיה בירושלים, נובעות בעיקר מהנסיבות המיוחדות שאפפו את מלחמת ששת הימים ושהוכרו בצורה גורפת על ידי גדולי המשפטנים הבינלאומיים.

לדוגמה, בשנת 1970 הופיעה התייחסות מפורשת לעניין זכויותיה של ישראל לגבולות חדשים במאמר בכתב העת היוקרתי ביותר לענייני משפט בינלאומי, The American Journal of International Law. המחבר, משפטן בשם סטיבן שוובל, מונה לימים ליועץ המשפטי למחלקת המדינה האמריקנית ומאוחר יותר לנשיא בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג. במבט לאחור, עמדותיו המשפטיות הן בעלות חשיבות וראויות לעיון מדוקדק.

שוובל הסביר שכאשר שטחים נתפסים כתוצאה ממלחמה, הרי שהנסיבות סביב פרוץ המשבר משפיעות באופן ישיר על הזכויות המשפטיות של שני הצדדים לאחר סיומו.

שתי עובדות בולטות מ-1967 השפיעו על עמדתו: ראשית, ישראל פעלה בתוקף זכותה להגנה עצמית. כלומר, השטחים לא נתפסו כתוצאה ממעשה תוקפנות אלא כתגובה למתקפה מזוינת. למעשה, בריה"מ ניסתה להעביר הצעות חוק הן בעצרת הכללית של האו"ם והן במועצת הביטחון שהגדירו את ישראל כצד התוקפן, אך ניסיונות אלו נחלו כישלון חרוץ משום שהעולם הכיר בכך שהיתה זו מלחמת הגנה עצמית.

עובדה נוספת שאליה התייחס שוובל היא שטענתה של ירדן לבעלות חוקית על השטחים שהפסידה היתה בעייתית ביותר.

הפלישה הירדנית לגדה המערבית ולירושלים 19 שנים קודם לכן, ב-1948, היתה בלתי חוקית.

לכן סיכם שוובל: "לישראל תביעת בעלות חזקה יותר" לשטחים שהיו בעבר המנדט על לארץ ישראל מאשר לכל מדינה אחרת שהשתלטה עליהם בכוח הזרוע. הוא ציין במפורש שלישראל טענה משפטית חזקה יותר על "כל ירושלים".

אבחנותיו היו שיקוף של לשון החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, שלא דרשה מישראל נסיגה מוחלטת לקווי 67'. הוא הסביר שקווי 67' מעולם לא היו גבול בינלאומי אלא קווי שביתת נשק, שאותם זכאית ישראל להחליף בגבולות בטוחים ומוכרים.

גם ירושלים

שוובל לא היה קול בודד בקרב משפטנים בינלאומיים ודיפלומטים. פרופ' אליהוא לוטרפאכט מאוניברסיטת קיימברידג', שכיהן זמן מה גם כיועץ המשפטי של אוסטרליה, טען שאיחודה של ירושלים ב-1967 הוא חוקי ובעל תוקף.

לוטרפאכט הסביר שהמדינה האחרונה שהיתה בעלת ריבונות חוקית על ירושלים היתה האימפריה העותומאנית, ששלטה כאן בשנים 1917-1517. לאחר מלחמת העולם הראשונה ויתרה האימפריה העותומאנית באופן רשמי על ריבונותה בירושלים ובשאר השטחים הנמצאים מדרום לטורקיה המודרנית. נוצרה השעיה או השהיה של הריבונות, סיכם לוטרפאכט. במילים אחרות, ב-1948 נוצר "ריק ריבוני", בפרט בירושלים.

מסקנתו של לוטרפאכט היתה שאת החלל שנוצר ב-1948 מילאה ישראל באזורים שבהם פעל והחזיק צה"ל, לצורך הצלת האוכלוסייה היהודית של ירושלים מהשמדה או מטיהור אתני. אותו עיקרון חל גם ב-1967 כאשר כוחות ירדניים החלו בירי על שכונות יהודיות, וכוחות צה"ל נכנסו למזרח ירושלים ולעיר העתיקה כפעולה של הגנה עצמית.

דמות משפטית בכירה נוספת שתרמה לדיון על זכויותיה המשפטיות של ישראל באותן שנים היה פרופ' יוג'ין רוסטאו, שכיהן כדיקן בית הספר למשפטים באוניברסיטת ייל ושימש גם סגן מזכיר המדינה בתקופת הנשיא לינדון ג'ונסון.

נקודת המוצא של רוסטאו לניתוח המצב היתה המנדט הבריטי על ארץ ישראל, שהתייחס מפורשות ל"זכויות ההיסטוריות של העם היהודי" להקים מחדש את ביתו הלאומי. רוסטאו טען שהזכויות המשפטיות שהוטמעו בתוך המנדט שרדו את התפרקות חבר הלאומים והשתמרו במסגרת סעיף 80 למגילת האו"ם.

נחלת קומץ מומחים

יהיה מי שישאל: מהי החשיבות של העמדות המשפטיות של כל אותם משפטנים מלומדים?

התשובה היא שהמשפט הבינלאומי שונה מהמשפט המקומי בכך שאין ממשלה בינלאומית שמחוקקת את החוקים. יש כמה גורמים שקובעים מה חוקי ומה לא, כמו הסכמים בינלאומיים ונוהג בינלאומי.

האמנה של בית דין הבינלאומי לצדק בהאג מוסיפה עוד מקור למשפט הבינלאומי: "תורותיהם של מלומדים בכירים מרחבי תבל". כלומר, יש משקל למה שכתבו גדולי המשפט הבינלאומי לאחר מלחמת ששת הימים.

עמדותיהם בזכות ישראל לא שללו את האפשרות שהעצרת הכללית תעביר החלטות מנוגדות לזכויותיה המשפטיות בעתיד. אולם כשמשווים את המשקל של החלטות לא מחייבות בעצרת הכללית כנגד הקביעות של גדולי המשפט הבינלאומי, הרי שהאחרונים מנצחים באופן מכריע.

הטיעונים של שוובל, לוטפארכט ורוסטאו היו ידועות לדיפלומטים ישראלים לאחר מלחמת ששת הימים. טיעונים משפטיים אלה הופיעו בנאומיהם של שגרירי ישראל לאו"ם בשנות ה-70 וה-80.

אלא שבשלב מסוים נראה שהזיכרון ההיסטורי של מערך מדיניות החוץ הישראלי החל להתעמעם וידיעתן של זכויותיה המשפטיות של ישראל, הנחוצות לה במסגרת המו"מ לשלום, נותרה נחלתם של קומץ מומחים משפטיים.

הטיעונים שהשמיעו אבא אבן וחיים הרצוג לפני כמה עשורים עדיין רלוונטיים. חשוב שלדוברים הישראלים תהיה אותה מידה של שכנוע עצמי בצדקת הדרך כפי שהפגינו קודמיהם.

דורי גולד: ישראל היום-10.6.2011

. הפרדיגמה שעיצבה את מפת העולם במאות האחרונות ושהעמידה במרכז את עניינה של המדינה נסוגה בהדרגה מפני השקפה המייחסת חשיבות רבה יותר לרווחתו של הפרט?(תלוי את מי שואלים) מחד גיסא ולשלומה של האנושות בכללה – או אפילו הפלנטה

 

 

 

מאידך גיסא. מטבע הדברים, נקודת מבט כזו אינה חדורה יראת כבוד כלפי שיקולים של "אינטרס לאומי"; המדינה, בעיני רבים, כבר אינה הסמכות העליונה, מקור הזהות ומושא להזדהות.

כך הוכשרה הקרקע לשינוי גורף במעמדם ובדפוסי פעילותם של "השחקנים הלא־מדינתיים" (NSAs – Non-State Actors) בזירה העולמית. השחקנים הללו – שעמם נמנים תאגידים טרנס־לאומיים, גופי תקשורת בינלאומיים, תנועות דתיות, קבוצות גרילה, רשתות טרור ועוד ועוד ארגונים לא־ממשלתיים – הולכים ומכרסמים בכוחן ובמעמדן של מדינות הלאום, וזאת הודות ליכולתם לנצל לצורכיהם את פלטפורמות המידע המודרניות ואת פערי האמון בין אזרחים לממשלותיהם.

 

 

 

 אם בעבר אפשר היה לאמוד את כוחם בהתאם לכמות אמצעי הלחימה או הנכסים שהיו מצויים ברשותם, הרי כיום יש להעריך את עוצמתם של גורמים אלה גם על פי מידת הצלחתם לגייס לטובתם את דעת הקהל.

 

 

ואצלנו : עמדותיו של השמאל האנטי-ציוני ביחס ל"כיבוש" של 1967 ול"נכבה" של 1948, הביקורת שהוא מותח על צביונה הדכאני של המדינה היהודית ואסטרטגיות ההתנגדות שהוא נוקט – חושפות בפנינו השקפת עולם מרתקת אך מבהילה, המעודדת פסימיות תחת תקווה וניתוק במקום מעורבות. על אף קדרותה, השקפה זו מהלכת קסם על ישראלים משכילים וחדורי רגשי אשם, המוצאים בה שילוב מפתה של טהרנות מוסרית וחריפות אינטלקטואלית; אבל היא מסבירה גם את הייאוש שאליו נגררים ישראלים אלה – רובם "אזרחים טובים" – ואת קוצר ידם להציע תקווה של ממש לנוכח המציאות המטילה עליהם אימה. 

האימה הזו 

 

האימה  של האנטי ציונים  נצרבת  ונכתבת בכותרות ענק באדום מעל כול דפי העיתונים,כולל מאמרי מערכת מאת: "מלומדים" ופוליטיקאים בדימוס,יש גם את פרשני האימה שאפשר לראות בכול יום שישי בערוצים המסחריים, זה חלק מהבידור השבועי ובהתאם לשטיפת המוח וחלק מהמגמה (NSAs – Non-State Actors) 

חג שמח 

 

יש מה להסביר, ויש מה להראות בישראל. אבל אנחנו נלחמים בלי כדורים ובלי תחמושת. כל תקציב ההסברה של מדינת ישראל קטן יותר מתקציב הפרסום של'מילקי'

 

 

 

הארגונים הבינלאומיים הלא־ממשלתיים (INGOs – International Non-Governmental Organizations

אין ספק שהאקטיביזם הנמרץ של ה־INGOs תורם לביזור הכוח בזירה הבינלאומית ומצר את צעדיהן של מדינות הנוטות להתנהלות דורסנית או הגמונית. עם זאת, ראוי לזכור שבניגוד למרבית הממשלות שעמן הם מתעמתים, ארגונים אלה אינם גופים נבחרים, אינם מושתתים על עיקרון ייצוגי, אינם נושאים באחריות ציבורית ואינם נתונים לחובת דיווח כלשהי. עובדה זו מעוררת תהיות עמוקות באשר לחוקיות וללגיטימיות של פעילותם, ומעמידה בסימן שאלה את יכולתם – או את נכונותם – לציית לכללי משחק דמוקרטיים.¹²

 

 

בעבר הלא רחוק עוד טרחו ארגונים רבים לעגן את הלגיטימציה לפעילותם בטענה כי הם ממלאים שליחות מוסרית־חברתית חסרת פניות ומייצגים אינטרסים ציבוריים רחבים. נדמה שאיש אינו מתייחס עוד ברצינות ליומרה זו – גם לא ראשי ארגונים לא־ממשלתיים מובילים, המודים שהם שחקנים פוליטיים לכל דבר. למותר לציין שארגונים רבים אינם מהססים לנקוט עמדה חד־צדדית בסכסוכים ובעימותים שונים; דא עקא שעמדה זו אינה עולה תמיד בקנה אחד עם סדר היום ההומאניטרי או עם השקפת העולם הנאורה שבה הם מתהדרים. דוגמה בולטת מספק 'אמנסטי אינטרנשיונל', שדיווחיו בדבר הפרות זכויות אדם במקומות שונים ברחבי תבל מושכים תשומת לב בינלאומית רבה – בצד האשמות על הטיה פוליטית.¹³

 

 

 

 

באפריל 2010 מצא עצמו הארגון שקוע עד צוואר בשערורייה ציבורית מביכה עקב קשריו עם מועזאם בג, אקטיביסט בריטי שנכלא בעבר בגואנטנמו ונחשב לתומך מובהק של האיסלאם הרדיקלי בכלל ושל הטליבאן בפרט. כאשר העזה גיטה סהגאל, פעילה בכירה ב'אמנסטי', להסתייג משיתוף הפעולה עם בג, היא הושעתה מתפקידה. בתגובה למחאות שעורר צעד זה פרסם מזכ"ל הארגון, קלאודיו קורדון, מכתב פומבי שבו שיבח את בג והסביר כי תמיכה בג'יהאד כ"הגנה עצמית" אינה "נוגדת בהכרח את זכויות האדם".¹⁴

 

 

 

המקרה של 'אמנסטי אינטרנשיונל' הוא רק סימפטום לתופעה רחבה יותר. העוינות למערב, ובעיקר לישראל ולארצות־הברית, היא חיזיון נפרץ ב"חברה האזרחית הגלובלית". היא מספקת מטרה משותפת לארגוני שמאל רדיקלי ולגופים איסלאמיים קיצוניים – תכופות תחת מטריית הלגיטימציה של האו"ם ומוסדות בינלאומיים נוספים. "ועידת האו"ם נגד הגזענות ושנאת הזר" שנערכה בשנת 2001 בדרבן שבדרום אפריקה אמורה הייתה לשמש מפגן אוניברסלי של סובלנות ופלורליזם, אך הפכה – בניצוחה של קואליציית ארגונים בינלאומיים לא־ממשלתיים – לפסטיבל של שנאה ארסית לציונות ולעם היהודי. הרושם שהותירה היה כה שלילי, עד שמדינות רבות – ובהן ארצות־הברית, קנדה, אוסטרליה, איטליה, פולין, גרמניה והולנד – החרימו את הוועידה הבאה, שהתקיימה בז'נבה באפריל 2009.

אם לא די בכך, מקצת ה־INGOs אינם מסתפקים בגילוי הבנה לטרור, ומספקים אכסניה ויד מסייעת לאספסוף מיליטנטי של אנרכיסטים אשר אינם מהססים לנקוט אלימות ולזרוע חורבן.¹⁵ די להזכיר, בהקשר זה, את גילויי הוונדליזם שליוו את ההפגנות נגד כינוס ארגון הסחר העולמי בסיאטל ב־1999, או את ההתפרעויות ההמוניות סביב ועידת המדינות המתועשות (ה־G8) ביולי 2001 בגנואה, שגרמו נזקים כבדים לרכוש ואפילו אבידות בנפש. יתר על כן, להערכת משקיפים, הארגונים הבינלאומים הלא־ממשלתיים מנוצלים על נקלה בידי רשתות טרור כנקודות חדירה נוחות אל תוך המרחב האזרחי.¹⁶

 

 

 

אפשר להבין אפוא מדוע מצא לנכון מזכ"ל האו"ם לשעבר קופי ענאן – שהיה דווקא תומך נלהב של "החברה האזרחית הגלובלית" – להדגיש בנאום שנשא בברזיל ביולי 1998 ש"לא כל תוצאותיה של הגלובליזציה הן חיוביות; לא כל השחקנים הלא־מדינתיים הם טובים".

 הראל בן ארי. אתר: תכלת