מופעלים עלי לחצים כבדים מצד אנשים רבים

, אך אני לא מתכוון להיכנע ללחצים כבדים אלה, אע"פ שקשה לי מאוד, לחצים כבדים כבר אמרתי?. אשקול את דרכי לאור המצב החדש, אינני מתכוון לאפשר לאנשים להפעיל עלי לחצים זה מאוד מלחיץ ,לכן ייתכן.. (לא סגור על זה),  בכדי להפחית את הלחצים( המופעלים עלי ברגע זה) אשקול אם להיענות לדרישות האנשים(הלוחצים) , אם לרוץ או לעמוד במקום, הכול אפשרי  טרם החלטתי

פוסט מ-2009

אין מנהיגות לא לחיצה,כי אנחנו מפחדים, ולא מצליחים להבין את המזרח התיכון ,מתנהלים בקודים אירופאיים לא רלוונטים לאזור, מבט קדימה מראה מזה"ת אסלאמי קיצוני ממצרים לאחר מוברק, ועד לבנון בצפון,תמונה מבהילה של מלחמות ,וטרור. לכן בעיני המצביע הישראלי שאיננו טיפש (כפי שרבים חושבים) איש כמו ליברמן הופך לרלוונטי יותר מתמיד מול ההקצנה ברחוב הערבי,מלונדון ועד כפר בצפון הארץ, שלא אמרו מלה רעה על החיזבאללה שהמטיר על כול הצפון טילים במשך חודש (חלק אפילו צהלו אני הייתי שם) אופן ההצבעה הצפויה הוא "ראי" של ישראל 2009 שקיבתם מלאה באטריות לא מעוכלות,ותחושת הבחילה ממנהיגים או מחברי כנסת הנראים ומתנהלים כסוכני נדל"ן ממולחים,נמאסה עליהם.

יש כאן אנשים שמסרבים לא משנה מה המחיר,"לראות את המציאות" גם אם היא דופקת להם בדלת הבית.

רובו ומניינו של הציבור, המייחל לשפיות

, מתבונן בעיניים כלות בתבערה הגדולה שמלבים פורעי חוק מן הימין הקיצוני ומפירי סדר מן השמאל הרדיקלי, קנאים דתיים וחילונים מיליטנטיים, פוליטיקאים תאבי פרסום ואקטיביסטים שוחרי פרובוקציות. דא עקא שהתקשורת הישראלית, הלכודה במאבק קיום אכזר משלה, אינה מעוניינת, כך נראה, להנמיך את גובה הלהבות. היא נגררת אחר המתלהמים ומחוללי השערוריות, ומבכרת את הצעקנות ואת הבוטות על פני הריסון והזהירות

אנחנו מנצחים

התשוקה הסודית של האנטישמיות החדשה

הבמאי הדני המהולל,(לא אוהב את סרטיו  מ. ס.)לארס פון טרייר, בוודאי רק חמד לו לצון כשהכריז, במהלך מסיבת עיתונאים בפסטיבל קאן האחרון, כי הוא "מבין" את היטלר, "ואפילו קצת מזדהה" אתו. לנוכח המבוכה שהסבו דבריו לנוכחים, מיהר פון טרייר – מחולל שערוריות ותיק – להבהיר כי הוא אינו "נגד היהודים", על אף ש"ישראל היא קוץ בתחת", כלשונו. אלא שהאבן שהשליך כבר פגעה בתחתית הבאר, וגם ההתנצלות שפרסם מאוחר יותר לא הפיגה את הרושם הקשה שהותירו התבטאויותיו. פון טרייר הוכרז כ"אישיות לא רצויה" באירוע הקולנוע היוקרתי, ומיהר לבושתו לעזוב את המקום.

¹ ספק אם רווה נחת ממליצי היושר שנחלצו לעזרתו: סגן שר התרבות של איראן – מדינה שאינה ידועה דווקא בפתיחותה התרבותית המופלגת – מיהר להוקיע בפומבי את היחס שלו זכה הבמאי וקבע כי מדובר ב"כתם שחור" בהיסטוריה של הפסטיבל.²

ייתכן בהחלט שהאמירות השערורייתיות של פון טרייר היו לא יותר ממפגן קלוקל של "הומור דני", כפי ששב וטען לאחר התקרית.³ אלא שנדמה כי היוצר המוערך לא היה מרהיב עוז להשמיע הצהרות כה מקוממות אילולא חש שהרסן כבר הותר ממילא. ואמנם, אף שהתקשורת ודעת הקהל הגיבו בחומרה לפרובוקציה, ובצדק, הרושם הזה אינו מוטעה לחלוטין. עמדות אנטישמיות במופגן, שנתקלו עד לא מכבר בחומה של בוז וסלידה, מסתננות זה זמן־מה אל ליבת השיח הציבורי באירופה, ודמויות מרכזיות בחיי הרוח והתרבות אינן נרתעות מהשתלחויות בוטות בעם היהודי.

המוזיקאי היווני עטור התהילה מיקיס תיאודורקיס, למשל, הכריז ב־2003 כי היהודים הם "שורש הרוע" בעולם.⁴ לאחר שחולל סערה, מיהר תיאודורקיס להסביר כי דבריו כוונו אך ורק נגד ממשלת ישראל ויועציו היהודים של נשיא ארצות־הברית,⁵ אולם ריאיון שהעניק לאחרונה לרשת טלוויזיה יוונית לא הותיר מקום לספק. "אני גם אנטישמי וגם אנטי־ציוני", הודה תיאודורקיס, והדגיש ש"כל מה שקורה בעולם קשור לציונות".

חוקר האנטישמיות רוברט ויסטריך:

יהודו־פובים שמאליים, בניגוד לקודמיהם לפני מאה שנה, לעולם לא יקראו לעצמם "אנטישמים". אכן, הם מוחים על עצם הטענה שיש להם משהו נגד היהודים. למרות ההכחשות האלה, הם עוסקים בגינויה של ישראל כאחוזי אובססיה. זה זמן מה שהשמאל הקיצוני חולם על פירוקה של "הישות הציונית" השנואה, ועל הפיכתו של העולם ל־Judenstaatrein בשמן של זכויות האדם. בדרך זו הם מבקשים לשלול מן העם היהודי זכות פוליטית שעליה היו מגִנים בעוז למען עמים שאינם לבנים – מעל כולם, הפלסטינים – כלומר הזכות להגדרה עצמית לאומית. אנטי־ציונות זו של המחנה השמאלי הרדיקלי, הנוקטת אפליה מובהקת כלפי הלאומיות היהודית, התפשטה כעת אל הזרם המרכזי של השמאל הליברלי, שהרטוריקה שלו מבקשת לחתור ללא הרף תחת הלגיטימציה המוסרית וההיסטורית של המדינה היהודית. ליברלים שמאליים מציגים את ישראל כמדינה שנולדה מתוך "חטא קדמון" של נישול וגירוש אוכלוסייה "ילידית".

התשוקה הסודית של האנטישמיות החדשה

אסף שגיב אתר : תכלת

אנו מבקשים מהסטודנטים להימנע מלהירשם או להשתתף בקורסים של ניב גורדון

אוניברסיטת בן גוריון

עצומה מטעם מוניטור האקדמיה הישראלית לגינוי מתקפתו של ניב גורדון נגד מדינת ישראל http://www.petitiononline.com/ACADEM1A/petition.html (ניב גורדון משמש כראש המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון) המערב דבק ותומך בעקרון חופש הביטוי ובמיוחד בחופש אקדמי. ואכן תחת המסווה של ערך נאצל זה הנייר וגלי האתר גילו סובלנות רבה למגוון רחב של דעות. אולם במאמרו האחרון של ניב גורדון בלוס אנג'לס טיימס הוא קורא לחרם על ישראל עקב היותה "מדינת אפרטהייד". מאוחר יותר הוא סייג את דבריו בקריאה לחרם "מדורג" אך אין בכך כדי לשנות את עמדתו. טענתו שמדינת ישראל היא אפרטהייד וכי יש להטיל עליה חרם היא טענה נתעבת לאור המציאות החברתית-פוליטית של מדינת ישראל. באותו אופן שאנשים מבטאים את זכותם לדעות בוגדניות, בידי אחרים נתונה הזכות לבקר אותם. אנו קוראים לאוניברסיטת בן גוריון: 1. לגנות באופן מוחלט את קריאתו של ניב גורדון לחרם על מדינת ישראל 2. לסלקו ממשרת ראש המחלקה לפוליטיקה וממשל 3. לסלקו מכל ועדות האוניברסיטה 4. להביא לכך שלא ילמד קורסי חובה 5. לעצור מענקי מחקר וקרנות ואת מימון נסיעותיו אנו מבקשים מהסטודנטים להימנע מלהירשם או להשתתף בקורסים של ניב גורדון עצומה זו מבוססת על ההבנה כי גורדון גורם נזק ממשי למדינת ישראל ולאוניברסיטת בן גוריון השייכת למדינה וממומנת מכספי משלם המיסים *מוניטור האקדמיה הישראלית עוקב אחרי פעילות ומאמרים אנטי-ישראליים של אנשי אקדמיה בישראל http://www.israel-academia-monitor.com

תמיד הקפידו לא לשנות את דעתם

משפטית זה דווקא די בסדר לשלוט ביו"ש

כבר 44 שנים חלפו מאז מלחמת ששת הימים, אולם היא משפיעה עד ימינו אנו על זכויותיה המשפטיות של ישראל ועל דרישתה לגבולות בני-הגנה שיחליפו את קווי 67' השבריריים שמהם הותקפה.

נציגים ישראלים ציינו תמיד את העובדה שלפני 67' רוחבה של ישראל עמד על 15 קילומטרים בלבד באזור נתניה. מהטיעון הזה כשלעצמו ניתן היה להסיק שלמדינות בעלות "מותניים צרים" יש זכות לשאוף להרחיב את גבולותיהן, ולא היא.

זכויותיה המשפטיות של ישראל לשטחים מעבר הקו הירוק הזקוקים לה להגנתה, כמו גם זכויותיה בירושלים, נובעות בעיקר מהנסיבות המיוחדות שאפפו את מלחמת ששת הימים ושהוכרו בצורה גורפת על ידי גדולי המשפטנים הבינלאומיים.

לדוגמה, בשנת 1970 הופיעה התייחסות מפורשת לעניין זכויותיה של ישראל לגבולות חדשים במאמר בכתב העת היוקרתי ביותר לענייני משפט בינלאומי, The American Journal of International Law. המחבר, משפטן בשם סטיבן שוובל, מונה לימים ליועץ המשפטי למחלקת המדינה האמריקנית ומאוחר יותר לנשיא בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג. במבט לאחור, עמדותיו המשפטיות הן בעלות חשיבות וראויות לעיון מדוקדק.

שוובל הסביר שכאשר שטחים נתפסים כתוצאה ממלחמה, הרי שהנסיבות סביב פרוץ המשבר משפיעות באופן ישיר על הזכויות המשפטיות של שני הצדדים לאחר סיומו.

שתי עובדות בולטות מ-1967 השפיעו על עמדתו: ראשית, ישראל פעלה בתוקף זכותה להגנה עצמית. כלומר, השטחים לא נתפסו כתוצאה ממעשה תוקפנות אלא כתגובה למתקפה מזוינת. למעשה, בריה"מ ניסתה להעביר הצעות חוק הן בעצרת הכללית של האו"ם והן במועצת הביטחון שהגדירו את ישראל כצד התוקפן, אך ניסיונות אלו נחלו כישלון חרוץ משום שהעולם הכיר בכך שהיתה זו מלחמת הגנה עצמית.

עובדה נוספת שאליה התייחס שוובל היא שטענתה של ירדן לבעלות חוקית על השטחים שהפסידה היתה בעייתית ביותר.

הפלישה הירדנית לגדה המערבית ולירושלים 19 שנים קודם לכן, ב-1948, היתה בלתי חוקית.

לכן סיכם שוובל: "לישראל תביעת בעלות חזקה יותר" לשטחים שהיו בעבר המנדט על לארץ ישראל מאשר לכל מדינה אחרת שהשתלטה עליהם בכוח הזרוע. הוא ציין במפורש שלישראל טענה משפטית חזקה יותר על "כל ירושלים".

אבחנותיו היו שיקוף של לשון החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, שלא דרשה מישראל נסיגה מוחלטת לקווי 67'. הוא הסביר שקווי 67' מעולם לא היו גבול בינלאומי אלא קווי שביתת נשק, שאותם זכאית ישראל להחליף בגבולות בטוחים ומוכרים.

גם ירושלים

שוובל לא היה קול בודד בקרב משפטנים בינלאומיים ודיפלומטים. פרופ' אליהוא לוטרפאכט מאוניברסיטת קיימברידג', שכיהן זמן מה גם כיועץ המשפטי של אוסטרליה, טען שאיחודה של ירושלים ב-1967 הוא חוקי ובעל תוקף.

לוטרפאכט הסביר שהמדינה האחרונה שהיתה בעלת ריבונות חוקית על ירושלים היתה האימפריה העותומאנית, ששלטה כאן בשנים 1917-1517. לאחר מלחמת העולם הראשונה ויתרה האימפריה העותומאנית באופן רשמי על ריבונותה בירושלים ובשאר השטחים הנמצאים מדרום לטורקיה המודרנית. נוצרה השעיה או השהיה של הריבונות, סיכם לוטרפאכט. במילים אחרות, ב-1948 נוצר "ריק ריבוני", בפרט בירושלים.

מסקנתו של לוטרפאכט היתה שאת החלל שנוצר ב-1948 מילאה ישראל באזורים שבהם פעל והחזיק צה"ל, לצורך הצלת האוכלוסייה היהודית של ירושלים מהשמדה או מטיהור אתני. אותו עיקרון חל גם ב-1967 כאשר כוחות ירדניים החלו בירי על שכונות יהודיות, וכוחות צה"ל נכנסו למזרח ירושלים ולעיר העתיקה כפעולה של הגנה עצמית.

דמות משפטית בכירה נוספת שתרמה לדיון על זכויותיה המשפטיות של ישראל באותן שנים היה פרופ' יוג'ין רוסטאו, שכיהן כדיקן בית הספר למשפטים באוניברסיטת ייל ושימש גם סגן מזכיר המדינה בתקופת הנשיא לינדון ג'ונסון.

נקודת המוצא של רוסטאו לניתוח המצב היתה המנדט הבריטי על ארץ ישראל, שהתייחס מפורשות ל"זכויות ההיסטוריות של העם היהודי" להקים מחדש את ביתו הלאומי. רוסטאו טען שהזכויות המשפטיות שהוטמעו בתוך המנדט שרדו את התפרקות חבר הלאומים והשתמרו במסגרת סעיף 80 למגילת האו"ם.

נחלת קומץ מומחים

יהיה מי שישאל: מהי החשיבות של העמדות המשפטיות של כל אותם משפטנים מלומדים?

התשובה היא שהמשפט הבינלאומי שונה מהמשפט המקומי בכך שאין ממשלה בינלאומית שמחוקקת את החוקים. יש כמה גורמים שקובעים מה חוקי ומה לא, כמו הסכמים בינלאומיים ונוהג בינלאומי.

האמנה של בית דין הבינלאומי לצדק בהאג מוסיפה עוד מקור למשפט הבינלאומי: "תורותיהם של מלומדים בכירים מרחבי תבל". כלומר, יש משקל למה שכתבו גדולי המשפט הבינלאומי לאחר מלחמת ששת הימים.

עמדותיהם בזכות ישראל לא שללו את האפשרות שהעצרת הכללית תעביר החלטות מנוגדות לזכויותיה המשפטיות בעתיד. אולם כשמשווים את המשקל של החלטות לא מחייבות בעצרת הכללית כנגד הקביעות של גדולי המשפט הבינלאומי, הרי שהאחרונים מנצחים באופן מכריע.

הטיעונים של שוובל, לוטפארכט ורוסטאו היו ידועות לדיפלומטים ישראלים לאחר מלחמת ששת הימים. טיעונים משפטיים אלה הופיעו בנאומיהם של שגרירי ישראל לאו"ם בשנות ה-70 וה-80.

אלא שבשלב מסוים נראה שהזיכרון ההיסטורי של מערך מדיניות החוץ הישראלי החל להתעמעם וידיעתן של זכויותיה המשפטיות של ישראל, הנחוצות לה במסגרת המו"מ לשלום, נותרה נחלתם של קומץ מומחים משפטיים.

הטיעונים שהשמיעו אבא אבן וחיים הרצוג לפני כמה עשורים עדיין רלוונטיים. חשוב שלדוברים הישראלים תהיה אותה מידה של שכנוע עצמי בצדקת הדרך כפי שהפגינו קודמיהם.

דורי גולד: ישראל היום-10.6.2011

יש מה להסביר, ויש מה להראות בישראל. אבל אנחנו נלחמים בלי כדורים ובלי תחמושת. כל תקציב ההסברה של מדינת ישראל קטן יותר מתקציב הפרסום של'מילקי'

 

 

 

למעורבות של גופים זרים בקולנוע הישראלי הייתה בדרך כלל השלכה פוליטית מובהקת. סרטים ישראליים רבים שהופקו בתמיכת קרנות אירופיות במהלך שנות השמונים והתשעים היו יצירות מחאה שעסקו בבעיה הפלסטינית מנקודת מבט שמאלית רדיקלית

.

 

 

 ישראלים רבים חשו ועודם חשים אי־נוחות לנוכח התמיכה הזאת; הם מאמינים – ולהתרשמות זו יש בסיס במציאות – שהיא מונחית על ידי סדר היום האידיאולוגי, האנטי־ציוני, של חוגי השמאל באירופה. הם חושדים גם שהצגת הישראלים כמדכאים וכפושעי מלחמה ממרקת את רגשי האשם של האירופים לנוכח השואה שהתרחשה על אדמתם.

 

 

 ואמנם, מרבית הסרטים הפוליטיים שהופקו בארץ במימון אירופי הציגו מציאות ישראלית קשה וכעורה של כיבוש, מיליטריזם והתלהמות לאומנית ופאשיסטית. בעולם שתיארו, הגיבור הוא בדרך כלל דמות רגישה, אמנותית, בבואה של יוצר הסרט, המתקשה לשאת את המתרחש סביבה

 

כזה גם הסרט התיעודי "עדות שבורה"  זכותם של יוצרי הסרט לבחור כול נושא גם אם הנושא שנוי במחלוקת עובדתית, והוא אכן לא מציג את שתי העמדות נהפוך הוא, זו כנראה הדרך לנסות לקלל את ישראל ולהציג אותה באור בעייתי, אני מקווה שהמימון לא ממשרד התרבות ,כי אם כן יש לשקול מחדש תמיכות וכ"ו