פרסים רבים מחולקים מדי שנה בתעשיית הספרות הקטנה של ישראל. מאחורי כל אחד מהם עומדת ועדה של שופטים. אבל מה קורה כששמות השופטים מתחילים לחזור על עצמם בין פרס לפרס? מדוע המעגל מצומצם כל כך?
ומי מבטיח שהשיפוט יהיה נקי מאינטרסים?
מיה סלע
14.11.2014 13:49
שמור50תגובות184שתף בפייסבוק
מאחורי הקלעים של חלוקת הפרסים הספרותיים בארץ מתחוללות תמיד סערות. טענות על האופן שבו מחולקים הפרסים, על העדר גילוי נאות במקרים מסוימים, על פוליטיקה ועל סטגנציה שאחזה בשדה הזה הן עניין שבשגרה. יש לא מעט פרסים ספרותיים בישראל; אחת המרואיינות לכתבה הזאת טוענת, למשל, שיש יותר מדי, שיש זילות של הפרסים, שאין מספיק ספרים טובים ולכן הפרסים כבר ניתנים לספרים ירודים.
הפרסים המוענקים בתחום הם פרס ישראל, פרס ספיר, פרס ביאליק, פרס ברנשטיין, פרס עמיחי, פרס ברנר, פרס רמת גן, פרסי שר התרבות, ראש הממשלה ונשיא המדינה לספרות, פרס טשרניחובסקי, פרס לאה גולדברג, פרס א.מ.ת לספרות, פרס ניומן ועוד.
על פי הטענות, לא פעם הפרסים ניתנים בקרב מעגל לא רחב של אנשים, שחלקם מכירים אלה את אלה, אולי באופן בלתי נמנע בשדה כה קטן (ראו בהמשך).
עוד טענה שעולה דרך קבע היא שהשופטים בפרסים הללו הם תמיד אותם שופטים, אותה קבוצה של אנשים שנעים בין פרס לפרס וקובעים כבר שנים רבות איך תיראה הזירה הזאת.
עוד כתבות בנושא
משרד התרבות יעניק פרסים לסופרים ומשוררים בתחילת דרכם 07.07.2014
מי סופר את פרס ספיר? 03.02.2014 כתבה זאת זמינה למנויים בלבד
רבים מהמרואיינים לכתבה ציינו את פרס רמת גן לספרות כדוגמה קיצונית לכך, אף שמדובר בפרס חדש שנוסד רק לפני ארבע שנים, בשנת 2010. אלא שמאז היווסדו לא התחלפו השופטים בו והם פרופ' זיוה שמיר, פרופ' ניצה בן דב, פרופ' ליליאן דבי גורי – חוקרות ספרות, וד"ר עדנה קפלן הגלר – שופטת בדימוס. שמיר ובן דב בולטות במיוחד בקרב השופטים המכהנים בכמה וכמה ועדות פרסים. גם המשורר והסופר מירון ח' איזקסון נמנה עם כמה ועדות, בנוסף להיותו פרופסור לספרות באוניברסיטת בן גוריון וכהונתו בשורה של מוקדי כוח בתחום.
מו"ל ותיק מסביר שלא פשוט למצוא שופטים לוועדות פרס: "לפעמים אנשים ממלאים תפקידים שמונעים מהם להיות שופטים, כמו למשל יגאל שוורץ ומנחם פרי שהם גם עורכים וספרים שלהם מוגשים לפרסים. בסך הכל אין הרבה אנשים טובים שיישבו בוועדות האלה ועדיין ראוי להנהיג תחלופה של השופטים". ואילו בכיר בענף המו"לות טוען כי "יש אנשים שעיקר המרץ שלהם זה להתברג בדברים האלה ויש אנשים שיושבים בבית וכותבים ומתביישים לצאת החוצה, והם פשוט סופרים טובים שלא ידחפו את עצמם ולא יישבו בשום ועדה. יש אנשים שעיקר הכיף שלהם זה לשבת בוועדות ולהיות עסקנים".
מנחם פרי מקבל את פרס רמת גן מידי ראש העיר לשעבר צבי ברמוטי קמחי
פרופ' בן דב, שכיהנה כשופטת גם בפרס ישראל לספרות, בפרס ברנשטיין ובפרס ספיר, דווקא מסכימה בעניין הצורך בתחלופת השופטים. "השנה סירבתי להיות שוב שופטת בפרס רמת גן", היא אומרת. "ביקשו ממני בזמנו בשל היותי רמת־גנית במקור והסכמתי ואז שנה אחרי שנה התעצלו להחליף. השנה לא תהיה להם ברירה אלא להחליף את צוות השיפוט, לפחות אותי".
תמוך בי ואתמוך בך
בענף שאלפי כותרים יוצאים בו מדי שנה בשנה, אין להקל ראש בחשיבותם של הפרסים. מדובר בהכרה שכל אמן זקוק לה וכן באפשרות להפוך לסופר ששמים לב אליו, שקיבל התייחסות ממסדית. פרסים מכובדים הם אף חותמת איכות בעיני הבריות ויתרמו עוד שורה מכובדת להוסיף לביוגרפיה ולכריכת הספר הבא. וישנו כמובן עניין הכסף. במצבו של ענף הספרים בישראל רוב הסופרים פשוט זקוקים לו. פרס ספיר לספרות, למשל, כרוך במענק של 150 אלף שקל, סכום נכבד לכל הדעות. רוב הסופרים אינם מוציאים לחמם מהספרות. חלקם מתפרנסים מהוראה באוניברסיטה, חלקם מסדנאות כתיבה. הפרנסה קשה והמכירות דלות. לעתים פרס נכבד יכול לשמש מעין מלגת התפנות לכתיבת הספר הבא, או לסגירת המינוס שיצר הספר הקודם.
בראש רשימת הסופרים זוכי הפרסים בישראל עומדת כצפוי השלישייה עמוס עוז, א"ב יהושע ודויד גרוסמן; הם זכו למעשה בכל הפרסים האפשריים בארץ וגם בפרסים לא מעטים בחו"ל. עם זאת, גרוסמן עדיין לא קיבל את פרס ישראל לספרות.
דורי מנורתומר אפלבאום
סכומי הפרסים מגוונים – מפרס א.מ.ת שגובהו 200,000 דולר (שניתנים לסופר אחד או שניים כל כמה שנים) ועד פרס לאה גולדברג בשיעור של 10,000 שקלים. באחרונה הודיעה שרת התרבות לימור לבנת על הענקת פרסים חדשים בעקבות אישור החוק להגנת הספרות והסופרים וכן על הגדלת פרסים קיימים. בין השאר יוענקו פרסים לעשרה סופרים בראשית דרכם בהיקף כולל של 250 אלף שקלים ויוגדלו הפרסים המוענקים למשוררים בתחילת דרכם: 200 אלף שקלים לעשרה משוררים.
בזירה הרוחשת הזאת נדמה ששערורייה רודפת שערורייה. לא רק אי-התחלופה של השופטים בוועדות הפרסים מעוררת תרעומת, אלא גם נשמעות טענות על ניגודי עניינים והיכרויות קרובות מדי בין מעניקי פרסים למקבליהם. ב-2008 עמד במרכזה של סערה כזו פרופ' מיכאל גלוזמן, ראש החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, כאשר כיהן כיו"ר ועדת פרס שר התרבות לספרות. במסגרת זו הוענק באותה שנה פרס מפעל חיים לפרופ' מנחם פרי, והיו שטענו כי מוזר הדבר שגלוזמן מעניק פרס לפרי, שכן ראו בו את בן טיפוחיו — פרי היה המנחה של גלוזמן בעבודת המאסטר והלה החליף אותו כראש החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. השופטים האחרים בפרס שניתן אז לפרי היו המשורר והעורך דורי מנור וד"ר ענת וייסמן. משרד התרבות הגיב בשעתו על הדברים ומסר כי "ועדת השיפוט שבחרה במנחם פרי נבחרה על ידי חבר נאמנים שבראשו עמד המשורר מירון איזקסון. הוועדה בחרה בפרי פה אחד, ואת התהליך ליוותה משקיפה מטעם משרד התרבות". בשנת 2011 זכה דורי מנור בפרס שרת התרבות לעריכה ספרותית בשל עבודתו כעורך כתב העת לספרות "הו!". חבר השופטים של ועדת הפרס הורכב מהפרופסורים מנחם פרי, יגאל שוורץ ועוזי שביט.
גם מפרס ראש הממשלה לא נחסכו שערוריות. פרס זה לסופרים הוא מענק כספי בגובה משכורת שנתית של מורה (65 אלף שקלים). בשנת 2008 התקיימה סערה זוטא עת נחשף כי אחד מהסופרים שקיבלו את הפרס הוא אסף שור. יו"ר ועדת השיפוט באותה שנה היה הסופר דרור בורשטיין, שכתב ספר משותף עם שור. בורשטיין אמר אז כי "שופטים בפרס ראש הממשלה הם תמיד אנשי ספרות. ככאלה, הם מכירים תמיד חלק מעשרות המועמדים באופנים שונים. שיתפתי פעולה עם אסף שור בכתיבת סיפור אינטרנטי. הדבר פורסם ברבים. שיתוף הפעולה התרחש בגלל אמונתי בכישרונו הספרותי הנדיר של אסף שור. מתוך אותה אמונה ומתוך הערכה ספרותית נקייה, שאשמח לנמקה באריכות, תמכתי במתן הפרס לאסף שור. אגב, לא הייתי היחיד מבין חברי הוועדה שתמך במועמדותו".
השערורייה הזכורה מכולן היא זו של פרס ספיר לשנת 2009. גם אז נטען לניגוד עניינים של יו״ר ועדת הפרס, יוסי שריד, ושל השופט אריאל הירשפלד. הסערה ההיא נצרבה בתודעה במיוחד בגלל התנהלות מפעל הפיס, שבחר בעקבות התלונות לבטל את זכייתו של אלון חילו בפרס. באותה שנה בוטל לבסוף הפרס כליל.
אלה רק דוגמאות אחדות לחוטים הסמויים המתקיימים בין מחלקי הפרסים למקבליהם, שלפעמים אין הם סמויים כלל ועיקר.
">
">
כולם מכירים את כולם
מעבר לתחלופת השופטים עולה השאלה אם כדאי בכלל ששופטים בפרסים ספרותיים יהיו דווקא אנשי אקדמיה. סופרת שהעדיפה מטבע הדברים להישאר בעילום שם אומרת כי "הבעיה בישראל היא לא רק העובדה שהשופטים קבועים אלא גם זה שלרוב הם מהאקדמיה. הם לא מתחלפים ויש להם טעם די דומה בספרות, זה מכתיב את הזוכים.
"מדובר באותם שופטים שנודדים מפרס לפרס בזמן שבעיני דווקא מי שצריך לשפוט הם אנשים שמבינים ספרות ואוהבים ספרות, לאו דווקא האנשים שמעורבים בשדה הספרותי. למשל מבקרי ספרות בארץ כמעט לא שופטים בפרסים, למה בעצם? למה שחברי ועדות הפרסים לא יהיו אוהבי ספר, מבקרי ספרות ושירה, או אמנים מתחומים שונים – קולנוע, תיאטרון, אמנות, שירה. במקום זה אלה תמיד אותם אנשים שהם חוקרי ספרות, לכן גם הזוכים אף פעם לא מפתיעים במיוחד. הספרים תמיד יהיו כאלה שמתעסקים בפוליטיקת זהויות. כמה ספרים שהם מז'אנרים שונים זכו בפרסים בישראל? אין דבר כזה. ספרים מז'אנרים אחרים לא מעניינים את הוועדות כי הספרות הזאת לא מעניינת אותם. מה שמעניין שופטים מהאקדמיה הישראלית זה ביוגרפיות, שואה, חיילי צה"ל ומלחמות".
עורכת ספרות ותיקה מסכימה לטענות הללו ואומרת: "עדיין יש בישראל פטיש לשופטים שהם חוקרי ספרות בזמן שצריך להיות להם פטיש לאנשים עם מרחק מסוים ממחקר הספרות".
גם לטענה הזאת מסכימה פרופ' בן דב: "אכן, לא נכון שהשופטים יהיו תמיד מהאקדמיה. בפרס ספיר של מפעל הפיס לא כל השופטים הם מהאקדמיה וטוב שכך".
דולין מלניקגלי איתן
דולין מלניק, ראשת אגף תרבות ואמנות של מפעל הפיס, מסבירה איך מורכבת ועדת השיפוט של הפרס, שהכריזה השבוע על הרשימה הארוכה של המועמדים לשנת 2014: "אנחנו משתדלים שהוועדה תורכב גם מאנשים שספרות היא מקצועם במובן היותר אקדמי, יתר החברים הם אנשי ספר מתחומים שונים. המשימה מורכבת כי צריך לקרוא המון ספרים, כ-80, וצריך שהם יהיו אנשים יודעי ספר, אוהבי ספר מגוונים ככל האפשר ומדיסציפלינות שונות".
איך עושים את זה?
"מעלים רשימה גדולה מאוד של אפשרויות. בכל שנה אנחנו יוצרים בנק של אפשרויות ומתחילים לצמצם. ההחלטה מי נשאר בסוף ומי לא תלויה בהרבה גורמים. אני מקיימת שיחות כדי להבין אם המועמדים לשיפוט מתאימים ובסוף מגיעה גם הבדיקה של היועצת המשפטית בכל מה שקשור לחששות לניגודי עניינים. בשלב הזה נעשה עוד סינון ורק אחר כך אנחנו מרכיבים את הרשימה. זה קשה כי זאת מדינה קטנה וכולם מכירים את כולם. תהליך הרכבתן של ועדות שיפוט אורך חודשים ארוכים".
יש טענה שלפיה אין דרך למנות שופטים שלא מכירים בכלל אף אחד מהתחום.
"יש מתיחות, כי אתה רוצה שופטים שהם מומחים לדבר וזה אומר שהם מכירים את כולם. דווקא בפרס ספיר העניין הזה רלוונטי פחות, כי כשאתה לוקח אנשים שיקראו ספרים לא בהכרח צריך שהם יכירו את הסופר או את המו"ל או את העורך או את הברנז'ה, הם צריכים לדעת לקרוא ספר, לאהוב את זה. בסופו של דבר אנחנו אומרים לשופטים, רק תצהירו על גילוי נאות. אנחנו הולכים לאנשים שאנחנו סומכים עליהם. גם זה שאתה מכיר מישהו לא אומר שאתה לא יכול לשפוט אותו, היכרות לא בהכרח פוסלת. תלוי מה טיב ההיכרות. למשל, אם יש תלות כלכלית זה משהו שנבחן וזה כן יפסול שופט. יש כל מיני רמות של קשרים".
דרור בורשטיין טלי מאייר
בכל מקרה תקנון הפרס, אומרת מלניק, מחייב החלפה של השופטים. "התקנון מאפשר להשאיר שליש מהחברים לקדנציה שנייה ולא יותר מכך. יש ערך לרענון ולגיוון ומצד שני יש ערך גם לכך שמישהו כבר היה בתהליך. זה תהליך ארוך ומורכב, יש ערך לניסיון מצטבר".
דווקא מבקר ספרות שאתו דיברתי לא מתפעל כל כך מהרעיון של מבקרים כמפריסי פרסים: "מבקרי הספרים הם לא בהכרח האנשים שהייתי רוצה שיישבו בוועדות פרס. רוב מבקרי הספרים בארץ — בגלל מצב השוק, בגלל כמה שמשלמים להם, בגלל שעורכי העיתונים היום לא רוצים רצנזיות קורצווייליות — הם אנשים שרובם כותבים בלי להכיר ספרות. אלה אנשים שלא מסוגלים להתמודד עם הדבר הזה. מי שמסוגל זה דווקא אנשים מבוססים שיושבים באקדמיה ומקבלים ממילא את המשכורת שלהם בשביל לקרוא. שוק הביקורת לא כולל הרבה אנשים שאתה רוצה שיישבו בוועדות הפרס. אולי יש כמה מבקרים שכדאי שיישבו בוועדות, אבל האם אנחנו צריכים לקחת את אלה שממליצים על ספרים ב'לאישה'? אלה שכותבים 150 מלה וקוראים לעצמם מבקרי ספרות ואחר כך מצטטים את זה גם במודעות? בואו לא נעשה את עצמנו יותר ממה שאנחנו".
מבקר הספרות מסכים שצריך גיוון בין השופטים, אבל לדבריו, במסגרת הגיוון דווקא מבקרי הספרות הם לא הבחירה המיידית, ואם כבר הוא מעדיף מבקר ספרות שהוא גם אקדמאי, "דוגמת אריק גלסנר ועומרי הרצוג, ואז אתה מקבל מישהו שגם מחובר לסצינה ספרותית חיה יחסית וגם לקורפוס רחב, אבל רוב מבקרי הספרים לא כאלה. בכל מקרה ישראל היא לא אנגליה. כולם פה מכירים את כולם ואני לא מכיר אף אדם בעולם הספרות שאין לו אינטרסים. להגיד שלאנשי אקדמיה יש אינטרסים ולמבקרים אין, זה בולשיט. מה אנחנו מנסים לעשות? ליצור מצג שווא?"
לדברי המבקר, אכן יש שמרנות גדולה בקרב שופטי הפרסים באופן שבו הם מתייחסים לספרות, אבל דווקא פתיחה של ועדות השופטים לא תפתור את זה. "אני לא חסיד גדול של 'תנו לעם לשפוט והאקדמיה מנותקת'. אני פוגש כל הזמן אנשים באקדמיה שהם אנשים חיים ותוססים. כשאנחנו פותחים לקהל הרחב יוצאים דברים טובים? הנה בפרס ספיר ועדת הפרס יותר פתוחה, האם שם אין שערוריות? יש וכל שנה מישהו לא מרוצה. אנחנו שומעים כל שנה על המרמורים של פרס ספיר כי זה פרס כספי גדול ולא שומעים את המרמורים על פרס ברנר או ביאליק כי זה לא מעניין אף אחד, אבל יש התמרמרות גם שם".
האם אפשר בכלל במדינה כל כך קטנה שחלוקת הפרסים לא תהיה תמיד נגועה בהיכרויות מראש, בחשבונות, בשנאות ובקנאות? גורם בכיר המצוי בשדה האקדמיה והפרסים אומר כי יש דרכים להבטיח את הוגנות השיפוט של ועדות הפרסים: "צריך להבטיח ששופטים, גם אם הם מצטיינים מאוד בתפקידם, לא יכהנו יותר משתי קדנציות, שבוועדת השופטים יישבו שופטים מכמה אוניברסיטאות, שמינוי הוועדה ייעשה לא על ידי אדם אחד על ידי ועדה ממנה או כמה גורמים". הוא מוסיף כי לדעתו אין צורך שוועדת השופטים תקבל את ההחלטה פה אחד, "כי לעתים כדי להגיע להסכמה מסכימים על מועמד פחות טוב. צריך גם לאפשר לשופטים להציע מועמדים, במיוחד אם אין מועמדים ראויים בין אלה שהוגשו".
עוזי שביטדניאל בר און
לדבריו, אין טעם לדרוש שהשופטים לא יכירו את המועמדים; "סביר הרבה יותר לבקש לעשות גילוי נאות של השופטים בתחילת הישיבה כדי שהכל יהיו ערים לקשרים שיש למי מן השופטים עם מי מן המועמדים. זו אינה בעיה של מדינת ישראל, אלא הבעיה של גודל השדה, שגם במדינות גדולות הוא מצומצם".
גורם המכיר היטב את הנושא אומר שבפרס ישראל לחקר הספרות כל העניין ניכר במיוחד: "מדובר בפרסים שניתנים רק לירושלמים או לירושלמים שעברו לתל אביב. יש פה עניין של פריפריה ומרכז של כוח". מעבר לכך, הוא טוען, פרס ישראל ניתן מאוחר מדי. "היום אם אתה לא בן 89 לא נותנים לך פרס. פרס ישראל צריך לתת למי שיכול להשתמש בו בתור מנוף לעשות עוד דברים טובים בשביל התרבות, לא כי אתה בתור. אני לא אומר לתת אותו בגיל 20, אבל כן לתת אותו לכאלה שיכולים עוד לעשות אתו דברים. את פרס ישראל לספרות היום נותנים למי שנמצא ברשימה בתור ועוד לא קיבל". סופר ותיק אומר על פרס ישראל: "זה לא שונה מכל הפרסים האחרים. אם תבדקי את הוועדות ואת מקבלי הפרס תראי שזה הכל מחלקות מסוימות שעוזרות אחת לשנייה. והם בכלל לא חושבים שזה לא בסדר, כי באמת נראה להם שהם כולם זכאים לפרס ולכן הם גם זכאים לשבת בוועדות פרס".
גורם אחר בתחום אומר: "יש להניח שבכל מקום יש חשבונות, לא המצאנו את זה. בנובל זה לא חשבונות? פטריק מודיאנו הוא הפרוזאיקון הכי טוב בעולם? הם מזמן לא נתנו לצרפתי והם רצו צרפתי ולא עניין אותם שאף אחד לא קורא אותו ושכל הספרים שלו הם אותו דבר. בסופו של דבר לא צריך לקחת אותם ברצינות, אם כי יש פרסים שמשפיעים על גורלות של אנשים".
בועת נדל"ן
האם הפרסים בכלל חשובים? מבקר הספרות אומר שכן. "פרסים חשובים לסופרים כי הם לא מרוויחים כסף בארץ. בהעדר מנגנון שבאמצעותו המדינה נותנת לאמנים טובים כסף (וגם אז היינו תוהים מי בוחר) חשוב שיש פרסים ושהאנשים הנכונים יקבלו".
איך נגיע למצב שבו הטובים יקבלו?
"זה לא חשוב כל כך מה המקצוע של האנשים שבוחרים. מה שחשוב זה אם אתה מכיר את הסצינה שאתה אמור לשפוט, אם אתה אינטליגנטי, אם אתה פתוח ואם יש לך ביצים. אנחנו צריכים להבין את המגבלות שלנו. מדובר בשוק שמייצר המון ספרים בשנה ולכולם יש ציפייה לזכות בפרסים ולהתפרנס מזה. מה אתם חושבים לעצמכם? כל השוק הזה זו בועת נדל"ן עצומה שחושבת שהיא שווה יותר ממה שהיא שווה".
אז חשוב או לא חשוב? סופר שאתו דיברתי אמר: "הפרסים האלה באמת לא חשובים אלא רק אם יש לצדם יצירה של ממש. אם הזוכה הוא יוצר טוב אז הם צדקו ואם לא אז לא. מה זה חשוב? השאלה תמיד היא אם בארון עומדות יצירות טובות שלך. יהשוע קנז לא קיבל את פרס ישראל אז הוא סופר פחות טוב? לא יודע למה הוא לא קיבל. חנוך לוין לא קיבל את פרס ישראל ואף אחד לא זוכר את זה, לכולם נדמה שהוא היה תמיד חביב על כולם. פרס ישראל מתנהל כמו ועדה במועצת הפועלים של פעם. אם היצירה חשובה הפרס ראוי ואם לא היתה חשובה אז הפרס אינו ראוי. העיקר שיש חשיבות כלשהי ליצירה".
פרס לסופר מהחוקר, ולהיפך
מרואיינים לכתבה מונים כמה דוגמאות למעגלים הצרים שבהם נעים פרסי הספרות. כך, למשל, פרופ' זיוה שמיר שימשה במשך שנים פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב וכן ראשת מקצוע הספרות במשרד החינוך. כשופטת כיהנה בפרס ישראל והיא מכהנת כשופטת בפרס רמת גן מאז היווסדו. פרס רמת גן ניתן בשנת 2012 לפרופ' עוזי שביט על מפעל חיים, בחירה ראויה בהחלט, אולם יש לציין כי שמיר הוציאה את רוב ספריה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ששביט הוא המנכ"ל שלה.
אחת הטענות בנוגע לפרס ברנשטיין היא שהוא ניתן לרוב לסופרים שהם גם חוקרי ספרות המעורבים באקדמיה והרי זהו פרס שעליו מחליטים נציגים משלוש אוניברסיטאות. כך, לדוגמה, מתן חרמוני זכה בפרס ברנשטיין לשנת 2012. השופטים בפרס היו פרופ' ניצה בן דב, פרופ' הלל ויס ופרופ' חנן חבר. גם חרמוני, מלבד היותו סופר, הוא חוקר ספרות, שמלמד באוניברסיטת בן גוריון ובאוניברסיטה הפתוחה. הסופר דרור משעני זכה אף הוא בפרס ברנשטיין, לשנת 2014. השופטים בפרס היו פרופ' בן דב, ד"ר אורי כהן וד"ר רחל אלבק־גדרון. משעני הוא גם חוקר ספרות שמלמד באוניברסיטת תל אביב.
תיקון והבהרה
בגרסה קודמת של הכתבה הופיע מידע שגוי לגבי שירה סתיו ופרסים שקיבלה. אנחנו מתנצלים על הטעויות.
הארץ- 2014
ציור מוטי סגרון
מוטי סגרון -- עין ולשון אחרת -- motiSagron 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.