אז נעשינו או לא נעשינו יותר אלימים?

 לדעתי שורש הבעיה אינו האלימות דווקא. האלימות היא קצה סקלה של התנהגות אנטי-חברתית. הדיון בה מחמיץ את העיקר ובעצם גם מסיט מהבעיה העיקרית של ישראל, לאמור: תהליך ההתבהמות והוולגריזציה. הבעיה השורשית היא שנעשינו חברה סוציומטית של "אני ואפסי עוד". מדוע זה קרה? אמנה בקיצור מספר סיבות:התקשורת הישראלית נעשתה בוטה והיא לא רק מגלה סובלנות כלפי גילויי וולגריות אלא גם מאדי…רה אותם לצרכי רייטינג. תוקפנות גלויה וחבויה הפכה לשגרה בתוכניות הפולמוס, הריאליטי והשעשועונים למיניהם, והיא מהווה תבלין נפוץ גם בפרסומות ואפילו בתוכניות הילדים.
 
גם למהפכת המידע השפעה על התפשטות נגע הסוציומטיות. מי שנחשף מדי יום לאסונות בארץ ובעולם, מפתח מנגנוני הגנה, כלומר נעשה עם הזמן אדיש ושווה נפש לעוול וסבל. יתרה מזאת, החברה המודרנית מאמנת את אזרחיה להחליף רגשות במהירות כפתור. יושבים על הכורסה, רואים זוועה, "עוברים לפרסומות" ואחר כך לגירוי הבא. קצת בוכים, קצת צוחקים, קצת כועסים, קצת מזדהים. כך הופכים הרגשות "לפיצוחים" וניגוב הדמעות נעשה שקול לניגוב חומוס.זאת ועוד, בעולם רווי תקשורת, ההבדל בין דמיון למציאות מתחיל להיטשטש. האלימות המבוימת מתערבבת עם האלימות האמיתית והכול הופך לדרמה אחת, מתמשכת ודביקה. כשהחיים הם לא יותר מתיאטרון, האנשים נהפכים לקהל סביל, שמביט בעיקר קדימה ולא לצדדיםתמונהתמונהתמונהציורים מוטי סגרון
מאמר: פרופ' עוז אלמוג – אתר ישראל אנשים

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s