פיתחו עור קשיח בחלוף הדורות; מי שחוו ניסיונות חוזרים ונשנים להכחדה פיזית אינם אמורים להתרגש מהתקפות מילוליות, מקוממות ככל שתהיינה. אבל התבטאויותיהם של תיאודורקיס ושל סאראמאגו הפתיעו רבים והסבו אכזבה מרה למעריציהם בישראל. תיאודורקיס הרי נלחם כל חייו בדיכוי ואף הלחין את "הבלדה על מאוטהאוזן", יצירה קורעת לב על השואה, ואילו מספריו של סאראמאגו נשקפות חמלה אינסופית ואהבה עמוקה לאנושות הסובלת. כיצד זה ניטעה בשני הומאניסטים מושבעים אלה השנאה עתיקת היומין שהניעה את האדם לבצע את הנורא בפשעיו?
נדמה שהדיון הציבורי בעניין "האנטישמיות החדשה" חדור בתחושת עלבון, הנובעת במידה רבה מן הציפייה הנכזבת שכל מי שחורת על דגלו את המלחמה בגזענות ובדעה הקדומה יבחר להתייצב לצד האומה הנרדפת ולא נגדה. חלק מן המותקפים, המתקשים לעכל את המתרחש, חוזרים ומדגישים כי הוקעה חריפה של מדינת ישראל ושל הציונות אינה מעידה בהכרח על רגשות שליליים כלפי העם היהודי בכללו; המניע לגינוי כזה, הם מטעימים, עשוי להיות דווקא דאגה עמוקה לאיכותם המוסרית של היהודים. אחרים, המחזיקים בנקודת מבט פסימית יותר, חוזרים על המנטרה "עולם כמנהגו נוהג" וכורכים יחדיו צוררים ומקטרגים מכל הדורות. אלה גם אלה נאחזים בהנחות מוקדמות מסוימות, דוגמת האמונה כי שוחרי טובתה של האנושות אינם יכולים שלא להאיר פנים גם ליהודים, או הסברה שגם הגרסה הנוכחית, ה"פרוגרסיבית", של האנטישמיות מוּנעת, בסופו של דבר, על ידי אותה סלידה מוכרת מן הזר והשונה.
מתוך האתר: תכלת- מאמר מאת: אסף שגיב
ציורים: מוטי סגרון
מוטי סגרון -- עין ולשון אחרת -- motiSagron 