'גנדרנות אינטלקטואלית'

האמנות המודרנית,שהושפעה מהתפתחות הפסיכולוגיה  מעניקה לגיטימציה לאמנים מכל המינים, הגילאים והעדות, ובכך מחלישה בהדרגה את הגמוניית השכבה השלטת (בישראל: יהודים, אשכנזים, חילונים, ותיקים) ומחזקת את הרב-קוליות התרבותית.

האמנות המודרנית היא 'ויטמין' דמוקרטי גם משום שאין היא מתמקדת בגיבורים הגדולים מהחיים אלא באדם הקטן, האנטי-גיבור. היא מציגה את סבלם וקיפוחם של המיעוטים במדינות דמוקרטיות רבות, ובכלל זה בישראל, עוד לפני שהם זוכים לשוויון וללגיטימציה מוסדית וחוקית, ומשמשת בכך מאיץ לתיקון האפליה. בחברות המערביות האמנים משמשים למעשה מעין מפלסות דרך דמוקרטיות, המכשירות את הקרקע, זרועת מוקשי הדעות הקדומות והסטריאוטיפים, לקבלת הדחויים והמקופחים כאזרחים שווים לחיק החברה. זאת ועוד: תפקידה הלא כתוב של האמנות בחברות הדמוקרטיות הוא בין השאר לבקר, לעורר, לגרות, להתווכח, לגרום לחשבון נפש אישי וקיבוצי – פעולות אינטלקטואליות שהן יסודות המדינה החופשית.

גם בישראל, ככל שהאמנות מתפתחת ונעשית חופשית ורבגונית, וככל שמעמיקים הסובלנות והכבוד כלפי האמנים הביקורתיים והפרובוקטיביים, כן נעשית החברה הישראלית דמוקרטית וחופשית יותר.

האמנות היא שדה חשוב שממנו נשאבים ועל פיו מעוצבים גיבורי התרבות של הדמוקרטיה המערבית. האמן 'הגאון', 'העצמאי', 'המיוסר', 'האינטלקטואל', 'הבוהמיין' מתואר לא אחת כמי שאינו נכנע לרוח הזמן, לערכי התקופה ולאילוצים כלכליים. בדומה לנביאים, הוא נתפס כמי שזכה להשראה יצירתית (התרגום החילוני של רגע ההארה הדתית, שבו מתקרב המאמין לאלוהיו) וכמי שמקרב את הציבור לאמת הצרופה, בעיקר האמת הפסיכולוגית-דמוקרטית. לכן האליטה המשכילה רואה ביוצרים המובילים מעין מורי דרך רוחניים, שותה את דבריהם בצמא ודנה ביצירותיהם ביסודיות. יראת הכבוד לאמנות ולאמנים, המאפיינת את החברה הדמוקרטית, איננה רק פועל יוצא של ההערכה שהכול רוחשים לתבונתם ולעצמאותם (גם סביב מרדנות האמן נוצרת מיתולוגיה חילונית דמוקרטית), אלא גם משום ש'גנדרנות אינטלקטואלית' הוא ערך מרכזי בתרבות היאפית.

פולחן השלום כפולחן דמוקרטי. במרכז 'עבודת הלאום' עומדת חוויית המלחמה, ואילו 'עבודת הדמוקרטיה' מעמידה במרכז את השלום ואת אחוות הגזעים, העמים והעדות, ויותר מכול את הפעילות האנטי-מלחמתית והאנטי-ממסדית, שיש בה כדי ליצוק משמעות ערכית ולהט מוסרני נוסף לחיי ה'יאפים'. בארצות הברית הולידה מלחמת וייטנאם מערכת ערכים אנטי-מיליטריסטית, אנטי-מצ'ואיסטית ואנטי-לאומנית, שתרמה באופן משמעותי להשתרשותה של מערכת ערכים חדשה בחברה כולה. השהייה בלבנון ובשטחים היו מבחינה זו 'וייטנאם' הישראלית. הן הולידו בקרב האליטה הישראלית המשכילה, שרובה שמאלנית, מערכת ערכים דומה והאיצו את השתרשות האמונה הדמוקרטית בישראל.

אולם כל עוד היה נושא השלום בלב המחלוקת הפוליטית בין ימין לשמאל הוא לא היה יכול לנסוק ולהגיע למעמד פולחני. כל זאת השתנה בעקבות רצח ראש הממשלה יצחק רבין בנובמבר 1995. בטווח הקצר העלה הרצח את המתח בין מחנה היונים למחנה הניצים לשיא חדש, אך בטווח הארוך הוא הכשיר את הקרקע להתפתחות 'פולחן השלום', שנטה לא אחת להיות נאיבי, קיטשי ואפילו משיחי, כיאה לפולחן מקודש – מכל מקום, עד לפרוץ אינתיפאדת אל אקצה שהביאה להתפכחות רבים ביחס לכוונות הערבים. הוא יצק באמונה הדמוקרטית מרכיב טרגי-מטפיזי – גיבור לאומי שהועלה כקורבן על מזבח השלום – והזין אותה בסמלים וטקסים חדשים. הרצח כאילו ריכך את המעבר הכואב של כלל החברה הישראלית מ'חברה יהודית במדים' ל'חברה ישראלית בסיביל'.

מתוך : ישראל אנשים


להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s