העיקר שההצגה תימשך מה שהפלסטינים רוצים זה לקבל את פלסטין כולה. בכל פעם שהפתרון מבצבץ, הם אוחזים בנשק המוכר: הקמת מחסום תעמולתי

הכרזת עצמאות פלסטינית, אם חושבים על זה, היא הפעולה הכי מתאימה לפלסטינים. הכרזה על מדינה מתאימה לפלסטינים, מאחר שהיא לא תוליד שום מדינה. היא מתאימה להם, מאחר שבעקבותיה תהיה, לכל היותר מדינה על הנייר, מדינה תעמולתית.

כל המקשיב לפלסטינים לאורך זמן במגעים שמאחורי הקלעים, כלומר מאחורי הבמה, כפי שבודדים ממקבלי ההחלטות אצלנו באמת עושים, מגיע למסקנה שהשורה התחתונה בעמדת הפלסטינים היא: "לא מדינה אנחנו רוצים. מדינה בכלל לא בראש שלנו. כל מה שאנחנו רוצים זה חופש, חירות, שוויון זכויות".

חופש וחירות נשמעים אלמנטריים לאוזניים אירופיות, אלא שחופש וחירות משיגים דרך עצמאות מדינית, במדינה משלך. אין דרך אחרת. ומה לעשות שהפלסטינים לא ממש משתוקקים למדינה. אם כבר הם משתוקקים למדינה שלנו, לבוא במקומנו, לבוא אל המוכן המגיע להם, לדעתם, כפיצוי על נישולם מכאן.

מי שמקשיב באמת לפלסטינים, סופו שיקלוט שהיפרדות לשתי מדינות אינה עונה על המאוויים שלהם. חצי המדינה הממתינה מעבר לפינה איננה מה שהם חולמים עליו. הם חולמים על מה שנחשב בעינינו כביתנו הבלעדי: על שפלת החוף והכרמל, על פרדסים מוקפים בברושים ועל דרכים העוברות בין איקליפטוסים בואכה הים.
<!–<<>>

הפלסטינים רוצים לרשת אותנו

מאחר שרבים בקרבנו אינם מרגישים את הזיקה לארץ כולה, הם גם אינם מסוגלים לפתוח את לבם לצורך העמוק העומד על הפרק. מדובר בחלום שאותו אין בכוחם של פוליטיקאים ועורכי דין להחליף בחלום אחר. הפלסטינים ממאנים להרפות מהילדות הלאומית שלהם; מהילדות הטובה ומהילדות הרעה, מהזיכרון על תלאותיה ומהכאב הנובע מהגירוש ממנה. מדובר בתמונת ראי: אנחנו הראי שלהם, ואת העובדה הזו מדחיק אצלנו בעיקר השמאל, ובעקבותיו כמעט כל הקשת הפוליטית.

שוב ושוב מתברר שמה שהפלסטינים באמת רוצים זה לרשת אותנו, מכל הסיבות שבעולם מבחינתם. הם רוצים לקבל את ארץ ישראל, או את פלסטין השלמה, על מגש של כסף ולחיות בה בכיף. אני יודע שזאת אמת כואבת, אבל אני נתקל בה בכל פעם, רגע לפני שמגיעים עם הפלסטינים לאיזה סיכום. המסקנה הנואשת מכך היא שאם אין ברירה אחרת, אז שיכפו עלינו פתרון. אם גן ילדים, אז שתבוא גננת

ותשליט סדר אולי זה מה שיהיה בסוף, אבל אני מפקפק אם זה באמת יקרה, כי לעולם כנראה עוד לא נמאס מהדרמה שלנו.

הדרמה שלנו ממשיכה לרתק את העולם, בייחוד את האירופאים שאין להם דרמות של ממש משלהם או שאין להם דרמות משלהם שמחזיקות מעמד לאורך זמן. הדרמות שהם מייצרים ממצות את עצמן מהר. האירופאים משועממים ומדוכאים רוב הזמן, וכדי להפיג את שעמומם ואת דיכאונם הם מרחיקים למערב סהרה ולדרום סודן, אבל בעיקר אלינו.

מה שהפלסטינים עושים כדי לנצל את המצב הזה הוא לנצל כל במה שהאירופאים נותנים להם – לא כדי להגיע לפתרון אלא לשם תעמולה. בהתחלה הם מתחזים למי שמבקשים בכל מאודם להגיע לפתרון, אבל כשהפתרון מבצבץ, הם מתקפלים ומיד אוחזים בנשק המוכר והחביב: הקמת מחסום תעמולתי שלא יאפשר התקדמות.

אבל העולם, ובעיקר האירופאים, לא מתלונן. זה הרי מה שהוא רוצה-שההצגה תימשך.

מאת: אייל מגד- מעריב:28.8.2011

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s