גדול מהחיים

ספרו החדש של ג'יימס שפירו, ויל השנוי במחלוקת: מי כתב את שייקספיר? (למרבה הצער, אי־אפשר לתרגם לעברית את משחק המילים שבכותרת), מבקש לבחון את אותה תופעה מנקודת מבט פנורמית. שפירו, חוקר ספרות בעל שם מאוניברסיטת קולומביה, שכתב חיבור מרתק על אודות יחסו של שייקספיר ליהודים, עוקב אחר התפתחות המחלוקת סביב זהותו ה"אמיתית" של מחבר המחזות המפורסמים ביותר בשפה האנגלית. בניגוד למלומדים אחרים שנדרשו לסוגיה, שפירו אינו מתמקד דווקא בהפרכת עמדותיהם של "האנטי־סטרטפורדיאנים" (אף שהוא עושה גם זאת, ובהצלחה מרובה), אלא בניסיון לבחון מה היו התנאים התרבותיים אשר הציתו מלכתחילה את הפולמוס הזה. התוצאה היא חיבור היסטורי מרתק, המציע גם דיון רב־השראה בדמותו של המחבר בתרבות המודרנית, ביחס שבין ביוגרפיה ליצירה ובמקומו של הדמיון בתהליך הכתיבה הדרמטית.
באופן מפתיע, אולי, ניצני הספקות בנוגע לפועלו של שייקספיר התעוררו בדיוק כאשר החלו הבריות לגלות עניין בחייו. בזמנו של שייקספיר וזמן־מה לאחר מותו לא ראה איש צורך לתעד את חייו של גדול המחזאים או לראיין את קרובי משפחתו, את עמיתיו או את שכניו. העניין בביוגרפיה שלו – או של כל יוצר אחר, לצורך העניין – ניצת רק במהלך המאה השמונה־עשרה, ובעיקר לקראת סופה. ואולם, בשלב הזה אפשר היה לאתר מעט מאוד תעודות מקוריות הקשורות לשייקספיר, ומה שנמצא היה מאכזב ביותר: שטר משכנתא על נכס בלונדון, בקשה להלוואה משכן בסטרטפורד וצוואתו המפורסמת של המחזאי (הנרמזת בכותרת הספר באנגלית) – שבה הותיר לאשתו, אן האתאווי, את "המיטה השנייה בטיבה" בבית. אלא שבני התקופה לא הסתפקו במסמכים המציגים את שייקספיר כסוחר נדל"ן, כמלווה כספים או כבעל קמצן, נקמן וקטנוני. הם חיפשו את שייקספיר הגאון, בעל החזון, איש התרבות הגבוהה, המעורה עם מלכים ועם רוזנים. דמות הקרתן מסטרטפורד שעלתה מן התעודות המעטות שנותרו בידיהם פשוט לא הלמה את ציפיותיהם. כפי שכותב שפירו:
נוצר מתח בלתי נסבל בין שייקספיר המשורר ובין שייקספיר איש העסקים; בין המחזאי מלונדון ובין התגרן מסטרטפורד; בין שייקספיר כפרוספרו ובין שייקספיר השיילוק… בין שייקספיר שעבר האלהה ובין שייקספיר כטיפוס שגרתי עד שעמום; הרי הוא יכול היה להיות רק אחד מן השניים. למעלה ממאה שנים חלפו מאז אמר ד"ר ג'ונסון – שהיה בוודאי מגחך למשמע הטענה כי יש לבחור בין החלופות הללו – כי "רק כסילים אינם כותבים עבור כסף". בחיי הכתיבה לא חלו תמורות מהותיות, אך ההנחות לגביהם השתנו מן היסוד.
כך החל מצוד נואש אחר מסמכים נוספים שיזרו אור על חייו ועל אישיותו של היוצר הדגול. באמצע העשור האחרון של המאה השמונה־עשרה פרסם ברנש צעיר בשם ויליאם הנרי אירלנד סדרה של ממצאים מרעישים בנוגע לשייקספיר – אוצרות בלומים כמו איגרות מן המלכה אליזבת; התכתבויות עם אן האתאווי ועם מדפיסים; ספרים מספרייתו של המחזאי; רישום של שייקספיר כשחקן על הבמה; כתב היד של המלך ליר ואפילו יצירה אבודה מן העיזבון בשם וורטיגרן. היה זה רגע מסעיר עבור שוחרי הספרות האנגלית – סוף־סוף התגלה שייקספיר כפי שרצו לדמיין אותו: בעל מסור, איש רוח המתרועע עם המלכה, חלק מן העילית התרבותית של לונדון. אלא שהאופוריה לא האריכה ימים: אדמונד מאלון, מלומד אירי ועורכם של כתבי שייקספיר, חשף כי המסמכים הללו אינם אלא מעשה זיוף. לדברי שפירו, השערורייה הולידה את דמות ה"מומחה" (במקרה זה, מאלון), שלו מסורה הסמכות להחליט מה נכון ומה אינו נכון בכל הנוגע לשייקספיר. הוא תוהה, בדיעבד, מי הזיק יותר למחקר – המלומד או הזייפן:

גדול מהחיים

ביקורת מאת יאיר ליפשיץ
אתר- תכלת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s