לא פיתרון מלא אבל צעד בכיוון הנכון

הפעם הראשונה אירעה עם קום המדינה. ישראל היתה מרוטה מהמלחמה ומרודה, ולעלייה קראו בחדווה "קיבוץ גלויות" והממשלה היתה שבויה עדיין בסיסמת "הסוציאליזם בימינו", ושרת השיכון גולדה מאיר ניצחה על בניית "השיכון העממי". זה היה כתם אדריכלי על הארץ. מפגע אקולוגי. הכיעור בהתגלמותו. אבל עולים חדשים ששרדו את השואה או נמלטו מארצות ערב מצאו קורת גג לראשם, וזה תמיד עדיף על לינה תחת כיפת השמיים.

כ-40 שנים לאחר מכן דהר אריאל שרון בבולמוס לבנות תחת אש המחלוקת, אבל היהודים שהגיעו מבריה"מ שוב מצאו קורת גג, ושוב זה היה עדיף על פני כיפת השמיים.

עכשיו מתחיל הסיבוב השלישי. פחות דרמטי, יותר משופע באמצעים, אבל גם הוא דחוף. הדחיפות הזאת היא ההצדקה – אולי היחידה – לחוק הווד"לים, שבנימין נתניהו חייב להעביר היום בכנסת בטרם תצא לחופשת נרגילה וסושי, ולמרות ההתנגדות הנמרצת והבלתי מובנת של מנהיגי תנועת המחאה.

אם הם מבקשים לכפות על הממשלה בנייה מטעמה, ולא בתנאים המקובלים במשק החופשי, כי אז חייב הרוב בכנסת להתעלם היום מדעתם ולאשר את החוק, גם אם ישובו וימלאו את הרחובות בהפגנות סוערות. שכן חוק הווד"לים אינו פתרון מלא למצוקת הדיור, אבל הוא צעד בכיוון הנכון. גם אם יגרום לבעיות אסתטיות.

נתניהו בעל תואר ראשון באדריכלות מהמכון הטכנולוגי בבוסטון. אפשר שאילו התמיד במקצועו היה גם הוא מדגיש בימים אלה את מגרעות החוק שהגיש לכנסת כראש ממשלה. זה בסדר, יש היגיון בהתנגדות הירוקה. אך התפיסה שהנחתה את מאיר ושרון בעבר הרחוק היא הנכונה – בתנאים שונים – גם עתה. שם המשחק הוא קורת גג.

נכון שהחוק אינו צידוק מספיק להעברתו. ראוי לחלץ מהממשלה התחייבות לאלץ את הקבלנים להתחייב מראש למחיר הדירה ולשטחה ולמועד מסירתה לקונה, שזו המשמעות המהותית של דיור בר השגה; וכן ראוי להרחיב את ההיצע – שכירות לצד קנייה. חוק הווד"לים רחוק עדיין מסיוד הגג, אבל הוא המסד לתחילת הבנייה, ושום התנגדות אינה תופסת אלא אם נושאיה מתבססים על הנמקות "ירוקות", וכל אזרח יקבע לעצמו מה חשוב ממה.

יוזמי החוק צריכים למוטת כנף ארוכה של תמיכה עד שיתברר אם הוא יעיל, ואם הממשלה ביצעה את מה שהבטיחה בתמורה לאישורו בכנסת. אך כבר צצו מי שמבקשים להפיק תועלת מיוחדת להם ולציבורם. אתמול חתמו 42 שרים וח"כים מימין על עצומה הקוראת לנתניהו להתחייב כי הבנייה המזורזת תתבצע גם ביהודה ובשומרון. הוא ייטיב לעשות אם, כלשון העגה הרווחת, ינפנף אותה מעל כתפו.

החוק הזה צריך לתמיכת קונצנזוס, או קרוב לכך. שום התחייבות. שום התניה. שכן אם יתחייב למתנחלים ימצא בכניסה ללשכתו שובל של שדולות כאלה. צריך להרוג יוזמות כאלה בעודן באיבן.

דן מרגלית: ישראל היום

ציורים: מוטי סגרון

5 תגובות בנושא “לא פיתרון מלא אבל צעד בכיוון הנכון

  1. המשך

    בהמשך לוונדליזם בעריכה של חנה בית הלחמי בפוסט שלה "שירת הטרוליות". כאשר חושפים את קלונה ברבים היא משתמשת במילה נעבעך ומייחסת למי שמביא עובדות שלא מוצאות חן בעיניה הוצאת מיצי קיבה

    גולדבלט משה להגיב 08/03/2011 ב 15:06

    לא חנה אני באמת לא צמחוני ולא תמצאי אותי באגף פציפיסטי כלשהו. פשוט ציינתי שיש כמה וכמה סוגים של אלימות-גם לסוג האלימות שלך יש מקום של כבוד ולעיתים את חורגת בהרבה מ"לקרוא לאלימות בשמה". הביטוי אלימות אינו מצביע כשלעצמו על צדק או אי צדק וכיו"ב. אלימות להגדרתי משמעה הפעלת כוח להבדיל משכנוע .

    כנראה הסגנון המפוייס שלך גורם למגיב אנונימי לעבור לאתר שלי על מנת להתכסח איתך -אולי תאפשרי לו גישה להגיב אצלך?

    חנה בית הלחמי להגיב 08/03/2011 ב 16:52

    להתרשמותי, אתה ואחרים מקבלים כאן במה רחבה למדי…

    גולדבלט משה להגיב 08/03/2011 ב 17:20

    לי אין טענות לשאול סלע יש ומשום מה הוא מעלה אותן בבלוג שלי

    חנה בית הלחמי להגיב 08/03/2011 ב 18:42

    מי ששמים לו גבול צועק מחוץ לגבול. זה מה שנשאר לו, נעבעך.

    כפי שזכור לך מקדמת דנא – לא יורקים אצלי בסלון. אני מלווה את היורקים באדיבות לדלת וסוגרת אותה אחריהם, לאחר שבקשתי הידידותית לשמור את מיצי גופם בתוך גופם לא נענית. אין לזה קשר להבעת דיעה

    אהבתי

  2. למרות שהתגובה היא לא ישירה לפוסט של מוטי חשוב שהתגובה תעלה. מדובר בונדליזם בעריכה שמבצעת חנה בבית הלחמי בבלוג שיש לה במגזין הבלוגים במחשבה שניה. חנה בית הלחמי פירסמה פוסט שנקרא שירת הטרוליות בבבלוג שלה וזאת זכותה. אני רשמתי תגובה ששופכת אור על פרצופה האמית של חנה בית הלחמי . תגובתי מסתמכת על פוסט שכתב יובל דרור בבלוג שלו שנקרא "מאבד תמלילים" .התגובה שרשמתי בבלוג של חנה בית הלחמי נמחקה על ידה,

    כדי להימנע מהעלאת קישורים :

    חפשו בגוגל "שירת הטרוליות" תגיעו מהר לפוסט של חנה בית הלחמי במגזין הבלוגים "במחשבה שניה".

    חפשו בגוגל "חמש מחשבות מאבד תמלילים הגלוב" תגיעו לרשימה של יובל דרור שעוסקת בחנה בית הלחמי .

    לפוסט של יובל דרור נרשמו 111 תגובות וכך מוצגת חנה בית הלחמי

    בכל מקרה, לא יצאת משהו.
    18. נועה אסטרייכר:
    27 באפריל 2011, בשעה 12:49

    תודה, יובל. תודה לך. חנה בית הלחמי היא אישה איומה. כפמיניסטית זועמת במיוחד אני חייבת לומר שהיא בושה למגזר ולמגדר. אישה אלימה שמשתמשת בכסות "פמיניסטית" כדי לתת פתח וביטוי לדחפים האלימים שיש בה. אגב, האלימות הזו מופנה הרבה יותר כלפי נשים מאשר כלפי גברים. חנה בית הלחמי היא רומסת הנשים מס' 1 באינטרנט, וגם מי שפעם היו מיודדות עמה או מאוחדות איתה סבלו וסובלות מנחת זרועה הוירטואלית ברגע שהן לא מספקות יותר את הסחורה= קרי, הסכמה מוחלטת והערצה עיוורת לאחת, היחידה והבלתי-ניתנת להכלה מרוב צדק, חנה בית הלחמי. היא טרולית. אמנם עם תמונה ושם אמיתי, אבל מדובר בביריונות רשת מהזן הנמוך ביותר. אני מתביישת שהיא "מייצגת" נשים, כי היא בעיקר מייצגת את עצמה ואת הדרך שבה היא בוחרת להתקדם בחיים.

    51. נעמה ריגל:
    27 באפריל 2011, בשעה 20:50

    עוד כשחנה בית הלחמי התחילה לכתוב ברשימות היא הרתיעה אותי מאוד בסגנון הכל כך צודק ושלא נותן מקום לדעות או פרשנויות אחרות. זה הבהיל אותי בהתחלה בתור בחורה צעירה שמגדירה את עצמה פמיניסטית- אם הטקסטים של חנה מעוררים בי כל כך הרבה אנטגוניזם ורצון לתת לה מכות, אולי עמוק בפנים אני בעצם שוביניסטית מגעילה? לקח זמן עד שכותבות כמו אריאלה רביב ועוד כמה העזו למתוח ביקורת על הטקסטים שלה ועליה בגלוי. הבנתי שאני לא היחידה שמקבלת ממנה בחילה. היום אין לי בעיה לומר בריש גלי: האישה ה

    אביבה:
    27 באפריל 2011, בשעה 22:00

    ולגבי חב"ה, אני סולדת מרוב דעותיה. למעשה כפמיניסטית אני מרגישה שהיא די מבאסת אותי, כפי שמבאסות אותי גם נציגות אחרות של הפמיניזם בתקשורת (בלי שמות כרגע). לצערי ולשמחתי, את הביצים/יות שלי אני שומרת להתבטאויות בנושאים אחרים. אבל אני לא חושבת שצריך ביצי פלדה כדי לצאת מולה – מקסימום עצבי ברזל. והדמוניזציה שלך ל"חבורה" קצת מקוממת – מדובר בסך הכל באישה אחת עם הרבה אורך רוח. יש לצדה בעניין הזה נשים נוספות שפעילות בנושאים הקשורים לאונס, זה בדמן לעתים בגלל מעורבות אישית בנושא.

    ולכן בעיניי, המונח "מיליטנטיות" לא רלוונטי ואף דמגוגי. הן נאבקות, זה נכון, ומגייסות את מה שיש להן. במקרים מסוימים זה מסתכם בפה הגדול (נכס פמיניסטי מבורך. איפה היינו היום בלי הסופרג'יסטיות המעצבנות?). לא חייבים להסכים איתן (אני במקרים רבים לא מסכימה איתן), אבל אין לגיטימי מהמאבק שלהן.

    ח ל י:
    27 באפריל 2011, בשעה 22:17

    פעם, כתבתי משהו כתגובה לפוסט של חנה בית הלחמי, הדיון שם התפתח לכיוונים מאד אגרסיביים ןאני שעקבתי אחרי התגובות לתגובתי ולדיון התחלתי להרגיש ע'ע טריגר מאד רע עם הסביבה והתגובות ובקשתי מחנה בית הלחמי למחוק את תגובתי. המיילים גסי הרוח, המעליבים,דורסניים, שקבלתי, הבוז שבו היא התיזה אלי את "את עדינה מדי" גרם לי לתמוה איך אשה האמורה להגן על פי מילותיה על נשים, הרבה פעמים במקרי פגיעה מינית בזה ופוגעת באחת כזו, אני, שמתוודה ואומרת לה שמה שקורה בפוסט ההוא מהווה מבחינתי טריגר.

    את כל מעט קשריי הוירטואליים ניתקתי איתה באותו שבוע, לאתר שפתחה עם אסתי לא נכנסתי עד שעזבה ואת דעתי עליה אגיד במלוא כוחי ועוצמתי – 100000 אלף כניסות לעצומה שפתחתי בעד שיוויון מול החוק למשה קצב הן דוגמא – ברגע שהיא תנסה לתפוס איזהשהו מקום במפלגה/תפקיד ציבורי או משהו כזה.

    ופעם, אני גם אנסה להבין איך הנשים שפניתי אליהן בענייניה קבלו רגליים קרות וניסו להסביר לי כמה בחיים האמיתיים היא נחמדה, ורגישה.well…בשבילי הפוסט ההוא, ובעיקר התגובה שלה שהייתה מכוערת, חסרת רגישות למה שאמור היה להיות הדגל שלה – אמפטיה והגנה על נשים פגועות – ומזיקה ממש, יש עדויות מקצועיות,הייתה עבורי החיים האמיתיים.

    אהבתי

  3. שמעתי על רעיון בניה מעניין שמישהו הציע, (במרכז) לבנות על בניינים קיימים בני 3-4- קומות עוד קומה או שתיים באישור הדיירים כמובן זה אולי יפתור חלק מהבעיה.
    על הממשלה תהיה אשר תהיה, לדאוג לתעסוקה מהעיר יבנה ועד מצפה רמון זה חשוב לא פחות מבניית דירות חדשות

    אהבתי

  4. אין בעיה של מחסור בדירות בישראל, להפך. הביה של עודף ביקוש לעומת היצע מתייחסת לת"א, שאליה נוהרים כמרכז כלכלי שבו מרוכזים מקומות העבודה. מדיניות של הטבות מס בפיריפריה תקטין את הנהירה לת"א. הרי בת"א ממילא אין כמעט עתודות קרקע לבנייה. לומת זאת חוק הוודלים יגרום לשימוש בזבזני ומניפולטיבי בקרקעות, ליצירת מפגעי בנייה ולהעשרת קבלנים. אגב, לא נכון שהבשיכון העממי של שנות ה-50-60 היה כולו "הכיעור בהתגלמותו". היום יש בנייה מכוערת הרבה יותר.

    אהבתי

    1. רק כמעט מדוייק – אליה נוהרים כי היא מרכז כלכלי בתוספת העובדה שבארץ

      אין תחבורה ציבורית מספיקה וראוייה

      במשך השבוע, שלא לדבר על סופי השבוע. התחבורה הציבורית מנוהלת מתוך שיקולים של כדאיות כלכלית ולא של חופש התנועה לכל אזרח כדבר בסיסי שעל המדינה לספק. כך נוצר מצב שישנם מקומות בארץ כל כך קטנה שהקישור ביניהם בתחבורה ציבורית נע בין לא אפשרי לאפשרי בתדירות מגוכחת וזמנים לא הגיוניים.

      אהבתי

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s