עיתונות, גם כשהיא דעתנית ומעורבת, אמורה לשמור על ריחוק מסוים ממושאי סיקורה, אחרת היא מועדת להיות מוטה ולאבד את אמינותה

 

 

 

ביום חמישי שעבר השיקה תנועת "אם תרצו" קמפיין הסברתי רחב תחת הכותרת "נכבה חרטא". לרגל המאורע ראיין רינו צרור בגלי צה"ל את ארז תדמור מ"אם תרצו" ואת הד"ר מוסטפה כבהה, מרצה להיסטוריה. צרור הוא מהעיתונאים הבוטים שיש לסקאלה להציע. מרואיין שדעתו אינה נוחה לו, ייתקל בגסות הרוח שלו כבר במשפט הראשון.

 

למעלה משש דקות נמשך הראיון הזה. מהשנייה הראשונה שלו היה ברור באיזה צד של הנכבה נמצא צרור. "ארז, נכבה חרטא? קצת זילות יש פה באסון של אנשים אחרים, לא?". תדמור ניסה להשיב. רינו, כולו דאגה לנפשם הרכה של צאצאי חאג' אמין אל חוסייני, המשיך. "אני מדבר איתך על לקרוא לאסון של מישהו אחר חרטא".

 

 תדמור, שחיבר ספרון בן 73 עמודים על כל שקרי התעמולה הערבית, ניסה בכל כוחו לעסוק בעניין עצמו, להזכיר את קריאות המנהיגים הערבים לטבח יהודים במלחמת העצמאות, אבל רינו לא רצה לשמוע. במקום זה התעקש לנדנד לתדמור על שטויות. "אני איתך רק על המילה חרטא", המשיך. תדמור כמעט התייאש. "כל הדיון בנושא הוא שקר וכזב", ניסה שוב.

 

 רינו לא נתן. את הרוגע, הסבלנות ונחת הרוח הוא שמר לשיחה שקיים אחר כך עם ד"ר כבהה. "ארז, ארז, אתה לא עונה לי…אני שאלתי אותך רק שאלה קטנה: למה לקרוא לנכבה חרטא?". תדמור התאמץ להסביר שוב שהערבים, שניסו להשמיד את הישוב העברי, הביאו את הצרה על עצמם, אבל לא הלך לו. "לא ענית לי", סיכם צרור ניצחון בשלב הראשון.

 

 

כשעבר להתעניין כמה כסף עלה הקמפיין תדמור איבד את הסבלנות. "שוב אתה מתעקש להתעסק בטפל ולא בעיקר. אני מנסה להפריך את המיתוס השקרי שמנסה להאשים אותנו בטיהור אתני, אותי ואותך ואת כל מדינת ישראל…ואתה מתעסק לי באיזו סיסמה…אתה בכוח מתעקש להתעסק בטפל". "מה טפל פה?", היתמם צרור.

 

 

אחר כך נדלק צרור, כששמע שעל הספרון אודות מיתוס הנכבה, חתום גם אראל סג"ל.  "העיתונאי אראל סג"ל שותף לטקסט הזה?", שאל בפליאה, עם דגש על המילה עיתונאי. לצרור עצמו, אגב, לא הפריע העיסוק העיתונאי שלו, כשסייע בחוות דעתו המלומדת המופיעה בספר "השמאל הלאומי", שם עסק בתובנות ובעצות לקימום מחנה השמאל הישראלי. 

 

 

השאלה של צרור אודות סג"ל הייתה בעיניי הסיפור כולו. כי מבחינתו של צרור העיסוק בסוגיית הנכבה הוא עיסוק שבו אנחנו, העיתונאים, צריכים לעמוד מהצד. מסקרים. נציגי האומות המאוחדות. צרור, שלא ניסה מעולם לשמור על אובייקטיביות בשום נושא פוליטי, החליט לקדש את דרך האמצע בדיוק במקום שבו עומדת החברה הישראלית מול האויב. 

 

 

ולמרבה הצער, הוא לא היה השבוע לבד. רבים מעמיתינו נשמעו השבוע כמוהו. אירועי יום הנכבה סוקרו, בכללם, עם מעורבות רגשית נמוכה מזו שבה סוקרה האליפות של מכבי חיפה. נכון שסיפור הנכבה שלהם הוא סיפור הקמתה של מדינת ישראל שלנו. נכון שהערבים שהפגינו השבוע לא דרשו את קווי 67' אלא את מדינת ישראל הקטנה של גבולות 47'.

 

 

 נכון שלו היינו מנוצחים במלחמה ההיא, לא הייתה כאן מדינה ולא היינו כאן כולנו כדי לדווח על הסיפור הזה באובייקטיביות מרשימה כל כך. ובכל זאת, אמרה התקשורת הישראלית בין השורות, לפני שאנחנו יהודים, לפני שאנחנו ציונים, לפני שאנחנו ישראלים, אנחנו עיתונאים. אין לנו עמדה. אין אצלנו "אנחנו" ו"הם". יש שני צדדים שנלחמים. דרכו של מי משניהם צודקת? לא מתפקידנו להכריע.

קלמן ליביסקנד : מעריב

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s