ערב הקמתה של מדינת ישראל חיו במדינות ערב לפחות 780 אלף יהודים. כיום מונה פזורה עתיקה זו אלפים ספורים בלבד.7 המספרים אומרים דרשני: להגירה של יותר מ־99 אחוזים מן האוכלוסייה בפרק זמן קצר יחסית אין אח ורע בהיסטוריה היהודית המודרנית. אפילו קהילות רוסיה וגרמניה, שנרדפו עד צוואר וחוו אלימות אנטישמית קיצונית, לא נגוזו לחלוטין ובמהירות מסחררת כל כך.

סיפורם של יהודי ארצות ערב הוא סאגה אדירה הנפרשת על פני מאות שנים ועל פני שטח גיאוגרפי עצום.8 תיאור מקיף של הנושא מחייב בחינה של רגעי השיא לצד רגעי השפל וניתוח פרטני של התפתחויות חברתיות, פוליטיות וכלכליות, והדבר חורג, כמובן, מגבולות המאמר הנוכחי. יתר על כן, כל ניסיון לדחוס לתוך תבנית אחת את ההתנסויות המגוונות המרכיבות את הפסיפס של הקיום היהודי במרחב המשתרע מעיראק במזרח ועד מרוקו במערב נידון כמעט בהכרח לכישלון. עם זאת, גורם אחד מילא תפקיד מכריע בקביעת גורלם של יהודי ערב לכל אורך ההיסטוריה ובכל ארצות מושבם. גורם זה, "המרכיב המאחד החשוב ביותר" בלשונו של ההיסטוריון נורמן סטילמן,9 הוא דת האיסלאם.
 
 
ואמנם, יחסם של המוסלמים ליהודים עוצב במידה רבה על פי עקרונות מנחים שנגזרו מהשקפת העולם האיסלאמית. תפיסה זו חייבה את מאמיני דת מוחמד לנהוג בלא־מוסלמים החיים תחת שליטתם באורח משפיל, כיאה למי שדוחים את האמת האלוהית שהוצעה להם. עם זאת, עד העידן המודרני, השפלתם של היהודים בעולם המוסלמי לא הייתה טעונה באותה משטמה עמוקה שאפיינה את שנאת ישראל האירופית. המזרחן ברנרד לואיס מדגיש בהקשר זה כי "בניגוד לאנטישמיות הנוצרית, עמדתם של המוסלמים כלפי לא־מוסלמים אינה של שנאה, פחד או קנאה, אלא פשוט של בוז. הדבר מתבטא בדרכים שונות… התכונות השליליות המיוחסות לדתות הנשלטות ולמאמיניהן מתבטאות בדרך כלל במונחים דתיים וחברתיים, ורק לעתים רחוקות במונחים אתניים או גזעניים, אם כי לפעמים גם זה קורה. הכינויים המקובלים הם קופים עבור יהודים וחזירים עבור נוצרים".
 
 
 
10 כנתינים לא־מוסלמים של מדינות מוסלמיות, נשמר ליהודים מעמד נחות של "ד'ימים" או "בני חסות". שיטה זו העניקה להם הגנה על החיים ועל הרכוש, זכות לקיים את דתם ומידה של אוטונומיה קהילתית פנימית. ואולם, בעבור כל אלה נדרשו היהודים לסבול בהכנעה צורות שונות של אפליה חוקית וחברתית.11
לא חסרות דוגמאות היסטוריות לאפליה כזו: במאה הארבע־עשרה נאסר על יהודי מצרים וסוריה להתגורר בבתים גבוהים, להרים את קולם בתפילה, לקבור את מתיהם בקברים מרשימים יותר מאלה של שכניהם המוסלמים או למלא תפקידים פקידותיים; ואם ביקשו להיכנס לבית המרחץ, היה עליהם לתלות על צווארם פעמון או מטבע נחושת.12 עד שנת 1912 הוכרחו יהודי מרוקו לחלוץ את נעליהם בצאתם את הרובע היהודי כאות כבוד לאומה הערבית.13 ההלכה השיעית הקיצונית שהונהגה בתימן בידי האימאמים הזיידים קבעה כי מוסלמי הרוצח יהודי אינו חייב במיתה. היהודים חויבו ללבוש בגדים פשוטים למראה ולהימנע מחבישת מצנפת. ואם לא די בכך, יתומים יהודים רבים נחטפו בידי שלטונות תימן ואולצו להמיר את דתם.14
 
 
 
 
מדינות ערב, הנושאות באחריות הן לחורבן הפזורה היהודית בארצות האיסלאם והן להיווצרותה של בעיית הפליטים הפלסטינים – תוצאה ישירה של סירובן לקבל את החלטת החלוקה מנובמבר 1947 – לא רק מסרבות להכיר בתפקיד השלילי שמילאו בטרגדיות אלה, אלא גם מוסיפות לטפח את תיאורה הכוזב של ישראל כפרויקט קולוניאלי־מערבי, זר במהותו למרחב המקומי. בכך מוסיף העולם הערבי חטא על פשע: לאחר שהקיא מתוכו את היהודים, שחיו בקרבו לאורך מאות רבות בשנים, הוא מוקיע אותם כפולשים
 
 
 
 
. אין זה מקרי שהעיתונאית האמריקנית (ממוצא לבנוני) הלן תומס קראה רק לאחרונה ליהודים "לצאת מפלסטין… ולחזור לרוסיה ולגרמניה ולאמריקה"94 – לא לעיראק ולמצרים, חלילה. כנראה שתומס כלל אינה מודעת לעובדה שמוצאם של מאות אלפי ישראלים־יהודים הוא מארצות המזרח התיכון ומן המגרב. לאן בדיוק אמורים יהודים אלה לחזור?
 
 
 
 
אפשר שאת התשובה המוחצת ביותר לדברים האלה ניסח כבר הסופר והוגה הדעות היהודי יליד תוניסיה, אלבר ממי, ברב־שיח שנערך בצרפת בנובמבר 1973. בדיון, שהשתתפו בו אינטלקטואלים ועיתונאים בולטים לצד שליט לוב, מועמר קדאפי, הגיב ממי להצעתו של הרודן כי היהודים ישובו אל ארצו. שרשרת הקושיות שהפנה ממי לקדאפי הפריכה את האשליה שבה נשבו חלק ממשתתפי הדיון – ושקסמה עדיין לא פג בעיני רבים – בדבר יחסי השכנות הטובה ששררו לכאורה בין יהודים למוסלמים לפני הופעת הציונות. "האם נכון הדבר שהכרזת כי לאחר שישולחו היהודים האירופים בחזרה לאירופה יוכלו רק היהודים ילידי הארצות הערביות להישאר?" תהה ממי, והוסיף:
 
 
האם נכון הדבר שהכרזת כי היהודים תמיד חיו בשלום ובשלווה בארצות הערביות? וכי אין בלבך דבר נגד היהודים אלא רק כנגד הציונים? האם ברצינות אתה מאמין במיתוס הזה, המורעף בחביבות בכדי לשכנע את אנשי המערב, שחיי היהודים בארצות הערביות היו אידיליים?… האמת היא שחיי פחד והשפלה חיינו בארצות ערביות. לא אחזור כאן על פרשה אחרת: פרשת השחיטות שלפני הציונות; הרשימה שמורה לך עמדי. האמת היא שאותם צעירים יהודים בני הארצות הערביות היו ציונים לפני אושוויץ; מדינת ישראל איננה תוצאה של אושוויץ אלא של המצב היהודי בכללותו, לרבות המצב בארצות הערביות.95
ואמנם, כפי שמדגיש ממי, סיפורם של יהודי ערב הוא חלק בלתי נפרד מן הסיפור הציוני, והסבל שהיה מנת חלקם בארצות מוצאם לאורך מאות רבות בשנים, וביתר שאת במהלך שבעת העשורים האחרונים, מעניק תוקף מוסרי איתן לעצם קיומה של המדינה היהודית. הגיעה העת שהמדינה עצמה תאמר זאת קבל עם ועולם
 
 
 
 
 
 
את המאמר כולו אפשר לקרוא כאן:עדי שורץ – אתר תכלת 

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s