הארגונים הבינלאומיים הלא־ממשלתיים (INGOs – International Non-Governmental Organizations

אין ספק שהאקטיביזם הנמרץ של ה־INGOs תורם לביזור הכוח בזירה הבינלאומית ומצר את צעדיהן של מדינות הנוטות להתנהלות דורסנית או הגמונית. עם זאת, ראוי לזכור שבניגוד למרבית הממשלות שעמן הם מתעמתים, ארגונים אלה אינם גופים נבחרים, אינם מושתתים על עיקרון ייצוגי, אינם נושאים באחריות ציבורית ואינם נתונים לחובת דיווח כלשהי. עובדה זו מעוררת תהיות עמוקות באשר לחוקיות וללגיטימיות של פעילותם, ומעמידה בסימן שאלה את יכולתם – או את נכונותם – לציית לכללי משחק דמוקרטיים.¹²

 

 

בעבר הלא רחוק עוד טרחו ארגונים רבים לעגן את הלגיטימציה לפעילותם בטענה כי הם ממלאים שליחות מוסרית־חברתית חסרת פניות ומייצגים אינטרסים ציבוריים רחבים. נדמה שאיש אינו מתייחס עוד ברצינות ליומרה זו – גם לא ראשי ארגונים לא־ממשלתיים מובילים, המודים שהם שחקנים פוליטיים לכל דבר. למותר לציין שארגונים רבים אינם מהססים לנקוט עמדה חד־צדדית בסכסוכים ובעימותים שונים; דא עקא שעמדה זו אינה עולה תמיד בקנה אחד עם סדר היום ההומאניטרי או עם השקפת העולם הנאורה שבה הם מתהדרים. דוגמה בולטת מספק 'אמנסטי אינטרנשיונל', שדיווחיו בדבר הפרות זכויות אדם במקומות שונים ברחבי תבל מושכים תשומת לב בינלאומית רבה – בצד האשמות על הטיה פוליטית.¹³

 

 

 

 

באפריל 2010 מצא עצמו הארגון שקוע עד צוואר בשערורייה ציבורית מביכה עקב קשריו עם מועזאם בג, אקטיביסט בריטי שנכלא בעבר בגואנטנמו ונחשב לתומך מובהק של האיסלאם הרדיקלי בכלל ושל הטליבאן בפרט. כאשר העזה גיטה סהגאל, פעילה בכירה ב'אמנסטי', להסתייג משיתוף הפעולה עם בג, היא הושעתה מתפקידה. בתגובה למחאות שעורר צעד זה פרסם מזכ"ל הארגון, קלאודיו קורדון, מכתב פומבי שבו שיבח את בג והסביר כי תמיכה בג'יהאד כ"הגנה עצמית" אינה "נוגדת בהכרח את זכויות האדם".¹⁴

 

 

 

המקרה של 'אמנסטי אינטרנשיונל' הוא רק סימפטום לתופעה רחבה יותר. העוינות למערב, ובעיקר לישראל ולארצות־הברית, היא חיזיון נפרץ ב"חברה האזרחית הגלובלית". היא מספקת מטרה משותפת לארגוני שמאל רדיקלי ולגופים איסלאמיים קיצוניים – תכופות תחת מטריית הלגיטימציה של האו"ם ומוסדות בינלאומיים נוספים. "ועידת האו"ם נגד הגזענות ושנאת הזר" שנערכה בשנת 2001 בדרבן שבדרום אפריקה אמורה הייתה לשמש מפגן אוניברסלי של סובלנות ופלורליזם, אך הפכה – בניצוחה של קואליציית ארגונים בינלאומיים לא־ממשלתיים – לפסטיבל של שנאה ארסית לציונות ולעם היהודי. הרושם שהותירה היה כה שלילי, עד שמדינות רבות – ובהן ארצות־הברית, קנדה, אוסטרליה, איטליה, פולין, גרמניה והולנד – החרימו את הוועידה הבאה, שהתקיימה בז'נבה באפריל 2009.

אם לא די בכך, מקצת ה־INGOs אינם מסתפקים בגילוי הבנה לטרור, ומספקים אכסניה ויד מסייעת לאספסוף מיליטנטי של אנרכיסטים אשר אינם מהססים לנקוט אלימות ולזרוע חורבן.¹⁵ די להזכיר, בהקשר זה, את גילויי הוונדליזם שליוו את ההפגנות נגד כינוס ארגון הסחר העולמי בסיאטל ב־1999, או את ההתפרעויות ההמוניות סביב ועידת המדינות המתועשות (ה־G8) ביולי 2001 בגנואה, שגרמו נזקים כבדים לרכוש ואפילו אבידות בנפש. יתר על כן, להערכת משקיפים, הארגונים הבינלאומים הלא־ממשלתיים מנוצלים על נקלה בידי רשתות טרור כנקודות חדירה נוחות אל תוך המרחב האזרחי.¹⁶

 

 

 

אפשר להבין אפוא מדוע מצא לנכון מזכ"ל האו"ם לשעבר קופי ענאן – שהיה דווקא תומך נלהב של "החברה האזרחית הגלובלית" – להדגיש בנאום שנשא בברזיל ביולי 1998 ש"לא כל תוצאותיה של הגלובליזציה הן חיוביות; לא כל השחקנים הלא־מדינתיים הם טובים".

 הראל בן ארי. אתר: תכלת