האמנות הישראלית

 היא אידיאולוגית במובהק, כלומר מחויבת למערכת ערכים מסוימת, ובמובנים רבים גם תעמולתית ודוגמתית. אך המחויבות שלה היא לאתוס חדש – האתוס הדמוקרטי המעמיד את היחיד במרכז – ולא לאתוס הציוני. צדקה אפוא חוקרת הספרות נורית גוברין כאשר כתבה: 'אותם יוצרים המצהירים שהם מפנים עורף למציאות, מתכנסים בתוך עצמם, כותבים שירת "אני" טהורה ויוצרים "אמנות לשם אמנות", גם הם נוקטים עמדה חברתית מובהקת. עצם ההתעלמות המופגנת, הבריחה מן הזירה, או נטישתה, יש בהן הבעת עמדה בוטה, ולעיתים זוהי "שתיקה רועמת" המשפיעה על המציאות לא פחות ואולי יותר

 

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s