לארז טל יש חיוך תמידי שמרוח לו על הפנים

 

כמו ניתוח פלסטי. עם השיער הקצוץ הוא מזכיר לעתים את האיקון של סמיילי. אבל סמיילי היה סמל התום, ואילו החיוך של טל הוא סמל הציניות.
החיוך של ארז טל הוא גם החיוך של הערוצים המסחריים. מין קריצה משועשעת, זחוחה ואדנותית שאומרת: אנחנו יודעים שאנחנו מוכרים לכם זבל מזובל ואנחנו גם יודעים שאתם צרכנים דבילים שנהנים מתוכניות של כלום על כלומניקים,
 
 
אבל אם זה הולך לנו, אז למה לא? ועוד היא אומרת: המבקרים ימשיכו להתפלץ מהביזאר ואנחנו נמשיך לצחוק כל הדרך אל הבנק. כי אלה כללי המשחק ואם לא נוח לכם, תקפצו. וחוץ מזה העולם מצחיק (גם כשלא תמיד יש סיבה לצחוק), אז צוחקים.
ארז טל הוא האח הגדול של צופי הטלוויזיה בישראל ועל פי חיוכיו השופעים נראה שהוא מרוצה מאד ממעמדו זה. זה התחיל לגמרי אחרת. טל היה מנהיג בחבורה צעירה ומוכשרת של מרדנים וחדשני תרבות – חבורת גלי צה"ל של שנות השמונים, שתקעה סיכה שנונה בפאתוס הממלכתי. הוא ייצג (בעקיפין כמובן) את הדור שלי בכבוד – דור מלחמת לבנון הראשונה.

 

נולדנו בשלהי שנות החמישים ובשנות השישים. התבגרנו בתנועות הנוער והתנדבנו (רובנו) ליחידות קרביות. אבל כבר בבחרותנו הבנו שמשהו כאן חורק. הייתה מלחמת ההתשה, ואחריה מלחמת יום כיפור, והיו מלחמות של ימין-שמאל ודתיים-חילוניים, וכמובן אינפלציה דוהרת ובלגן כלכלי לא קטן. במלחמת לבנון כבר היינו חיילים ומפקדים, וחזרנו מלאי כעס וספקות. ההתפכחות האוניברסאלית של נערים ונערות מתבגרים לוותה אצלנו בהתפכחות אידיאולוגית. עזבנו את הקיבוץ ואת מדבר יהודה ויצאנו לחפש נופים חדשים ומשמעויות חדשות במזרח הרחוק ובדרום אמריקה.
שבנו מלאי חוויות מהעולם הגדול, ויחד עם אחינו הבוגרים (דור מלחמת יום כיפור) הקמנו בהתלהבות מנגנון של מסרים, שערער על כל מוסכמה מקודשת. תוך כדי גילינו את נפלאות השפע החומרי וההדוניזם, וייסדנו את התל אביביות הבליינית.
המחשב בא לנו בדיוק בזמן, והקמנו תעשיית היי טק מפוארת, שביססה לנו את האגו ואת חשבון הבנק. הפמיניזם ודת הפסיכולוגיה וזכויות האזרח, שעמדו נר לרגלינו והבחינו אותנו מהורינו, תרמו גם כן לגאווה הדורית. מהפוליטיקה ברחנו כמו מאש, אבל את התקשורת, המשפט ועולם הפרסום והעסקים כבשנו ללא התנגדות.
ואז הגולם במעגל קם על יוצרו, והשתן עלה לנו לראש. ממרום אדנותנו לא שמנו לב מה אנחנו עושים. הולדנו וגידלנו דור עילג, מפונק ואגוצנטרי, שאימץ את החיוך האסקפיסטי שלנו; פירקנו באמצעות החיוך הזה כל שריד של נימוס ואיפוק והרסנו את מוסד המנהיגות, המחייב מינימום של כבוד לסמכות. עודדנו השתמטות מחובות חברתיות, והעברנו את המסר התקשורתי: אחרינו המבול, אז בינתיים בואו נצחק.
הורינו והורי הורינו אולי היו תמימים, אבל היה להם מצפון. אנחנו החלפנו את המצפון בחיוך הציני ואנו עומדים להשאיר ליורשינו אדמה חרוכה.

 

 

אני מסתכל על החיוך של ארז טל ונעשה עצוב. החיוך הזה, שקפא על פניו והפך לפרסומת, ממשיך לייצג את בני דורי ואת ממשיכי דרכינו הצעירים, ואני מתבייש בו.
 
את המאמר הנוכחי אתר YNET סירבו לפרסם. עורכת מדור "דעות" של האתר, שבו התפרסמו בשנים האחרונות מאמרי-העמדה שלי, ציינה שלוש סיבות (אני מצטט): "לא הבנתי את הפואנטה." – "לא ממש נימקת כראוי למה ארז טל לא ראוי לצפייה." – "ההתייחסות האישית אליו בעייתית בעיניי."
ישפטו קוראיך אם צדקה. אני חושש שמאחורי הסירוב לפרסם עומדים מניעים אחרים, שרובנו יכולים לנחש…
בעקבות זאת הודעתי לסגן העורך שאני מפסיק את כתיבתי במדור.
 
פרופ': עוז אלמוג
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: