נונ-קונפורמיזם כתגובת שרשרת

תיאוריית מיסוד המהפכות היא כלי חשוב להבנתו של תהליך שקיעתה של התרבות הציונית, אך כאמור לא הכלי היחיד. לצד ההסבר הסוציולוגי הסטרוקטורלי, שאיננו מותנה בזמן ומקום, עומד מכלול שלם של סיבות הקשורות באופייה הדמוגרפי של החברה הישראלית ובתהליכים ההיסטוריים המיוחדים שהיא עברה מאז הולדתה. בספר "פרידה משרוליק – שינוי ערכים באליטה הישראלית", מתואר ומבואר תהליך הדרגתי לא רק של מיסוד ועייפות החומר של המהפכה הציונית אלא גם של נון-קונפורמיזם אידיאולוגי המקבל תאוצה הולכת וגוברת ממקורות השפעה שונים – אידיאולוגיים, פסיכולוגיים, כלכליים, מדעיים, טכנולוגיים ועוד – מבית ומחוץ. אם להשתמש בדימוי מתחום המטאורולוגיה, אפשר לומר שהאקלים התרבותי בישראל הוא לא רק תולדה של שינויים במשטר הרוחות המקומי אלא גם של שינויים באקלים כדור הארץ.

המתקפה על התרבות הציונית התרחשה במספר "חזיתות" חברתיות: תקשורת, משפט, אקדמיה, אמנות, משפחה ועוד. בכל חזית המתקפה כרסמה טפח אחר טפח בבניין הכוח הציוני. בכל מתקפה בנפרד, ובכולן יחד, התרחש תהליך של מעין הדבקה והתפשטות של חיידק הנון-קונפורמיזם. אפיקורוס או ספקן אחד, המעזים לקרוא תיגר על מרכיב ציוני זה או אחר, או אירוע היסטורי חשוב המערער מוסכמות, יוצרים דינמיקה של חילון אידיאולוגי: בעקבות ספקנים ומורדים, 'בודדים במועדם', או עקב אירועים טראומתיים המתקבעים בזיכרון הקולקטיבי, קמים עוד אפיקורסים המעבים ומאיצים את תהליך ההתפקרות.
על דינמיקת ההתפקרות השפיעו שלושה כוחות חברתיים מרכזיים:

הכוח הראשון הוא הברירה הטבעית של ההתייעלות, המאפיינת חברות קפיטליסטיות ודמוקרטיות. אם המבקר או הכופר מצביע על פגם בתפקודה של המערכת החברתית, קל וחומר אם הוא מציע חלופה יעילה ומושכת יותר לזו הקיימת, גדולים סיכוייו לעורר גל הולך וגדל של ביקורת בתחומו. זו הסיבה, למשל, לשקיעת הקיבוץ ולהתמוטטות ארגון ענק וחזק כמו הסתדרות העובדים. בלעדיהם לא היתה מתרחשת קרוב לוודאי המהפכה הציונית, אבל בשלב מסוים הם הפסיקו להועיל לתפקודה של החברה הישראלית והחלו לעמוד בפני מתקפה אידיאולוגית הולכת וגדלה שדחקה אותם לשוליים וקיצצה בכנפיהם.

הכוח השני הוא כוח האמת. ההיסטוריה מוכיחה כי חשיפת האמת מביסה לאורך זמן את השקר. זהו מוסר ההשכל הגדול הטמון באגדה הידועה 'בגדי המלך החדשים'. ברגע שילד בודד קרא בקול 'המלך עירום', נפקחו עיני הצופים האחרים בבת אחת להבחין באמת העירומה (תרתי משמע), ומסך השקר או האשליה חדלו להסתיר את המציאות. כיוון שאנשים מתקשים לחיות בסתירה פנימית (דיסוננס קוגניטיבי), חשיפתם לאמת מאלצת אותם לעשות משהו, והמשהו הזה הוא לעתים קרובות שינוי עמדה. 'פוסט-ציונות' היא במידה רבה תהליך שבו נחשפו לציבור הרחב כמה שקרים מוסכמים של הציונות, לאו דווקא שקרים זדוניים, אלא שקרים או חצאי אמיתות פונקציונליים, כגון מיתוסים היסטוריים מכוננים. ברגע שנקרע מעל ההיסטוריוגרפיה הלאומית-ציונית המסך המיתולוגי החל הבסיס הערכי להתערער.

הכוח השלישי הוא כוח הלגיטימציה. כפירה במוסכמות נעשית רק על ידי בודדים, שהרי נון-קונפורמיזם מחייב עצמאות אינטלקטואלית ויושר אישי, וסטייה מהתלם כרוכה במחיר אישי, כגון הוקעה וגינוי על ידי החברה הקרובה. לכן התהליך שבו הסטייה נהפכת למוסכמה הוא בעיקרו של דבר תהליך של התגבשות בסיס לגיטימציה חדש. הכופר הראשון מעניק במעשיו לגיטימציה ראשונה לסטייה ומקל בכך על הכופר השני להצטרף אליו בביקורתו ואולי אף להרחיבה. הכופר השלישי כבר עומד על בסיס לגיטימציה איתן יותר, המקל עוד יותר על הקושי לסטות, וכן הלאה. לפנינו אפוא תהליך דיאלקטי: הלגיטימציה לכפירה הולכת ומתעצמת כיוון שהסכנה לסנקציה חברתית הולכת ופוחתת, עד שלמעשה הכפירה נהפכת למוסכמה ולנורמה מקובלת עם בסיס תמיכה רחב.

דינמיקת הסטייה מהאידיאולוגיה השלטת היא למעשה מעין שרשרת של ריאקציות תרבותיות הולכות ומתעצמות, המזכירה את שרשרת הריאקציות המתהווה לעתים קרובות בטבע. הפיזיקאים, אנשי תיאוריית הכאוס, מכנים תופעה זו בשם 'משק כנפי הפרפר'. פרפר קטן המניע את האוויר בכנפיו הקטנטנות בקצה אחד של כדור הארץ עלול לחולל סופת הוריקן בקצהו האחר באמצעות שרשרת תגובות מסונכרנות. גם תהליך התפתחות הריאקציה האנטי-לאומנית שנוצר בארץ החל ב'פרפרים' (אירועים קטנים ובלתי חשובים לכאורה) שחוללו אפקט מצטבר של סערה אופוזיציונרית.

אפשר שמקבילה מתאימה יותר לדינמיקה החברתית המתוארת כאן היא הדינמיקה שהביו-כימאים מכנים 'אפקט האשד' (the cascade effect). לדוגמה, תא עצב המשחרר מספר מולקולות של מוליכים עצביים (neurotransmitters) גורם לתאים שכנים לשחרר גם כן מולקולות כאלה, וכתוצאה מכך גם לשחרור מולקולות בתאים רחוקים יותר. כלומר, האות הראשוני מועצם עד שהוא יוצר ריאקציה רחבה, כמו תנועה של איבר.

ואפשר לדמות את התהליך גם לדינמיקת נפילת קוביות הדומינו, המסודרות בזו אחרי זו במבנה מניפתי. כידוע, די בנפילת קוביה אחת או מספר קוביות בשורה כדי ליצור אנרציה של קריסת המבנה כולו. גם בחברה תהליך השינוי הוא שרשרת ריאקציות מניפתית: השדות החברתיים קשורים זה בזה אהדדי ועל כן שינוי באחד מהם, גם אם הוא שולי וחסר חשיבות כביכול לזמנו, משפיע בהדרגה על האחרים. לדוגמה, גילויים ראשונים של חריגה מהתלם הציוני, שהופיעו בשולי הספרות היפה שנוצרה בארץ, השפיעו עם הזמן לא רק על שינוי באופייה המגויס של הספרות הישראלית אלא גם על שינוי באופיים המגויס של שדות אמנות משיקים (תיאטרון, קולנוע), ושל שדות חברתיים רחוקים יותר (צבא, פוליטיקה), ולמעשה על השיח הציבורי כולו.

 למשל, באמצעות מנהיגים צעירים שהושפעו מהמסרים החדשים שקראו בספרות או באמצעות העיתונות שסיקרה והבליטה את היצירות הנון-קונפורמיסטיות.

אם לסכם, במדינת ישראל נוצרה דינמיקת של התפקרות או התמוטטות אידיאולוגית ב'מניפת הדומינו' של התרבות הציונית השלטת – דינמיקה שיצרה לגיטימציה הדרגתית לסטייה מהדוֹגמה הציונית, והפכה את החריג, המבוזה והמנודה בשעתו לגיבור ולנביא של התרבות הישראלית השלטת החדשה

מתוך האתר: אנשים ישראל

ציורים: מוטי סגרון