מדוע האליטה הערבית המשכילה עוינת את המדינה?

מי היא המנהיגות הערבית במדינת ישראל ומה מידת השפעתה? שאלה מסקרנת וחשובה שבינתיים אין עליה תשובה מדעית מוסמכת. המחקר היחיד שעסק בתופעה הוא ספרה של הוניידה גאנם "לבנות את האומה מחדש: אינטלקטואלים פלסטינים בישראל" (הוצאת מאגנס, 2010), המבוסס על עבודת הדוקטורט שלה, שהוגשה באוניברסיטה העברית. אולם גם ספר זה רחוק מלתת תשובה מקיפה ועדכנית.

על פי תחושתי, לערביי ישראל אין בעצם הנהגה, בוודאי לא הנהגה מוסכמת ואהודה. רוב הציבור הערבי בז בדרך כלל לפוליטיקאים הערביים, שמרבים להתקוטט ולהשמיץ זה את זה. מרבית הרשויות הערביות המקומיות מושחתות למדי ונגועות בנפוטיזם ובגישה צרה ואינטרסנטית בנושא פיתוח ושיפור חיי האזרחים. התושבים הערבים מודעים לכך ורבים פשוט הרימו ידיים. פוליטיקה באופן כללי, לא עומדת בראש סולם העדיפויות של האזרח הערבי ורוב מעייניו נתונים לענייני היומיום: משפחה, חינוך, פרנסה וכיוצא באלה. הצעירים קוראים מעט מאד ספרים ועיתונים, ומעדיפים, כמו שכניהם היהודים, לגלוש באינטרנט ולהתרכז בדברים שמעסיקים את רוב בני הנוער בעולם: אופנה, לימודים, זוגיות, קניות, ספורט, וכדומה.

המנהיגות הדתית – שגם בתוכה קיים פיצול גדול ועוינות הדדית – מדברת בעיקר אל השכבה המוסלמית הפונדמנטליסטית, ששיעורה אינו עולה על רבע מהמגזר הערבי. שייח ראאד צלאח, לדוגמא, הוא מקור סמכות ומושא להערצה בעיקר עבור הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית. הדרומיים אינם רוכשים לו אהדה יתרה, ויריבו הוותיק, השייח עבדאללה נימר דרוויש, לעג לו לא אחת בפומבי.

האליטה האינטלקטואלית החילונית (רבים ממנה ערבים נוצרים) – באקדמיה, במשפט, באמנות, בתקשורת ובארגונים החברתיים – מתנהלת כמעין קסטה סגורה למדי, ורוב המסרים הפוליטיים שהיא מייצרת עוברים מעל לראשו של הערבי הממוצע, שהתפישה הבסיסית שלו היא: "נמאס מכל הפוליטיקה הזאת, עזוב אותי בשקט ותן לחיות". בערבית מדוברת אומרים: "זעקנא מין כול אישי, הלא אחנא בידנא נעיש" (זעקנא – נמאס לנו, מן כול אישי -מכל דבר, הלא –עתה, בידנא – אנו רוצים, נעיש – שנחיה כלומר: לחיות).

העובדה שלא הוקם בישראל ערוץ טלוויזיה עצמאי בערבית, תורמת אף היא לחוסר ההתגבשות של קבוצת מנהיגי דעה חזקים במגזר (הטלוויזיה בעברית מאפשרת לאינטלקטואלים יהודים רבים להשפיע על דעות הציבור היהודי, בין השאר באמצעות תוכניות אירוח וסרטים דוקומנטאריים).

גם העובדה שמנהיגי הציבור הערבי לא הצליחו מעולם ללכד את שורותיהם וליצור חזית אחת, פוגעת בתדמיתם ובכוח השפעתם. אחת הטענות היותר מושמעות בציבור הערבי היא שהשנאה של מנהיג את רעהו, ההלשנות הקטנות בתקשורת, הרכילות אחד על השני (בערבית קוראים לזה" פסאד", כלומר הלשנות לגורמי שלטון או לבעלי סמכות כדי לסבך את המולשן) עומדות בעוכרי המגזר.

אפרופו אנשי ציבור ערביים, כדאי לציין עוד שתי נקודות חשובות: ראשית, כמו כל אליטה, גם האליטה הערבית המשכילה בישראל אינה עשויה מקשה אחת וגם בקרבה מתקיים שיח ער ומתפתחות נקודות מחלוקת כמעט על כל נושא. יש אינטלקטואלים השוללים מכל וכל את קיומה של מדינת ישראל ומייחלים לסופה, ויש המבקשים שוויון אזרחי מלא בתוך "מדינה יהודית ודמוקרטית" (אגב, סקרים מוכיחים שזו דעתו של רוב הציבור הערבי במדינה). שנית, אינטלקטואלים ערבים עושים שימושים שונים, לעתים ממש מנוגדים, בשפת הדיבור והכתיבה. המסר והמינוח מתחלפים בהתאם לקהל היעד. במיוחד גדולים הפערים בין הדברים הנאמרים בפורומים סגורים (בעיקר בין חברים) לבין הדברים הנאמרים לקהל היהודי והאירופאי. לכל "הצגה" יש את הטקסט "המתאים לה".

כאשר שאלתי קולגה שלי, מומחה גדול לחברה הערבית בישראל, "מדוע הפוליטיקאים הערבים מדברים בנו רק סרה?", הוא ענה ללא היסוס (ואני מצטט): "התשובה המיידית לשאלה הזאת היא – כי לא ניתן להיות ערבי שאוהב את מדינת ישראל. העוינות למדינה היא built in בכל מצע ערבי, כי מצע ערבי מבלי עוינות, דרכו לרדת מהר מהבמה. וככל שהעוינות גדולה יותר כך הפוליטיקאי הערבי נהנה יותר. וזה מוזר בעיני, כי רוב הערבים שמדברים עימך בארבע עיניים ושלא לציטוט או לייחוס, מודים שהחברה הערבית בישראל התפתחה בצורה ניכרת ועם עובדות קשה להתווכח. יחד עם זאת, להחמיא למדינה או לראשיה זה 'חראם' אחד גדול (איסור מקודש)".

ציורים: מוטי סגרון                                                                               מאמר: ישראל אנשים