הפמיניזם הרדיקלי בישראל ומשבר האונס

דוגמה טובה לכך אפשר למצוא בשערורייה־זוטא שפרצה בקיץ האחרון בהיכלי האקדמיה הישראלית, עם מעצרו של פרופ' איל בן־ארי בחשד להטרדה מינית. בן־ארי, מרצה במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים ואחד ממבקריה של "התרבות המיליטריסטית" בישראל, נחקר בחשד שנהג לסחוט טובות הנאה מיניות מן הסטודנטיות שלו ובתמורה הבטיח לקדמן, להשיג מימון למחקריהן ולהזמינן לכנסים אקדמיים.
 המעשים החמורים הללו, כך נטען, נמשכו זה חמש־עשרה שנה; ואחד מעמיתיו של בן־ארי, ד"ר גד יאיר, אף הודה ש"בחוג לסוציולוגיה שורר משטר של פחד". אולם הידיעה על מעלליו של איש האקדמיה הבכיר התקבלה במידה רבה של ציניות. בשנים האחרונות הורגל הציבור הישראלי, שלא בטובתו, לחשיפות תכופות של שערוריות מין בדרגים הגבוהים: הנשיא לשעבר משה קצב מתמודד זה זמן מה עם ההאשמה כי הוא עבריין מין סדרתי; שר המשפטים לשעבר חיים רמון הורשע במעשה מגונה לאחר שנישק חיילת בכפייה; ושר הביטחון לשעבר יצחק מרדכי הורשע בשנת 2001 במעשים מגונים – עבירה שעלתה לו בקריירה הציבורית שלו. לנוכח שרשרת המקרים המבישה הזאת, אין זה פלא שישראל מצטיירת כמקום שבו גברים בעלי שררה מתירים לדחף המיני שלהם להשתולל באין מפריע, תוך רמיסת כבודן וזכויותיהן של הנשים הנקרות בדרכם.
 
 
פעילות פמיניסטיות וארגוני נשים בישראל הזדרזו להיאחז בפרשת בן־ארי ולהציגה כהוכחה לכך שתרבות השליטה הגברית היכתה שורשים לא רק בצבא ובפוליטיקה, אלא גם באקדמיה הישראלית. ואולם, הסטודנטיות של בן־ארי אינן קרבנות טיפוסיים של דיכוי מיני. אחרי הכל, מדובר בתלמידות לתואר שני ושלישי במחלקה הידועה בגישתה הפרוגרסיבית. התלמידות הללו בקיאות היטב בהגות הפמיניסטית ומחקריהן עוסקים לעתים קרובות בחשיפת מנגנוני דיכוי מגדריים. מנשים כאלה ניתן היה לצפות שתהיינה ערניות במיוחד לאפשרות של הטרדה מינית ושתצאנה במחאה עזה לנוכח תופעה כזאת. כיצד ייתכן אפוא שאותן סטודנטיות היו מוכנות לשאת בשתיקה שנים של ניצול?
 
כיצד ייתכן שכאשר העזו סוף־סוף לפנות לרשויות האוניברסיטה ולהתלונן בחרו לעשות זאת במכתב אנונימי, ולאחר מכן נרתעו משיתוף פעולה עם המשטרה שחקרה את התלונה (והחליטה, בסופו של דבר, לסגור את התיק) – וכל זאת אף שהחקיקה בישראל בתחום ההטרדה המינית היא מן המתקדמות בעולם?
 
 
אפשר להבין מדוע אין זה פופולארי להעלות את התהיות הללו: הטרדה מינית היא הלוא התקפה על תחושת הכבוד העצמי של האישה – על נשמתה ממש. כל תגובה המעמידה בסימן שאלה את התנהגותה מול תוקפנות זו עלולה להיחשד בהעתקת האשמה אל הקרבן. ועם זאת, כפי שמלמדת היטב האירוניה המרה של פרשת בן־ארי, אם אנו מבקשים לטפל באמת ובתמים בבעיית ההטרדה והתקיפה המינית ולקדם שוויון אמיתי ומשמעותי בין שני המינים, הן בזירה הפרטית והן בזירה הציבורית, לא נוכל להסתפק בגינוי הפושעים ובהעמדתם לדין. עלינו לנסות גם להבין מדוע בוחרות נשים רבות, ובהן גם פמיניסטיות, להפגין התנהגות פאסיבית וחסרת אונים מול גברים בעמדות סמכות. עלינו לשאול מדוע הן מניחות לאותם גברים להתעלל בהן –  גופנית או בדרך אחרת – במקום לצאת למלחמת חורמה נגדם.
אפשר שהנשים הללו פשוט לא השכילו להפנים את המסר של הפמיניזם. ואולי, כפי שמתגלה כאשר בודקים את המסר הזה לעומקו, הבעיה היא שהן הפנימו אותו טוב מדי.
 
בראשית דרכו חרת הפמיניזם על דגלו מטרה נאצלת: שוויון זכויות מלא לגברים ולנשים. מימיה הראשונים של התנועה הסופרג'יסטית, שפעלה בסוף המאה התשע־עשרה ובתחילת המאה העשרים, הדגיש הפמיניזם הליברלי הקלאסי כי נשים יכולות להשיג שוויון באמצעות בחירותיהן והצעדים שהן נוקטות למימושן. סוג זה של פמיניזם, שגרס כי לכל אישה נתון הכוח לקדם רפורמה פוליטית ומשפטית, ביקש לחולל שינוי מיידי בחברה מבלי להפוך את המבנה הבסיסי שלה על פיו. גישה זו נדחקה הצדה בשלהי שנות השישים ולאורך שנות השבעים, כשאת מקומה תפס הגל השני של הפמיניזם, שהחזיק בעמדה מהפכנית הרבה יותר.
 
 
הפמיניזם הרדיקלי, בשונה מזה שקדם לו, חתר לשנות את החברה מן היסוד. הוא ראה את אפלייתן הפוליטית של הנשים ואת דיכוין התרבותי ככרוכים זה בזה. "האישי הוא הפוליטי", קבע הפמיניזם הרדיקלי: חייהן הפרטיים של הנשים מושפעים עמוקות מן הפוליטיקה ונשלטים במידה מכרעת בידי מבני הכוח הגבריים של החברה הקפיטליסטית המודרנית. בעוד שהפמיניזם הליברלי ניסה להשיג שוויון בתוך המסגרות הפוליטיות והמשפטיות הקיימות, הגל השני של התנועה נטל על עצמו לחשוף את דפוסי הפעולה שבאמצעותם משמרים מוסדות חברתיים את כפיפותן של הנשים. הנראטיב של הפמיניזם הרדיקלי דיבר על דיכוי גברי שיטתי וחובק־כל, ששורשיו נטועים בזמנים קדומים ושחותמו ניכר בכל היחסים החברתיים: בכלכלה, בפסיכולוגיה, בתרבות העממית ואפילו במדע. התיאוריטיקניות הפמיניסטיות הצרפתיות הרחיקו לכת עוד יותר וטענו שלא רק המוסדות והמנהגים החברתיים אחראים לאפלייתן של הנשים, אלא גם צורות הדיבור והכתיבה המקובלות, הנגועות ב"פאלוצנטריות".
 
 
כל עוד מושלת השיטה הפטריארכלית בכיפה, קבע הפמיניזם הרדיקלי, אי־אפשר לחולל שינוי משמעותי כלשהו במעמדן של הנשים – ומכאן קצרה הייתה הדרך לתפיסתן כקרבנות חסרות אונים של הסדר הגברי. הפמיניזם הרדיקלי הדגיש שדיכוין של הנשים הוא תופעה כה מניפולטיבית ומקיפה, עד שלא פעם הקרבנות עצמן אינן ערות לו; לעתים קרובות הן אף משתפות עמו פעולה בחפץ לב – באופן לא־מודע כמובן. מנקודת מבט זו, אינספור הדרכים שבהן מבטאות הנשים את נשיותן וחוות את מיניותן אינן אלא אישור וחיזוק של שעבודן בידי החברה הגברית. כפי שהטעימה אנדריאה דבורקין, גם יחסי מין בהסכמה בין שני בוגרים אינם אלא "פריצת גדר, השתלטות, כיבוש, הרס הפרטיות – וכל זה נחשב לתופעה תקינה ואף מהותית להמשך הקיום האנושי".
 
 
האירוניה המרירה של בעיית "משבר האונס": דווקא אלה ששמו להן למטרה להגן על האישה מתעקשות להציג אותה באור אינפנטילי. הביטוי הבולט לנטייה זו הוא העמדה שהן נוקטות בוויכוח הסוער סביב שאלת ההסכמה, שעל פיה מוכרע, מבחינה משפטית לפחות, אם אמנם התרחשה עבירת אונס ואם אפשר להעמיד בגינה אדם לדין. פעילות פמיניסטיות רבות טוענות כי כל מה שאיננו הסכמה מפורשת אינו יכול להיחשב לאמירת "כן". ברם, כפי שמדגישה רויפי, שלילת תוקפה של "הסכמה ללא מילים" מחזקת את התפיסה שנשים אינן מסוגלות "להעביר מסר" בנוגע לרצונן – ולפיכך, בכל הקשור למין, יש לראות בהן קרבנות א־פריורי כל עוד לא הוכח אחרת. זאת ועוד: כאשר הפמיניסטיות הרדיקליות טוענות כי "כפייה מילולית" או מניפולציה מכל סוג אחר היא בבחינת אונס, הן מאששות את הרעיון שהגברים לא רק חזקים פיזית מן הנשים אלא גם עולים עליהן בכישוריהם המנטליים. ברוח זו טענה המלומדת הפמיניסטית קתרין מקינון, העוסקת בתיאוריה של המשפט, שכל יחסי מין הם במובן מסוים צורה של השתלטות, גם אם האישה משתתפת בהם מרצונה החופשי. "ההנחה המקובלת", הסבירה מקינון בריאיון בשנת 2006, "היא שנשים עלולות לסבול מאי־שוויון ביחס לגברים בכל הנוגע למעמדן הכלכלי והחברתי, ומבחינה תרבותית, פוליטית ודתית – אבל ברגע שהן מקיימות עמם יחסי מין הן נעשות לפתע שוות וחופשיות… לדעתי יש מקום למחשבה נוספת, במיוחד בכל הנוגע למשמעות המושג הסכמה. הסכמה היא למראית עין. הסכמה משמעה פאסיביות".
 
מרלה ברוורמן : אתר תכלת
 
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ת  On 29 בנובמבר 2010 at 0:56

    "כיצד ייתכן שכאשר העזו סוף־סוף לפנות לרשויות האוניברסיטה ולהתלונן בחרו לעשות זאת במכתב אנונימי, ולאחר מכן נרתעו משיתוף פעולה עם המשטרה שחקרה את התלונה (והחליטה, בסופו של דבר, לסגור את התיק) – וכל זאת אף שהחקיקה בישראל בתחום ההטרדה המינית היא מן המתקדמות בעולם?"

    מכיוון שהדעות בציבור, כפי שרשימתך מדגימה, שונות מאוד ומפגרות הרחק מאחורי החקיקה המתקדמת ובהיותם חלק מן הציבור כך גם השוטרים החוקרים התקשורת והשופטים.

    "פעילות פמיניסטיות רבות טוענות כי כל מה שאיננו הסכמה מפורשת אינו יכול להיחשב לאמירת "כן". ברם, כפי שמדגישה רויפי, שלילת תוקפה של "הסכמה ללא מילים" מחזקת את התפיסה שנשים אינן מסוגלות "להעביר מסר" בנוגע לרצונן"

    לא. כפי שהוסבר לגבי הפסקה הקודמת, זו בסה"כ תגובה למציאות בה לא ניתן לסמוך על יכולתם של השותפים למין או על רצונם לקלוט את המסר המועבר בנוגע לרצונן של נשים כאשר הוא נעשה ללא מילים, ולעיתים חוסר היכולת הזאת נמשך גם למישור המילולי.

    אהבתי

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: