פוליטיזציה באקדמיה כמחויבות ערכית

שנת 1978 הייתה סימן דרך נוסף באקטיביזם הפוליטי של המלומדים. באותה עת פרסם אדוארד סעיד, פרופסור לספרות אנגלית באוני–ברסיטת קולומביה, את ספרו אוריינטליזם, ובו ביקורת גורפת על יחסה של הציביליזציה המערבית לעולם הערבי. סעיד, שהציג את עצמו כפליט פלסטיני מנושל (מאז התברר שטענה זו מוטלת בספק), ייחד חלק ניכר ממחקרו האקדמי בראשית שנות השבעים לביסוסה של ההערכה כי קבוצות פלסטיניות יהיו כוח של קדמה במזרח התיכון. אוריינטליזם העמיד את הפלסטינים בהקשר רחב הרבה יותר: כעת הם נעשו קרבנותיה האחרונים של הדעה הקדומה המושרשת על הערבים והאיסלאם, שבאמצעותה הצדיק המערב את שליטתו במזרח. סעיד לא היסס לקבוע ש"נכון לומר שכל אירופי, במה שיכול היה לומר על האוריינט, היה גזען, אימפריאליסט ואתנוצנטרי כמעט לחלוטין".

 פרסומו של אוריינטליזם חולל תמורה של ממש בלימודי המזרח התיכון. מעתה היה האויב לא רק ישראל, אלא חלק גדול מהציביליזציה המערבית, ובעיקר העילית הפוליטית והאינטלקטואלית שעמדה בראשה. חוקרים רבים, שחשו תסכול נוכח סירובו של האזור להתאים את עצמו לדגמים מערביים של קדמה, קיבלו בשמחה את הפרדיגמה החדשה של סעיד. "לימודי המזרח התיכון", כותב קרמר, "התנערו מכל אמות מידה אובייקטיביות, והמירו את השקדנות באידיאולוגיה. את הפוליטיזציה שפשתה בשורותיהם הסוו כמחויבות ערכית". בזכות אוריינטליזם יכלו חוקרים "לגולל את אמונותיהם הפוליטיות כהקדמה לכל דבר שכתבו או עשו". הספר קידש "הייררכיה מוסכמת של מחויבויות פוליטיות שבראשה פלסטין, ואחריה האומה הערבית ועולם האיסלאם". אבל מעל לכל, טוען קרמר, ביטל סעיד בעצם את הלגיטימציה של המחקר המערבי בענייני המזרח, בטענה שכל העוסקים בו נגועים בגזענות — במודע או שלא במודע — ושואפים להשאיר את העמים הערביים במצב של כניעות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: