הקשת מזרחית החץ אנטי ציוני

"הקשת המזרחית והשמאל הרדיקלי". החרמות הדה לגיטימציה של ישראל והחיבור של הקשת ל-"הקרן לישראל חדשה,בצלם, וגופים אנטי ציונים אחרים מעמידים בספק את מטרות הקשת המזרחית ואת מעט ההישגים שהשיגו עד כה."הקשת" בתמיכה של "הקרן" הפכה לנושאת הדגל של שלילת הציונות באשר היא

יהודה שנהב, במלכודת הקו הירוק. שנהב, עד לאחרונה עורך כתב העת הנחשב תיאוריה וביקורת, מקדיש את המסה להתקפה על "פרדיגמת 1967", שבה הוא רואה את "המחסום התודעתי העיקרי הניצב כיום בפני הישראלים בהתמודדות עם הסכסוך ועם מקורותיו ההיסטוריים".9 לדבריו,

כיום נקבעת החלוקה ל"ימין", "שמאל" ו"מרכז" בצורה פשטנית, והמיקום הפוליטי נקבע כמעט באופן חד-חד ערכי לפי העמדה כלפי השטחים שכבשה ישראל בשנת 1967: מי שגורסים כי יש להחזיר את השטחים שנכבשו במלחמה בשנת 1967 (או חלקם) ולהקים עליהם מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, נתפסים בזירה הפוליטית כ"שמאל" ולהפך… העובדה שהקו הירוק נמחק מן הפרקטיקה ומן התודעה אינה נוכחת במחשבה הפוליטית של השמאל ובפתרונותיו לסיום הסכסוך. אף שחלפו יותר מארבעים שנה מאז אותה מלחמה, השמאל הליברלי רואה בגבולות 4 ביוני 1967 את הגבולות המדומיינים של ישראל. הכיבושים שלאחר 1967 וההתנחלויות בגדה המערבית נתפסים כמצב זמני, תאונה בהיסטוריה הפוליטית של ישראל. מלחמת 1967 יצרה סדר יום לשמאל הציוני הישן, אפשרה להעתיק את המרחב ה(לא) מוסרי אל מעבר לקו הירוק וייצבה את עוולות 1948 כבלתי הפיכות. כך מוכחשת העובדה שישראל הפעילה פרקטיקות קולוניאליות עוד לפני 1967 (הממשל הצבאי), ולא רק אחריה, והעובדה שבפועל כבר עתה אנו חיים בחברה דו-לאומית שהעיקרון המשטרי שלה מבוסס על מדיניות של אפרטהייד.
השמאל הרדיקלי רואה אמנם בפלסטינים את קרבנותיה העיקריים של המדינה היהודית, אולם יש להם, לדידו, לא מעט אחים לצרה; נפלה בחלקם הזכות המפוקפקת להוביל רשימה ארוכה של קבוצות ומגזרים אשר נדרסו לכאורה תחת גלגלי הממסד הציוני. ליהודים המזרחים, שעלו ארצה בשנות החמישים, לדוגמה, יש ללא ספק סיבות מוצדקות להתאונן על יחסה המתנשא וחסר ההתחשבות של המדינה. מבחינת האינטלקטואלים והפעילים הרדיקליים המזהים עצמם כ"מזרחים חדשים" או כ"יהודים-ערבים", החשבון ההיסטורי הזה הוא מקור לא-אכזב להאשמות ולטרוניות כלפי "ההגמוניה האשכנזית", ומספק הצדקה לתחושת סולידריות עמוקה עם אחיהם הפלסטינים.31 כפי שמסביר המשורר והמחנך סמי שלום שטרית:
החידוש הרדיקלי המחולל בביקורת של "המזרחים החדשים" הוא ראייתם של המזרחים… כ"קרבנותיה היהודים" של המהפכה הציונית האשכנזית, אחרי הקרבנות הראשיים – הפלסטינים, הנתפסים על ידי הציונות כאויביה. המזרחים, על פי ביקורת זו, צורפו למהפכה הציונית בנסיבות שעליהן לא הייתה להם כל השפעה, כדי לשמש מאגר כוח אדם למאבק הדמוגרפי-טריטוריאלי של הציונות נגד הפלסטינים וכך להקים בעל כורחם את הפרולטריון שעליו נבנתה הכלכלה המודרנית הישראלית שמפירותיה הם לא נהנים…32
התלונות על קיפוחם של היהודים המזרחים אינן חדשות, ובוודאי אינן חסרות שחר (לפחות בכל הנוגע לשלושת העשורים הראשונים לקיומה של המדינה). אלא שסדר היום "המזרחי הרדיקלי הדמוקרטי" אינו מסתפק בדרישה לשוויון פוליטי, חברתי או כלכלי; הוא חותר, בלשונו של האנתרופולוג יוסי לוס, ל"ניסוח מחדש של הלאומיות היהודית – והפעם כחלק מהמרחב הערבי שבתוכו אנחנו מתקיימים ולא כשלוחה של אירופה הניאו-קולוניאלית והמתנשאת, או כפרק נוסף בסיפור של נרדפות אינסופית

8 תגובות בנושא “הקשת מזרחית החץ אנטי ציוני

  1. העוולות,אם כבר מדברים על זה נעשים ע"י השמאל משפחות עופר דננקר ואחרים, בעצם כול עשירי הארץ ומי אחראי למצב הכלכלי של היום ועל הפערים בפוסט נפרד

    אהבתי

  2. מר סגרון ,הוא שאמרתי.אינך מעודכן מה קורה
    כיום.
    הקרן אינה תומכת בקשת.ואפילו אם הקרן תומכת ,מה שלילי בכך?
    מר שנהב אינו משתתף פעיל בקשת זה זמן רב.מר שנהב אינו אנטי יהודי.הוא אינו ראש המכשלה,שר הביטחון,הרמטכל,או קובע המדיניות.מר שנהב הוא סוציולוג.כך שאיני מבין מה אתה רוצה דווקא ממנו? האם שנהב ,בהחלטותיו,הוא המוליך את ישראל לכיוון המדינה הדו-לאומית? למדינת כל אזרחיה?
    זה הימין וה "שמאל" של האבודה המוליך למדינה דו לאומית.
    הייתי בכינוס השנתי של הקשת שנערך לפני זמן מה ,וכל האנשים שראיתי היו יהודים כשרים לעילא ולעילא.כווולם בעד ישראל של 67 ,חזקה,שיתופית ויהודית.בקשת יש יהודים העובדים קשה כדי לתקן עוולות חברתיות וכלכליות הנגרמות דווקא ע"י אלה שרוממות העם והאומה בגרונם. (הימין השמרני -כלכלי היושב באבודה-ליכוד קדימה- ש"ס -הבית ה"יהודי" וכד')

    אהבתי

  3. מר שנהב וחבריו מהקשת, לא מכירים בגבולות 67 ולכן הם אנטי ציונים ואנטי יהודים. כי כאן בישראל גרים יהודים אי ההכרה בגבולות 67 כמוה כבגידה אפילו ביהודי צפון אפריקה, שאותם הוא מתיימר לייצג ציונות בעיניי היא זכותנו כפי שכול העולם מכיר בחלק קטן מהארץ הזאת בגבולות 67 עם תיקוני גבול שאפילו הפלסטינים מסכימים ומקבלים, ההצהרות של שנהב, מרחיקות את השלום ומקשיחות (ייתכן) את עמדות הפלסטינאים, אין כאן סתימת פיות אלא ציון עובדות וכול אחד יחשוב כראות עיניו, מי שמנסה לסתום פיות עיתון הארץ, ואנשי שמאל הזוי ומוטרף, שלא אוהבים שיש אנשים (רבים)ש לא חושבים כמוהם

    אהבתי

  4. הקשת מגדירה עצמה כתנועה חוץ ממסדית הפועלת לצמצום פערים בחברה הישראלית. פערים המותירים, לדעתה של התנועה, מזרחים ואוכלוסיות אחרות בשולי השיח הכלכלי, חברתי ופוליטי בישראל, ומחוץ למוקדי ההשפעה והכוח של החברה הישראלית. נכון ל-2006, עיקר פעילותה של הקשת הדמוקרטית המזרחית ממומן על ידי תמיכת קרנות כמו הקרן החדשה לישראל או קרן RTC ולא מתמיכה ממשלתית, דמי חבר או תורמים פרטיים.[1]

    מתוך ויקפדיה

    אהבתי

  5. אם כן מר סגרון,באיזו קטגוריה יש לשים את מר צמרת? ציוני? פוסט ציוני? אנטי ציוני?
    לפי דעתי,יש להפנות את אנשי אם תרצו למאמרו של צמרת.
    בדיוק כפי שכותב עמוס נוי היקר,
    "מכל בחינה שהיא, המאמר הזה – ובוודאי העובדות הנחשפות בו – הוא מועמד מובהק לטיפולן של משטרות המחשבה מיסודם של "המכון לאסטרטגיה ציונית" וילדי הנפל שלה, דוגמת "אם תרצו": הוא מאמר ביקורתי, המקעקע סיפור רשמי, חושף קנוניה ואכזריות אנטי-דתית ואנטי-מזרחית, ומכיל אפילו ציטוטים שיכולים לשמש פעיל מזרחי אנטי-ציוני גאה".

    אהבתי

  6. http://www.haokets.org/default.asp?PageID=10&ItemID=4935

    הפוסט-ציונות היא פוסט-מפא"יניקיות.

    אם הייתי מורה באוניברסיטה, או אחראי על תוכניות לימודים בבתי הספר, בוודאי הייתי מכניס לרשימות הקריאה (אותו "סילבוס" מושמץ העומד לאחרונה לבחינה ופיקוח) מאמר אחד חשוב, מזעזע, קורע לב, ומערער אמיתות וגירסאות הסטוריות ציוניות מקובלות. המאמר הזה עוסק בפרשה עלומה למדי, שהתרחשה בשנות החמישים, של כפיית חינוך חילוני על מתיישבים חקלאיים תימניים במושב עמקא שבגליל. הפרשה – שהסתיימה בגירוש אכזרי של 20 משפחות מן המושב, תחת חסות המדינה, המפלגה השלטת וזרועותיה הארגוניות הארוכות וחסרות הרחמים (ממש כמו במושב "תוחלת", שתושביו התימנים נעקרו, וקרקעותיהם נגזלו והועברו לכפר חב"ד, בסיוע פעיל של נשיא המדינה דאז שז"ר!) – כללה במהלך המאבק אמצעי כפייה כהרעבה שיטתית ומניעת טיפול רפואי מהמתנגדים לחינוך החילוני, שימוש באנשי צבא ואיומים בנשק וברצח, יריות באוויר, מניעת חשמל, שלילת עבודה ושכר, אלימות גופנית קשה ובכללה גרירה בכוח של מורים ואנשי דת נשואי פנים ("כמו שגוררים נבלה אחרי סוס"), הפרה בוטה של חוק חינוך חובה, ושקרים גסים ומתוכננים של שרים (ונכבדים אחרים בני המיגזר האשכנזי) במליאת הכנסת וועדותיה (וככל הנראה גם של ראש הממשלה, אחד בן גוריון, בכבודו ובעצמו).

    מכל בחינה שהיא, המאמר הזה – ובוודאי העובדות הנחשפות בו – הוא מועמד מובהק לטיפולן של משטרות המחשבה מיסודם של "המכון לאסטרטגיה ציונית" וילדי הנפל שלה, דוגמת "אם תרצו": הוא מאמר ביקורתי, המקעקע סיפור רשמי, חושף קנוניה ואכזריות אנטי-דתית ואנטי-מזרחית, ומכיל אפילו ציטוטים שיכולים לשמש פעיל מזרחי אנטי-ציוני גאה, כמו דבריו של זכריה יהודה: "ראיתי את הדברים האלה (האלימות הפיזית הקשה, ע.נ.) ונזכרתי במה שאמרו לנו הערבים בתימן, לפני שעזבנו. 'כאשר תגיעו לפלשתין', היו אומרים לנו, 'הציונים ייקחו לכם את הנשים ויזרקו אתכם לים"'. בקיצור – מדובר במאמר "פוסט-ציוני" טרף למהדרין, או לפחות "ביקורתי כלפי המדינה", במידה שתעורר את המספריים המושחזות של "המכון לאסטרטגיה ציונית", ושל המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך.

    אבל זהו – שהמאמר הלא-פטריוטי הזה נכתב (ופורסם ב"אלפיים") על ידי ד"ר צבי צמרת, חוקר חשוב ונחשב, שעומד עתה בראש המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך, שיעץ כנראה ל"מכון לאסטרטגיה ציונית" ושיזם שכתובו של ספר אזרחות בתואנה כי לימודי האזרחות בכלל, וספר הלימוד בפרט, "מלמדים יותר מדי על השסעים והקונפליקטים החברתיים". העובדה הזו רק שבה ומעמידה את המסע ה"אנטי-פוסט-ציוני" הזה, שגם צמרת נוטל בו חלק, במלוא הנלעגות והמופרכות שלו. היא חושפת את השימוש המגוחך במושג פוסט-ציונות עצמו על ידי מתנגדיו, כשהכוונה, בעצם, לפוסט-מפא"יניקיות.
    מאמרו של צמרת הוא "פוסט-ציוני" מפני שהוא – כמו כל מאמר "פוסט-ציוני" ברשימה השחורה של "אם תרצו" – פוסט-מפא"יניקי: ביקורתי, חשדן וספקני כלפי גירסאות רשמיות, חושף מעשים ופעולות שהוסתרו, הוכחשו, והושכחו, רומז לאינטרסים (אידיאולוגים, פוליטיים) שבאופני ההצגה של הסיפור-מטעם, ובעיקר – מסרב לקבל את האיסור על מחקר ביקורתי מעמיק בשם "פטריוטיות" מזוייפת, שהיה נחלתה של מפא"י ההסטורית. אפשר בקלות לשער שצמרת איש משרד החינוך היה פוסל את מאמרו של צמרת החוקר.

    ואפשר בקלות לשער שמאבקו של פרופ' משה ארנס (וספרו "דגלים מעל הגטו") נגד השתקת חלקו של הארגון הצבאי היהודי במרד גטו ורשה הוא "פוסט-ציוני", כלומר פוסט-מפא"יניקי, ובודאי ספרו המכונן של הרויזיוניסט שבתאי בן-דב ("הציונות הפוסט-אוגנדית במשבר השואה"): עולה מהם תמונה מחרידה של מסחר בחיי מאות אלפי יהודים ממניעים מפלגתיים צרים, ושיתוף פעולה של חוקרים מגוייסים כדי לקיים את קשר השתיקה על פרשות אלה. קשה לדמיין נשק טוב יותר בידי "אויבי ישראל" מכתביהם של "פוסט-ציונים" שכאלה…

    * על מאמרו של צמרת אפשר לקרוא כאן, בכתבה של אריה דיין ב"הארץ"

    אהבתי

  7. ד"ר צבי צמרת הוא יו"ר המזכירות הפדגוגית .צבי צמרת קיבל דברי ברכה .ממי ? מראש המכשלה.
    ד"ר צבי צמרת- יו"ר המזכירות הפדגוגית

    ממשלת ישראל אישרה פה אחד את מינויו של ד"ר צבי צמרת

    ליו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך

    ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ציין בישיבת הממשלה, כי המוסד שד"ר צבי צמרת עמד בראשו, יד בן צבי, הוא מוסד מפואר של טיפוח מורשת, ומחקר היסטורי, שמחזק את המורשת היהודית והציונית של העם היהודי בארץ ובעולם. ד"ר צמרת יכול בעת הזו לתרום רבות לילדי ישראל ואני מברך על המינוי.

    מר צמרת הוא אדם מוערך.

    הממשלה אישרה הבקר (יום א', 10.1.10) בישיבתה פה אחד את הצעת שר החינוך גדעון סער למנות את ד"ר צבי צמרת, ליו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך.

    שר החינוך ציין בישיבה כי ד"ר צמרת הוא אדם ערכי, בעל שיעור קומה, שיתרום רבות לקידום מערכת החינוך והעלאתה על דרך המלך.

    אשרה פה אחד.

    המוסד שמר צמרת עומד בראשו ,כפי שהעיד ראש המכשלה הוא:
    מוסד מפואר של טיפוח מורשת, ומחקר היסטורי,

    שמחזק את המורשת היהודית והציונית של העם היהודי בארץ ובעולם.

    ושד"ר צמרת יכול בעת הזו לתרום רבות לילדי ישראל.

    (ח)סר החינוך החרה החזיק אחר ראש המכשלה והוסיף:

    שר החינוך ציין בישיבה כי ד"ר צמרת הוא אדם ערכי,

    בעל שיעור קומה,

    שיתרום רבות לקידום מערכת החינוך והעלאתה על דרך המלך.

    עד כאן יפה,מר סגרון?

    מר צמרת כתב בראשית שנות האלפיים את זה:

    http://www.ha-keshet.org.il/articles/culture/history/gerush.htm

    גירוש והעמקה.

    ד"ר צבי צמרת, שמאמר פרי עטו על הפרשה התפרסם בגיליון האחרון של כתב העת "אלפיים", סבור שגירוש התימנים מעמקה, שרק מעטים יודעים היום על התרחשותו, חשוב בהרבה מגירוש התימנים מכנרת. הגירוש מכנרת התרחש עשרים שנים קודם לכן ובעשור האחרון זכה לפרסום בלתי מבוטל.

    לצמרת, מנהל יד בן-צבי בירושלים ומחנך ותיק שהתמחה בחקר תולדות החינוך ויחסי הדת והמדינה בשנותיה הראשונות של ישראל, שני נימוקים עיקריים לחשיבות שהוא מייחס לפרשת עמקה: היא התרחשה בתקופת העלייה ההמונית שאחרי הקמת המדינה ומלבד זאת "התנקזו בה כל האלמנטים שאיפיינו את המפגש הטראומטי בין העולים בני עדות המזרח לבין תנועת העבודה והממסד הקולט".

    "מאז התוודעתי לפרטי הפרשה הזאת", התוודה צמרת, "אני מבין הרבה יותר טוב את ש"ס ואת הטענות והמצוקות של פעיליה ותומכיה. פרשת עמקה היא דוגמה מובהקת לדרך שבה נוצר הפצע שמלווה אותם עד היום".

    התיישבות התימנים בעמקה החלה בנובמבר 1949. צמרת מצטט במאמרו דו"ח על מצב היישוב, שכתב כמה חודשים לאחר מכן יהודה ניני, אז עובד בתנועת המושבים בקרב העולים מתימן וכיום פרופסור להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב ומחברו של ספר על גירוש התימנים מכנרת. "הכפר", כתב ניני לממונים עליו במאי 1950, "מונה כרגע 102 משפחות, מיוצאי המחוזות אחדוף וג'בלה. ברשותם כאלפיים דונם אדמה וכן מטעי זיתים רבים, טרקטור, מכונית משא, פרדות וחמורים. אנשי הכפר מועסקים בעיבוד אדמתם ומטעי הזיתים".

    סעיד וחבריו זוכרים מציאות אחרת. "לא היה פה כלום", אומר סעיד. "הביאו אותנו לכפר נטוש, שאפילו מים לא היו בו. בהתחלה שתינו מים מהבארות שהשאירו הערבים. רק אחרי כמה חודשים קיבלנו טרקטור, שהיה מביא כל יום מכל מים מקיבוץ רגבה. היינו עומדים כל יום בתור, כדי לקבל קצת מים".

    "בהתחלה גרנו באוהלים שביניהם הסתובבו נחשים", מוסיף הרב בנימין שפירא. גם הוא נולד בתימן וגם הוא הגיע לעמקה באותה תקופה. שמו בתימן היה בנימין מליחי, אבל מאז בואו לארץ הוא נושא את שם המשפחה שאביו החליט לאמץ באותם ימים. "את הבתים של הכפר הנטוש לא יכולנו בכלל לראות, מחמת הקוצים הגבוהים. עבודה לא היתה וגם כסף לא היה לנו. אוכל קיבלנו בצרכנייה, על פי הקצבה".

    גובה ההקצבות, כמו כל דבר אחר בעמקה של אותם ימים, נקבע על ידי יוסף לוקוב, איש תנועת המושבים שתוארו הרשמי היה "המדריך הראשי" של עמקה. לוקוב נולד ברוסיה, עלה לארץ ב-1922 ונמנה על מייסדי כפר ויתקין. לעמקה הוא הגיע כנציג תנועת המושבים, אבל תיפקד גם כנציג מפא"י וגם כנציגן של כל זרועות המדינה. "כל אשכנזי היה בשבילנו מנהל", נזכר יהודה בחיוך, "אבל לוקוב היה בשבילנו כמעט מלך".

    "סיפורה של פרשת עמקה הוא סיפורו של לוקוב", אומר ד"ר צמרת. "לוקוב היה בן-גוריוניסט מובהק, שנענה בהתלהבות לקריאתו של דוד בן-גוריון לחברי המושבים הוותיקים להתגייס לעזרת קליטת העלייה במושבים החדשים. הוא היה חדור אמונה בתורת כור ההיתוך והאמין שהתפקיד שלו הוא להפוך את העולים התימנים לישראלים, כמובן על פי הדגם החלוצי שהיה מקובל עליו. מתוקף תפקידו כנציג תנועת העבודה במקום, לוקוב היה מוסמך להחליט על כל מה שנעשה בעמקה. הוא חלש על הצרכנייה של המשביר, על המרפאה של קופת חולים, על האשראי שבנק הפועלים נתן או לא נתן לעולים כדי שיקנו ציוד חקלאי, על שיווק התוצרת שלהם, על חלוקת הבתים בכפר. הוא שלט בכל, כולל כמובן החינוך. כמה מהתימנים אמרו לו שהם רוצים לתת לילדיהם חינוך דתי, אבל לוקוב קבע כי 'במושב שלנו' ילמדו רק 'בבתי ספר שלנו'".

    "בראשית ינואר 1950", כתב צמרת במאמרו, "הובאה לעמקה ביוזמתו של לוקוב מורה מזרם העובדים, כדי שתלמד את בני המקום. המורה החילונית היתה אמורה להשתלט לבדה על חינוך עשרות הילדים התימנים. היא לא השביעה את רצון ההורים ולא ענתה על ציפיותיהם. יש להניח כי התימנים כעסו הן על העובדה שמדובר במורה שאינה שומרת מסורת והן על העובדה שמדובר באשה". צמרת למד על בואה של המורה הזאת מתוך מכתב ששניים מראשי העובד הדתי, תנועה שהיתה קשורה למפא"י ולהסתדרות, שלחו בפברואר 1950 אל שר החינוך והתרבות, זלמן שזר. בראש העובד הדתי עמד אז פרופ' ישעיהו ליבוביץ', שרק כמה שנים מאוחר יותר נהפך למבקר חריף של מפא"י ושלטונה.

    גם בהקשר הזה, ותיקי עמקה זוכרים דברים אחרים. "לא היתה פה שום מורה ולא היה פה שום בית ספר", קובע בנחרצות יוסף סעיד. "אחד מאתנו, שבתימן לימד בתלמוד תורה, ניסה ללמד כמה ילדים. זה כל מה שהיה, עד שהגיעו לפה אנשי אגודת ישראל". "רק אחרי שהגיעו המורים של אגודת ישראל, החליטו פתאום במפא"י לפתוח פה בית ספר של העובד הדתי", מוסיף שפירא. רק מעטים מבין תימני עמקה הסכימו לשלוח את ילדיהם לבית הספר הזה, שהצטייר כבית ספר חילוני במסווה דתי. צמרת כותב שהם צדקו.

    אהבתי

  8. מר סגרון,הנה אתה מעוות את הנתונים פעם נוספת.
    הקשת המזרחית דווקא אינה נתמכת ע"י הקרן החדשה ,ומנסה ככל יכולתה להתעסק בעניינים חברתיים-כלכליים הנוגעים לקבוצות המוחלשות בחברה,יותר מאשר להתעסק בעניין המדיני שלו יש מספיק תומכים ועוסקים.
    למעשה,במפגש המרכזי האחרון של הקשת הוחלט שמיכוון שישנם מספיק גופים העוסקים בנושאים המדיניים של השטחים והפלסטינים,הקשת תתרכז אך ורק בנושאים החברתיים-כלכליים הנוגעים לכל הקבוצות המוחלשות.
    בכלל,אם תקרא את מאמרו של קרלו שטרנגר היום ב"הארץ" ,תבין שכ-ו-ל-נ-ו כבר פוסט ציונים מזמן.

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1187827.html

    קרלו שטרנגר | הציונות במבט ממאדים

    דמיינו לעצמכם שאנתרופולוג נשלח ממאדים לכדור הארץ כדי לחבר דו"ח על התרבות הפוליטית בישראל. ממשלתו מתעניינת במיוחד בשאלה מדוע מתחולל מסע השמצות כה חריף נגד אנשים המכונים בישראל אנטי-ציונים ופוסט-ציונים, והם רוצים להבין איזה איום אנשים אלה מהווים.

    כאנתרופולוג טוב, הוא מתחיל באיסוף חומר אמפירי. הוא מחפש את המונח "ציונות" ומגלה, כי מדובר "בתנועה פוליטית יהודית, שבאופן כללי קוראת להגדרה עצמית של העם היהודי ולהקמת מולדת יהודית לאומית וריבונית". הוא רושם לעצמו שאינו מבין מדוע מישהו צריך לכנות עצמו ציוני, כשמדינה כזאת כבר קיימת. עד כה הוא גילה במחקריו כי מרגע שמושגת ריבונות לאומית, תנועות שחרור לאומיות חדלות להתקיים.

    אהבתי

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s