ההיסטוריונים החדשים מרצים או פעילי שמאל רדיקלי

  ההיסטוריונים החדשים מתמקדים בערעור ובכרסום מערכת הפרשנויות והמשמעויות שמעניקה הציונות לאירועים שהתחוללו בארץ ישראל מאז ראשית התנועה הציונית. הדגש בכתיבתם ובמחקריהם של ההיסטוריונים החדשים מתמקד באירועים שליוו את הקמת המדינה ושנותיה הראשונות, אך הנרטיב הפוסט ציוני המעוצב על ידם מתפלמס למעשה עם מכלול התפיסות וההגדרות המונחות בתשתית האתוס הציוני לגבי טיבה ומשמעותה של היהדות, הלאומיות, ההיסטוריה והציונות. התשתית הנרטיבית עליה מתבססת ההיסטוריוגרפיה הפוסט ציונית מבית מדרשם של ההיסטוריונים החדשים בנויה על שלושה נדבכים עיקריים: א. תפיסת הלאומיות בכלל כהמצאה מודרנית "מדומיינת" ב. ערעורו וקעקועו של אתוס הלאומיות היהודי ג. שלילת מרכזיותה של ארץ ישראל והזיקה אליה בהיסטוריה היהודית תפיסת הלאומיות כזהות "מדומיינת" נשענת על אסכולות מחקריות ניאו מרקסיסטיות או פוסט מודרניסטיות, שמיצגיהן הבולטים הם החוקרים אריק הובסבאום, בנדיקט אנדרסון וארנסט גלנר. לתפיסה זו הלאומיות הנה המצאה מודרנית ואינטרסנטית שנוצרה כתוצאה מהכורח לנהל ולארגן יחידות פוליטיות וכלכליות בקנה המידה המתאים לעולם המודרני המתועש. הצורך בגיבושם ואיחודם של ההמונים מסביב לדגל משותף הוביל לרקיחתו של אתוס לאומי המדמיין זהות קיבוצית משותפת לקהילות אתניות ותרבותיות שונות שבעבר הטרום מודרני התקיימו בנפרד, כאשר לצורך כך גויסה מערכת אינדוקטרינציה משוכללת חינוכית ותקשורתית בשירות המדינה . האוריינטציה הניאו מרקסיסטית בנוסח הובסבאום מוסיפה לתיאור זה את מימד הדיכוי הטבוע באורגן הלאומי המומצא שגובש בהתאם לצרכיה של אליטת הון קפיטליסטית על מנת ליצור תחושת אחדות מזויפת בקרב הפרולטריון שאותו היא חפצה לנצל . תפיסה זו עומדת בניגוד לאסכולה המסורתית הרואה בלאומיות פיתוח ישיר וטבעי של תופעה תרבותית עתיקה ומושרשת המעצבת ומגדירה זהויות קיבוציות וותיקות (פרה – מורדיאליות) שהתקיימו לעיתים במשך אלפי שנים. החוקרים הבולטים האוחזים בתיאוריה הפרימורדיאליסטית הם אנתוני סמי'ת, ג'ון ארמסטרונג ואדריאן הייסטינג'ס המביאים כדוגמא לזהויות לאומיות עתיקות את האומה הפרסית, היוונית, הארמנית והיהודית . יישומן של תיאוריות הלאומיות המדומיינת על העם היהודי מוביל לטענה שהקיום היהודי היה נטול מימד לאומי במשך רוב ההיסטוריה ומאפייניו המובהקים הם דווקא הפיצול והשונות בין הקהילות היהודיות המפוזרות. טיעון זה מוקצן על לקצה גבול האבסורד בספרו של שלמה זנד "מתי ואיך הומצא העם היהודי", המתיימר להכחיש לחלוטין את קיומו של לאום יהודי בתקופת העתיקה של טרום הגלות, מציג את היהדות כציביליזציית דת ייחודית המורכבת מבליל של גזעים אתניים שנספחו אליה במהלך הדורות וטוען שהרכיב הלאומי בזהות היהודית הומצא ע"י האליטה האינטלקטואלית הציונית. ההיסטוריונים החדשים מדגישים את מעמדה השולי של התפיסה הלאומית בעולם היהודי של המאות השמונה עשרה והתשע עשרה, ואת העובדה שלדחייתה היו שותפים כל קצוות הקשת הרעיונית בחברה היהודית, למן המשכילים ועד האורתודוקסיה החרדית . לטענתם, האידיאולוגיה הציונית היא זו שלקחה על עצמה את רקיחת הנרטיב הלאומי לצרכיה הפוליטיים ועשתה זאת באמצעות סוכניה האינטלקטואלים ובראשם ההיסטוריון בן ציון דינור שכיהן גם כשר החינוך הראשון במדינת ישראל. המאמץ הציוני להשלטת הנרטיב הלאומי וליצירת זהות קולקטיבית לאוסף הקהילות היהודיות הנפרדות הגיע לשיאו במדיניות "כור ההיתוך" לאחר הקמת המדינה. כך, תפיסת הלאומיות היהודית כ"מדומיינת" מעמידתה על מישור אחד עם מקבילתה, הלאומיות הפלסטינית, ובכל הקשור לזיקה ולתביעת הבעלות על הארץ הופכתה אף לנחותה ממנה באשר היא דחקה את רגליה של האחרונה במהלך קולוניאליסטי, כפי שנראה להלן. לאמירה שהלאומיות היהודית המודרנית הסתייעה בכלים מודרניים של חינוך ותקשורת יש הרבה מן האמת, אך היומרה המגמתית לפרשה אך ורק במסגרת הנרטיב המודרניסטי מתעלמת במכוון מעובדות היסטוריות חשובות וידועות שאינן מסתדרות עם מהלך ההשטחה והרידוד של הזהות הלאומית היהודית, ושמציבות אותה כמקרה מובהק של זהות עתיקה ומושרשת שקיבלה ביטוי לאומי מודרני. ירושלים כמרכז דתי של עלייה לרגל וכמרכז לאומי שבו התמקמו מוסדות השלטון אפשרה את גיבושה של זהות קיבוצית משותפת כבר בתקופה המקראית. התודעה הלאומית המשותפת באה לידי ביטוי מובהק בתקופת הבית השני במרד החשמונאים, ב"מרד הגדול" ובמרד בר כוכבא. טיעונים ואבחנות נוספות כמו 

ותרבות אחידים, והפערים בין המעמדות בחברה האירופית הטרום מודרנית שעמדו בסתירה לאתוס הלאומי של אחוות מעמדות משותפת, אינם רלוונטיים לחברה היהודית שברובה הגדול ידעה קרוא וכתוב כבר בימי הביניים ואף קודם לכן, והתאפיינה בפערים קטנים בהרבה בין המעמדות החברתיים השונים. שימורה של הזיקה לארץ ישראל בחיים הדתיים, בתפילות ובמנהגים של הקהילות היהודיות בגלות היוותה גורם מכריע נוסף בביסוסה של תחושת זהות קיבוצית שהטרימה את הזהות הלאומית המודרנית[1].

לאחר ביסוס התפיסה הציונית המהותנית כלאום טריטוריאלי המצטיין באחדות קיבוצית ובתוואי התפתחות טלאולוגי, עבר לשיטת ההיסטוריונים החדשים, הנרטיב הציוני תהליך של "פלסטיניזציה" כלומר, הדגשה עד כדי הפרזה בתיאור מרכזיותה של ארץ ישראל בהיסטוריה היהודית ובתיאור הזיקה בין עם ישראל וארץ ישראל. האתוס הציוני שהמציא עבור הקהילות היהודיות המפוזרות נרטיב מאחד של זהות, גורל וגעגועים למולדת העתיקה תיאר את ארץ ישראל כטריטוריה ריקה ושוממה הממתינה במשך שנות הגלות הארוכות לבניה – גואליה, כאמרה המיוחסת לסופר ולפעיל הציוני ישראל זנגוויל "ארץ ללא עם, לעם ללא ארץ". בנושא זה, הנטייה הפוסט ציונית של ההיסטוריונים החדשים לתאר את ארץ ישראל ("פלסטין") שלפני ההתיישבות היהודית כמרחב מאוכלס ומתורבת עומדת בסתירה לעדויות היסטוריות מפורשות של חוקרים ותיירים מהמאות ה-18 וה-19.[2] 

האינדוקטרינציה הציונית לניכוסה ולמרכוזה של ארץ ישראל באתוס הלאומי היהודי בא לידי ביטוי בלימודי התנ"ך, ההיסטוריה והמולדת במערכות החינוך היישוביות ובמערכת החינוך הממלכתית, בעשורים הראשונים למדינת ישראל. התנ"ך נלמד כיצירה הלאומית, תוך התעלמות מהמימד התיאולוגי ומערכי התרבות היהודית. באופן זה הוא סיפק לתנועה הלאומית המודרנית

את הדימוי של "תור זהב" קדום המשמש כיעד לסנטימנט הלאומי שאותו נוהגות תנועות לאומיות להמציא[3].

לימודי ההיסטוריה וה"מולדת" שהתגבשו בחסות האתוס הציוני התמקדו בעיבוד הזמן במונחים לאומיים ונתפרו סביב תפיסת הזמן האורגנית- טלאולוגית הציונית. בתפיסה זו, ההיסטוריה היהודית היא סיפור העקירה מציון והשיבה אליה. יש שמגמת השיבה רדומה ויש שהיא פעילה, יש שהיא מתמהמהת ויש שהיא מזדרזת, אך היא הכוח המניע בהיסטוריה היהודית. כל הדרכים מובילות לארץ ישראל, ואין ההיסטוריה היהודית מתבארת אלא כהכנה ממושכת לקראת שיא מצופה זה. באופן זה נתפסה ההוויה ההיסטורית היהודית של פיזור גיאוגרפי ושבטי כסטייה זמנית ואילו העבר (ה"מדומיין") של העברים הקדמונים ושל הזיקה הנמשכת לציון נתפס כמהות האמיתית של מי שדומיינו כיורשיהם המודרניים[4]. ביקורת זו המתיימרת לחשוף את האינדוקטרינציה הגלומה ב"חילון" לימודי ההיסטוריה במערכת החינוך הציונית מתעלמת כמובן ממרכזיותה של ארץ ישראל בהווי הדתי של אותן "קהילות מפוזרות ומפורדות" שבאה לידי ביטוי באזכורים יומיומיים בתפילות, במנהגים, במסורות ובטקסים ההלכתיים[5].

על בסיס תפיסתי זה רואים ההיסטוריונים החדשים במפעל הציוני פרויקט קולוניאלי שתכליתו התנחלות יהודית במרחב הערבי תוך דיכוי האוכלוסייה המקומית וגזילת משאביה. הצגה זו מהווה מסד מכונן גם לאסכולת ה"סוציולוגים הביקורתיים" שתידון בסעיף הבא, כאשר המהדרין מביניהם (בדגש על האסכולה הניאו – מרקסיסטית) רואים בציונות כלי בידי המעצמות הקולוניאליסטיות האירופיות ששימשם להשתלטות כלכלית ופוליטית על המרחב העות'מאני, תוך הפגנת התנשאות יהודית – אירופית כלפי תושביה הפלסטינים של הארץ, התנשאות המאפיינת את כל המפעלים הקולוניאליים באשר הם[6].

כאמור, עיקר פעילותם של ההיסטוריונים החדשים מתמקדת ב"חשיפת" השקרים, הזיופים והמניפולציות של ההיסטוריוגרפיה הציונית ה"רשמית" בתקופת ה"יישוב" ובשנות המדינה הראשונות. הנרטיב החלופי המוצע על ידם מאשים את מנהיגי היישוב והמדינה ברקיחת אתוס שקרי לשם קידום האינטרס הציוני, במדיניות חוץ תוקפנית ובסדרה של מעשי עוול חמורים, בעיקר כנגד הפלסטינים אך גם כנגד בני העם היהודי כתוצאה מניצול של השואה לצרכי הציונות. את עיקרי הטיעונים והתפיסות של ההיסטוריונים החדשים בסוגיות הללו ניתן לתמצת בשלוש נקודות עיקריות.

א. ניצול מניפולטיבי של השואה לקידום האינטרס הציוני: בניגוד לנרטיב הציוני המקובל, לא הצלת יהודי אירופה עמדה בראש מעייניה של ההנהגה הציונית, והיא התמקדה ב"הצלה פונקציונאלית" של אנשים המסוגלים לתרום לחיזוקו של היישוב היהודי בארץ. מנהיגי הסוכנות לא פעלו די הצורך להגירת יהודים מחוץ לשטחי הכיבוש הנאציים לארצות אחרות, ולארץ ישראל דאגו להעלות רק יהודים שנראו כבעלי פוטנציאל לחיזוק כוחו של היישוב בכלל, וההגמוניה של מפא"י ברחוב היהודי בפרט[7]. לאחר השואה, כפתה ההנהגה הציונית על העקורים והפליטים שנראו כ"כוח אדם כשיר" למשימת הקמת הצבא והמדינה לעלות מיידית לארץ. בנוסף, שימשה השואה למכשיר אינסטרומנטאלי בידי הנהגת היישוב להפעלת לחץ על הקהילייה הבינלאומית, להצדקת המפעל הציוני, ולהצדקת מדיניות חוץ תוקפנית וברוטאלית, הכוללת את היציאה למבצע קדש (1956) את הקמת הכור בדימונה, וכמובן את הכיבוש וההתנחלות ב"שטחים הכבושים" לאחר מלחמת ששת הימים[8].  

ב. הטלת אחריות מלאה על מדינת ישראל בכל הקשור לבעיית הפליטים ול"נכבה" הפלסטינית ובכלל זה האשמת הצבא הישראלי בפשעי מלחמה במהלך "מלחמת 1948": לטענת ההיסטוריונים החדשים, הנרטיב הציוני אודות מלחמת השחרור, הנסיבות בעטיין היא נגרמה והתוצאות להן היא גרמה הנו מופרך לחלוטין. בניגוד למיתוס הציוני של "מעטים מול רבים" היישוב היהודי בארץ ישראל היה הצד החזק במלחמת השחרור ונהנה מעדיפות ברורה בכוח אדם ובנשק בכל הקרבות ובכל החזיתות[9]. הפליטות הפלסטינית לא נגרמה בעטיין של פקודות ההנהגה הפלסטינית, אלא נוצרה כתוצאה ממדיניות מכוונת ומתוכננת של "טיהור אתני" שתוכנן על ידי ההנהגה הציונית ויושם ע"י הזרוע הצבאית. טיהור זה לווה, בהפחדות, באיומים, בפשעי מלחמה ובמעשי טבח באוכלוסיה הפלסטינית. לאחר גירושם של ערביי הארץ רכושם הוחרם ע"י המדינה והופקע לטובת היהודים שהגיעו ארצה בעליות ההמוניות[10]. בנושא זה מתעלם הניתוח של ה"היסטוריונים החדשים" ממקורות המצביעים על אופייה הספונטאני והבלתי נשלט לעיתים של בריחת האוכלוסייה הערבית, ממעורבותם של גורמים כמו "צבא השחרור הפלסטיני" בתהליכי הפינוי ומהמדיניות המכוונת של מדינות ערב לשמר את הפליטות כנכס אסטרטגי פוליטי[11].

ג. מדיניות החוץ והביטחון של מדינת ישראל בעשור הראשון לקיום המדינה הייתה מיליטריסטית, הרפתקנית ותוקפנית: מדיניות ה"אי – שיבה" שהתגבשה סמוך לסיום "מלחמת 1948" מנעה את אפשרות פתרון בעיית הפליטים, הסכם הפסקת האש עם ירדן טמן בחובו קיפוח הדדי של זכויות הפלסטינים, מדינת ישראל דחתה באופן עקבי הצעות להסדרים מדיניים עם מדינות ערב, הטיפול במסתננים (הפדאיון) שהיו בסך הכול פליטי "מלחמת 1948" שביקשו לשוב לכפריהם היה ברוטאלי ורצחני, ו"מלחמת 1956" פרצה באשמת של מדיניותה המיליטריסטית של ישראל[12].

הדמויות הבולטות בחבורת ה"היסטוריונים החדשים" הם אבי שליים, אילן פפה, שמחה פלפן, תום שגב ובני מוריס, כאשר האחרון הנו יוצא דופן מבין החבורה באשר הוא טוען שמעשי מדינת ישראל וצה"ל במלחמת העצמאות היו הכרחיים ומוצדקים, ולמעשה על אף היותו "היסטוריון חדש" איננו בשום פנים פוסט ציוני.

  

1.2 הסוציולוגים הביקורתיים

בניגוד לחבורה המצומצמת של ההיסטוריונים החדשים, אסכולת הסוציולוגים הביקורתיים מייצגת תופעה רחבה באקדמיה, ומהווה במידה רבה תוצר של הטיפוח האינטנסיבי של "דור המשך" אקדמי לחלוצי האסכולה הביקורתית שקראו תיגר על דור המייסדים של לימודי הסוציולוגיה בארץ, מייצגי "האסכולה הירושלמית" שהייתה מחויבת לנקודת המבט הציונית. אסכולה זו שהחוקרים הבולטים הנמנים עליה הם שמואל נוח אייזנשטדט, דן הורביץ, משה ליסק

ויוסף בן דויד, ראתה בהתפתחותה של מדינת ישראל אפוס של בינוי מדינת לאום וחקרה את החברה הישראלית מנקודת המבט המערכתית[13]. ספריהם הבולטים של חוקרים אלה, שנלמדים עד היום בקורסי יסוד בסוציולוגיה הם: "החברה הישראלית"[14], "מיישוב למדינה"[15] ו"מצוקות באוטופיה"[16].

שקיעתה של ה"אסכולה הירושלמית" וצמיחתו המהירה של דור הסוציולוגים הביקורתיים נובעת בעיקר מהסיבות הבאות:

 א. ירידת מעמדה של התיאוריה הפונקציונליסטית בסוציולוגיה המערבית והתפתחותו של זרם רדיקלי (ה"שמאל החדש") בקמפוסים של שנות הששים שביקר את ההתעלמות מניגודי האינטרסים בחברה ואת ההצדקה לאידיאולוגיה הקפיטליסטית האמריקאית והשתלטותה על חברות מסורתיות בעולם השלישי.

ב. התרחבותה של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל והקמתם של אוניברסיטאות חדשות אפשרה את התפתחותם של חוקרים צעירים בעלי אוריינטציה רדיקלית ואת היווצרותם של מוקדי כוח מתחרים למוקד הירושלמי השמרני.

 


[1] וראה בהרחבה, הייסטינגס, בנייתן של אומות, והקדמתו של אסף מלאך שם.

[2] ראה למשל, מרק טווין, מסע תענוגות לארץ הקודש, וראה גם מעוז 1968 ופיטרס 1988, המעריכים את ממדי האוכלוסייה הלא יהודית בארץ ישראל סמוך לתחילת העלייה הראשונה (1882) בכ-100,000 עד 150,000 איש בלבד.

[3] רם, 2006. טיעון פוסט ציוני זה מפתיע גם הוא בקרבתו לטיעון החרדי הקלאסי, ויש בו מימד מסוים של התעלמות מהבעייתיות של בניית אתוס לאומי על בסיס קודקס המשופע בסיפורי הכישלונות של אותה תנועה לאומית.

[4] שם.

[5] למשל, הבקשה לקיבוץ גלויות והבקשה "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים" הנאמרות שלוש פעמים ביום כחלק מתפילת העמידה, התפילות המיוחדות בשבתות, בראשי החודשים ובמועדים, בהם מתווספת בקשה מיוחדת לקיבוץ הגלויות וחזרת השכינה לציון, מנהג שבירת הכוס בחתונה לאחר ההכרזה "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" ועוד מנהגים ואזכורים רבים.

[6] ראה, Kimmerling, 1983 , Pappe, 1992, שפיר, 1993, שליים 2005.

[7] ראה, שגב 1991. גם טענות אלו מקבילות במידה מפתיעה לטענות החרדיות המקובלות כנגד הציונות. ראה למשל, השקפתינו, תש"מ (לא מצוין שם העורך).

[8] ראה, שגב, 1991, צוקרמן, 2002 המשתמש במושג "דת השואה", זרטל, 2002, וראה גם ספרו של אברהם בורג (שנה) "לנצח את היטלר" המחרה, מחזיק בטענות דומות כלפי ההווי והמדיניות הישראלית.

[9] שגב (1991), ופפה (1988) מערערים גם על הנרטיב הציוני המקובל באשר לעמדתו הפרו ערבית של שלטון המנדט הבריטי, וטוען שהאחרון סייע באופן עקבי ליישוב היהודי בארץ ולמעשה קיבל את כל תביעותיו.

[10] ראה Morris, 1989 , פפה, 2002, Pappe, 2007

[11] ראה בהרחבה, גלבר, קוממיות ונכבה

[12] ראה, Morris, 1989, מוריס, 1991, 1996, כרמי ורוזנפלד, 2002, שליים, 2005

[13] הגישה המערכתית – פונקציונליסטית תופסת את החברה כמערכת המקיימת את עצמה תוך שמירה על לכידות תרבותית וחלוקה מבנית – תפקודית. גישה זו הייתה הפרדיגמה הדומיננטית בסוציולוגיה העולמית באמצע המאה הקודמת.

[14] אייזנשטדט, 1967

[15]  הורביץ וליסק, 1977

[16] הורביץ וליסק, 1990

"קפיטליזם הדפוס" שאיפשר יצירה של שפה, זהות

3 מחשבות על “ההיסטוריונים החדשים מרצים או פעילי שמאל רדיקלי

  1. לדעתי 4 נידבכים.הנידבך החסר הוא אנטי דת והתיחסות אפסית אל הדת במובן התרבותי והמסורתי שלה למרות קיומה ההסטורי הבלתי מעורער.

    אהבתי

  2. באת לקלל,ויצאת מברך.
    דרך אגב,היכן היית ממקם את ההסטוריון בני מוריס?
    לפי ויקיפדיה ,בני מוריס(אני מאוד מקווה שמוריס המגיב כאן באתר ובני מוריס אינם אותו האדם ) הוא גם הסטוריון חדש,לאומני ,וגם ציוני.(לא פוסט ציוני חלילה )

    בני מוריס (נולד ב-1948) הוא פרופסור מן המניין להיסטוריה במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. הוא היסטוריון מרכזי בקבוצת "ההיסטוריונים החדשים."
    עבודתו של מוריס זיכתה אותו בשבחים ובביקורת משני צידי הספקטרום של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.[1] הוא מחשיב את עצמו כציוני וכותב: "התחלתי במחקר לא מתוך מחויבות אידאולוגית או אינטרס פוליטי. אני פשוט מתעניין לדעת מה קרה."[2]

    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtTower.jhtml?itemNo=380119&nl=07_01

    פרופ' בני מוריס, ההיסטוריון השמאלני שפתח את תיבת פנדורה של הציונות, אימץ דרך מעודכנת להתמודד עם השדים שחשף. הוא מצדיק את גירוש הערבים ב-48', מבכה את העובדה שהמלאכה לא הושלמה ובתנאים מסוימים אינו פוסל גירוש גם בדורנו.

    .

    אהבתי

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s