השמאל הרדיקלי כבדיחה עצובה

יוםשלישי. שתיים וחצי לפנות בוקר. מיתחם 'חוצות להב' בבאר שבע. בחניון הענקי פרוש כוח בהיקף  ששנים לא נראה בנגב. 1300 שוטרים מקבלים תדריך אחרון לפני היציאה צפונה. ארבעים אוטובוסים, מאות רכבים, שופלים ומשאיות. ציר התנועה המרכזי לנגב נחסם לתנועה. שיירה אינסופית של אנשי משטרה, מינהל מקרקעי ישראל, הסיירת הירוקה ומשרד הפנים יוצאת בדרך אל הכפר הבלתי חוקי ערקיב שהקים שבט אלטורי לפני כמה שנים. מאוחר יותר, אחרי שהכוחות ידלגו על הנינג'ות שפיזרו הבדואים, יטענו האחרונים שעוצמת הכוח מלמדת על האלימות של המדינה. האמת קצת שונה. מפקד המחוז, ניצב יוחנן דנינו, שראה לאחרונה בקבוקי תבערה מתוצרת בדואית עפים אל הכביש הראשי, לא היה מוכן לקחת צ'אנס.

אחד עשר מבני אבן ושלושים וארבעה פחונים הקימו הבדואים סתם כך, בלי אישור, על קרקע המוחזקת על ידי המדינה. אחרי שנים ארוכות ומאבקים משפטיים מתישים הגיעה המדינה לאכוף את החוק.

בשטח הסתובבו כמה עשרות פעילי שמאל קיצוני ואנרכיסטים, שהוקפצו בהודעת SMS. חוסר התקשורת בינם לבין הבדואים, שלהם באו לסייע, בולט לעין. לא מתערבבים, לא מדברים, לא משתפים פעולה. הבדואים התפנו כמעט ללא מחאה. הצעקנים הבולטים היו דווקא היהודים. לשוטר שחום עור הם קראו לחזור לאתיופיה. קצין אחר קיבל הסבר על הדמיון בין חוקי המדינה לאלו של נירנברג.

הכיתוב על החולצות שלהם -"תשוחרר שייח' ג'ראח", "אפרטהייד", "סילואן" ו"אין קדושה בעיר כבושה" – מלמד שמדובר בלהקה נודדת. שהייה של כמה שעות איתם מלמדת איפה הם ממוקמים בשיח הישראלי. את הדיאלוגים בעניין קרקעות הנגב הם מנהלים באתר האינטרנט "הכיבוש". איזה כיבוש? זה של 1948, כמובן.
רבים מהם נמצאים כאן בפעם הראשונה, לא ממש מכירים את החומר. תן להם עימות שבו המדינה מצד אחד, הערבים מצד שני והאדמה באמצע והם כבר ידעו איפה להתמקם.

קחו, לדוגמא, את עזרא נאווי, עבריין רב עלילות מתחום המין, הסמים והאלימות, שפעיל בדרך כלל אצל הפלסטינים. ביום שלישי הוא הגיע לערקיב. "תתביישו לכם, משטרה יהודית לא מתנהגת ככה", צעק. אלי בן זקן, היועץ לענייני ערבים של המשטרה, משך אותו הצידה. "תגיד, עזרא", שאל אותו בחיוך, "יש לך מושג מה הסיפור של המקום הזה?". נאווי ביטל אותו. "זה לא רלבנטי", השיב, "ללבייב לא הייתם עושים את זה". "עזוב לבייב", ניסה שוב בן זקן, "תגיד לי, עם יד על הלב, אם אתה יודע מה קורה כאן". נאווי לא ידע.
הוא לא היה היחיד. זוג צעירים נחמדים מירושלים סיפרו לי ש"המדינה נתנה לבדואים להבין במשך השנים שהם יכולים להישאר פה ופתאום החליטה להרוס". איך זה מסתדר עם עשרות צווים ופינויים ופסקי דין שהוציאה המדינה נגד בני השבט מאז שנת 2000? לא מסתדר, אבל מה זה חשוב? 

כל בדואי שנתקל בעיתונאי עם מיקרופון סיפר באמונה יוקדת שהוא מתגורר במקום כבר עשרות שנים. כל מי שיש לו מושג קטן על מה שקורה בשטח יודע שלפני שמונה שנים לא היה כאן אפילו אוהל. הבעיה שלרוב העיתונאים חסר המושג הקטן הזה.

כך, לדוגמא, יכול היה עבדאללה אבו מדיר'ם לעמוד מול חבורת כתבים ולעורר רחמים כשהוא מדבר על המדינה שהשאירה אותו ואת משפחתו בשמש הקופחת בלי קורת גג. הוא מדבר והפנקסים סובלים הכל. כי כמה מאתנו יודעים שהאיש, שהגיע ל"נחלת האבות" הזו שלו רק לפני שנים ספורות, מחזיק ברהט, בסמוך לווילה שלו, מרצדס שעולה יותר ממיליון שקל? וכמה מאיתנו – שמזילים דמעה על סיי'ח, הדוד שלו, שהבית שלו נהרס על ידי שופל אכזר שהותיר אותו הומלס – יודעים באיזו וילה ענקית הוא יושב בשכונה 25 ברהט? וכמה מאיתנו יודעים שמשפחת אבו ג'אבר, שגם היא עשתה מול המצלמות פוזה של מי שגורשה השבוע ממולדתה אחרי אלפיים שנה, הגיעה  רק לפני כמה שנים מאזור כפר קאסם, ממנו ברחה בעקבות ריב חמולות?

ומה נלין על הבדואים, כשרגע אחרי ההריסה מוציא ח"כ חיים אורון הודעה על ה"פעולה הכוחנית של הממשלה"? האם גם כשהטרקטורים של הקיבוץ שלו יוצאים מדי בוקר לעבד את האדמות שעליהם תובעים הבדואים בעלות מגלה הפרלמנטר הזה רגישות גדולה  כל כך? 

סיפור ערקיב, כמו סיפורם של ריכוזים בדואיים בלתי חוקיים רבים אחרים בנגב, הוא סיפור של מכונת תעמולה ששותפים לה הבדואים מצד אחד ויהודים פעילי ארגונים של הקרן החדשה לישראל, מן הצד השני. מכונת תעמולה שיכולה להתקיים רק בזכות תקשורת שטוחה שלא מכירה את העובדות ומוכנה להשכיר את עצמה לכל טענה. 

קחו, למשל, את YNET, שהשבוע החליט להצטרף לחגיגה ופרסם מתחת לכותרת הראשית שלו מאמר של ד"ר ארז צפדיה, חבר באחת מעמותות הקרן החדשה ומרצה במכללת ספיר, שבו הצליח המומחה הגדול הזה לעשות סלט של שבטים, לבלבל בין עתירות והחלטות ממשלה ולא לשים לב שהסיפור שסיפרו לו אולי נכון, אבל קשור לשבט אחר לגמרי. 

 

מה שעצוב זה שהסיפור של הריכוז הבלתי חוקי ערקיב הוא סיפור פשוט, שבינו לבין מה שמדווח בדרך כלל בעניינו בתקשורת אין קרבה גדולה מדי. בשנת 1999, כשקק"ל החלה לטעת בשטח עצים, איש לא התגורר במקום. יתרה מכך, הבדואים אפילו הכירו בבעלותה של המדינה על הקרקע והיו מוכנים לשלם עבור שימוש חקלאי באדמותיה. כשהחלו הנטיעות הגיעו בני משפחת אלטורי וביקשו לעצור אותן, בטענה שמדובר באדמת אבותיהם. הוכחה משפטית לכך הם לא יכלו לספק. לפני עשר שנים הוציא בית המשפט צו האוסר את כניסתם לשטח ומאז כל נוכחות שלהם שם היא בגדר פעולה עבריינית. אלא שהבדואים, שלא סופרים את המדינה ממטר, המשיכו להסתובב במקום וגם לגדל בו גידולים חקלאיים.
במרץ 2002, כדי לקבוע עובדות בשטח, הם גם הקימו כמה אוהלים ובניגוד לצו בית המשפט קבעו שם את מושבם. מאז, כשהם מלווים בפעילי עמותות שונות מבית מדרשה של הקרן החדשה, הם מנהלים עם החוק משחק פינג פונג. מינהל מקרקעי ישראל והסיירת הירוקה מפנים אותם והופכים את האדמה. הם, מצידם, מצפצפים, מקימים שוב אוהלים וזורעים. בכל ההליכים המשפטיים, בכל הערכאות, ניצחה אותם המדינה. ניצחה אבל נאלצה להיגרר באינסוף הליכי ביניים, ערעורים וצווי מניעה זמניים. לצווי המניעה הללו יש תכונת אופי מעניינת. הם מונעים מהמדינה, שנאלצת לעבוד לפי החוק,  להמשיך להרוס, אבל לא מצליחים למנוע מהבדואים  – ששמים עליו פס – להמשיך לבנות. וכך, בכל פעם שהמדינה תובעת הריסת מבנה לא חוקי של בדואי, היא מוצאת אותו מגיע לסוף ההליך עם שניים נוספים.

בית המשפטקבע שמדובר ב"פולשים", ש"משך שבע שנים הם ממרים ומפרים בשיטתיות את צווי הערכאות השיפוטיות", וש"אין להם שום זכות קניינית", אבל כל זה לא מפריע לערימת ארגוני שמאל רדיקליים להמשיך בתעמולה הכוזבת שלהם.  אמנסטי, לדוגמא, הסבירה השבוע שההריסה בוצעה למרות "ששאלת חוקיות הבתים נדונה בימים אלו בבית המשפט וטרם ניתן לה מענה". טרם ניתן מענה? כמה שופטים צריכים לכתוב שמדובר בעבריינים כדי שבאמנסטי זה יחשב "מענה"?.  "מדובר במחיקת כפר כולו", יילל מנכ"ל הארגון בישראל, איתי אפשטיין, שהזכיר למדינה שחובתה לדאוג לאנשים ל"קורת גג". הלו, אפשטיין, ה"כפר", שלפי ההודעה שלך אפשר לחשוב שנמצא כאן מתקופת האבן התיכונה, הוקם לפני שמונה שנים בדיוק, בניגוד לחוק ובנכסים שההומלסים האומללים הללו מחזיקים בבעלותם ברהט אפשר למצוא "קורת גג" לכל הפעילים שלך.

גורמי האכיפה עשו השבוע צעד חשוב כדי להבהיר שהחוק הישראלי חל גם מדרום לצומת בית קמה. כדי שלא יהיה מדובר באפיזודה חד פעמית יצטרכו במערכת לגלות נחישות ולא פחות חשוב מכך לא להתעייף מלהציג את האמת. זה מתיש ומתסכל אבל אין לזה תחליף. 

 

11 תגובות בנושא “השמאל הרדיקלי כבדיחה עצובה

  1. אם דבר מה אינו כשורה בהתנהלותה של החברה הישראלית, כי אז יש לעמול על תיקונו – מלאכה התובעת מעורבות, סבלנות, נחישות ולעתים גם יכולת להתפשר ולהתגמש. זוהי עבודה מוסרית יומיומית, כפוית טובה ושוחקת, אבל הכרחית מאין כמותה. אלא שהרדיקלים כנראה אינם רוצים לטבול את אצבעם בתבשיל המבעבע; הם מעדיפים לעמוד מן הצד ולדרוש את החלפת המתכון.

    אהבתי

  2. א.כי אני מכיר את האנשים.השמאל הרדיקאלי ינצל את בעיית הבדואים לניגוח המדינה ולא למציאת פיתרון וכול ההפגנות "הנוחות" בכול יום שישי מאוד מתהים,כול השבוע היו עסוקים בעבודתם,ההפגנות בימי שישי כצורה של בילוי או להזכיר לכולם אנחנו כאן ואנחנו לעומתם קיצונים,שעה לאחר מכן האנשים עולים לרכב הממוזג שלהם,חוזרים לביתם הממוזג, לפאב המקומי נכון "ממוזג"
    בדואים
    פלשתינאים
    עובדים זרים
    זה לא מזיז להם כולם משמשים להם לכיסוי חסכים מוסריים

    אהבתי

    1. אז אתה בעצם יוצא כנגד פעילים והבעיה שלך איתם היא מוסרית ולא אידאולוגית. הפעילים האלו יכולים להיות גם מהשמאל המתון וגם מהציוני, לא ברור למה קראת להם שמאל רדיקלי.

      אהבתי

  3. ברשותך, יש לי כמה טענות ושאלות שלא נוגעות דווקא בעניין הבדואי.

    מלבד הנושא המרכזי של הפוסט אתה עושה דבר נוסף והוא למתוח ביקורת על השמאל הקיצוני וגם רומז (אתה מסכים איתי או שנדרשים ציטוטים?) שעקב הדברים שחשפת כל הדעות והמאבקים של השמאל הקיצוני הם לא לגיטימיים. אז דבר ראשון שלא ברור לי הוא איך אתה מבדיל בין שמאל לשמאל קיצוני? האם ע"י קיצוניות המחאות או האידאולוגיה של כל צד? הרי הפגנה בשיח ג'ראח ונגד הריסת הבתים של הבדואים היא הפגנה שמאפיינת גם שמאל שאיננו קיצוני. בעניין הבדואים יכול אפילו להשתתף השמאל הלאומי, אין בכך שום סתירה לאידאולוגיה.

    פעמים רבות השמאל מפספס את המטרה במאבקים שלו. לדוגמא: מאנשים שדוגלים בשווין זכויות אתה מצפה לא רק שילחמו למען זכויות הערבים אלא גם למען זכויות הנשים. אך קרה הדבר ושלחו הודעה לכל המפגינות בה הן התבקשו להתייצב להפגנה בשיח ג'ראח בלבוש צנוע בשביל לא להעליב את המסורת המוסלמית שהיא, כידוע, שוביניסטית.
    האם המסקנה היא שדרכו של השמאל מוטעית? לא, כי מי שיישם במקרה זה את האידאולוגיה לא יישם אותה כהלכה.

    אני יודעת שזה שולי ולא מערער את יסודות הטענה שלך, אבל בכל זאת, הפריע לי:
    "כך, לדוגמא, יכול היה עבדאללה אבו מדיר'ם לעמוד מול חבורת כתבים ולעורר רחמים כשהוא מדבר על המדינה שהשאירה אותו ואת משפחתו בשמש הקופחת בלי קורת גג…."

    ואם אני אטען כזה דבר: תראו תראו את הבחורה הזו שמתלוננת על אונס שאירע לפני שנים רבות, מזילה דמעה מול כתבים, מספרת בקול שבור על ההתעללות וכו'. האם יודעים כל הכתבים האלו שהבחורה הזו מנהלת היום זוגיות בריאה ומאושרת ואפילו לא מטופלת אצל פסיכולוג?

    הרי שאז אף אחד לא יקל בחומרת המעשה, נכון? כי פשע הוא פשע, גם אם הקורבן נמצא כיום "במצב טוב".

    אהבתי

  4. כאשר אדוני אינו מתמודד עם הטענות במלואן האם יש לכל חשש שהסתרתך את טענתם היא מבחינת סיפור שקר?
    ראשית לא ברור לי מה התמחות של אדוני, אבל נוותר על זה.
    הפיסקה הבאה
    "מה שעצוב זה שהסיפור של הריכוז הבלתי חוקי ערקיב הוא סיפור פשוט, שבינו לבין מה שמדווח בדרך כלל בעניינו בתקשורת אין קרבה גדולה מדי. בשנת 1999, כשקק"ל החלה לטעת בשטח עצים, איש לא התגורר במקום"
    טענת השבט הנוכחי, היא שהם פונו ב 1950, כך שהסיפור של 1999, הוא לא רלוונטי, כל עוד אינך מתייחס לטענות שלהם, על זכותם שקיימת מלפני קום המדינה.
    האם יתכן שהמדינה ובית המשפט שבשיקולם פעמים רבות נטלו משקל להשפעות של החלטתם על העתיד, לא רצו לקבוע פסיקה שיכולה לשמש את זכות השיבה לישראל?
    צר לי שאדוני בוחר לכופף את האמת תוך כדאי השמצות של אנשים אחרים.

    אהבתי

  5. כאשר אדוני אינו מתמודד עם הטענות במלואן האם יש לכל חשש שהסתרתך את טענתם היא מבחינת סיפור שקר?
    ראשית לא ברור לי מה התמחות של אדוני, אבל נוותר על זה.
    הפיסקה הבאה
    "מה שעצוב זה שהסיפור של הריכוז הבלתי חוקי ערקיב הוא סיפור פשוט, שבינו לבין מה שמדווח בדרך כלל בעניינו בתקשורת אין קרבה גדולה מדי. בשנת 1999, כשקק"ל החלה לטעת בשטח עצים, איש לא התגורר במקום"
    טענת השבת הנוכחי, היא שהוא פונה ב 1950, כך שהסיפור ש ל1999, הוא לא רלוונטי, כל עוד אינך מתייחס לטענות שלהם, על זכותם שקיימת מלפני קום המדינה.
    האם המדינה ובית המשפט שבשיקולם פעמים רבות נטלו משקל להשפעות של החלטתם, ולא רצו לקבוע פסיקה שיכולה לשמש את זכות השיבה לישראל?
    צר לי שאדוני בוחר לכופף את האמת תוך כדאי השמצות של אנשים אחרים.

    אהבתי

  6. כסף כסף כסף כסף כסף כסף כסף כסף כסף כסף כסף כסף כסף כסף כסף כסף כסף כסף כסף כסף כסף כסף כסף כסף כסף כסף כסף כסף כסף כסף כסף כסף כסף כסף כסף כסף כסף ………..

    אהבתי

כתיבת תגובה