מלחמות לא- רגולריות

 

 האיום הנשקף לאזרחי המדינה במצב מסוים משפיע על האמצעים שהמדינה, צבאה וחייליה יהיו רשאים להשתמש בהם כדי להתגונן. על כן, חובה להכיר את התצורות השונות של האיומים ולהיערך למתכונת ההתגוננות הראויה. גל הטרור שפקד את ישראל בראשית המאה העשרים ואחת היה מעשה ידיו של ארגון לא-צבאי שפעל מאזור שאיננו מדינה. במלחמת לבנון השנייה נלחמה ישראל נגד ארגון מעין-צבאי שפעל מתוך מדינה שבה לא שלט. במבצע "עופרת יצוקה" לחמה ישראל נגד ארגון מעין-צבאי שפעל מאזור שאיננו מדינה ושבו שלט. אם תפרוץ עתה מלחמה נוספת בלבנון, תתמודד ישראל עם ארגון מעין-צבאי הפועל מתוך מדינה שהוא שותף בממשלתה. התובנה היסודית הזו אינה ניכרת בדברי סטטמן. תורת המלחמה הצודקת אינה מגדירה מתכונת אחידה של התגוננות, אלא נותנת מקום לדוקטרינות שונות האמורות להדריך את ההתנהגות במלחמות בעלות תצורות שונות. מצבי לחימה שונים: במסגרת אותה מלחמה או אותו מבצע עשוי החייל למצוא עצמו במצבים שונים, שההבדלים ביניהם נראים דקים אבל הם עמוקים ומכריעים. יש מצבים הכרוכים בדילמה טרגית בנוסח "מי יחיה ומי ימות": לעתים נשקפת מן הטרוריסט סכנה מיידית לאזרחים בישראל או לחיילים בחזית, אולם בקרבתו נמצאים שכניו, שאינם מסוכנים. במצב כזה תהיה הצדקה אתית ומוסרית לפגוע בלית ברירה בטרוריסט ובשכניו. במצב אחר, לנוכח אותו טרוריסט ואותם שכנים, לא תהיה הצדקה כזו. סטטמן אינו מביא בחשבון את ההיבט הזה של הערכת הלחימה. פרטי המצב עשויים להיות בעלי חשיבות אתית ומוסרית מכרעת. אחריות לסיכון חיי החיילים: תורת המלחמה הצודקת מבחינה בין פעילות צבאית לנוכח לוחמי אויב ובין פעילות צבאית לנוכח אזרחי אויב שאינם לוחמים. עקרון ההבחנה הזה מתפרש לעתים קרובות כהבחנה בין חיי האזרחים, שהם קדושים, ובין חיי החיילים, שהם זולים, ועל כן מותר, לכאורה, ולעתים אף ראוי לסכנם. מדהים לראות באיזו קלות צצה התביעה, גם בדברי סטטמן, לסכן חיי חיילים כדי להימנע מפגיעה בשכניו של הטרוריסט, גם אם אלה סירבו שוב ושוב להתרחק ממנו. האחריות לחיי חיילים, במסגרת השמירה על כבוד האדם שלהם, מחייבת נימוקים מוסריים מכריעים, לא הכרזות גורפות בעלמא. עד היום טרם נתקלתי בנימוקים כאלה, והדעת נותנת שהם אינם בנמצא. ביודעין, לא בכוונה: ראוי להבחין בין פגיעה בשכניו של טרוריסט בכוונה תחילה ובין פגיעה במי מהם ביודעין, אבל שלא מתוך כוונה. האם סטטמן יודע (ממקור אמין, לא מן המעשיות המעורפלות של ארגון 'שוברים שתיקה') שהיה מקרה שבו הרגו חיילים את שכניו של טרוריסט בכוונה תחילה, במטרה להרוג אותם, בנבדל מן הכוונה להרוג את הטרוריסט? פגיעה בשכניו של הטרוריסט יכולה להיות מוצדקת בהחלט, באופן אתי ומוסרי, אם היא תוצר לוואי של הפגיעה בטרוריסט עצמו, תוצר הנגרם ביודעין ובלית ברירה. הדוקטרינה האתית הזו, שנוסחה במאמרים של האלוף עמוס ידלין ושלי – ושנעשה בה שימוש גם במאמרי בתכלת – מחייבת את הכוחות בשטח לנקוט מאמצי אזהרה כדי להרחיק את שכניו של הטרוריסט מעליו. לפעמים – כשהם מסרבים להתרחק, לדוגמה – האחריות המוסרית לפגיעה באזרחים הללו מוטלת עליהם, כל עוד היא אירעה בלית ברירה. החייל, המפקדים, צה"ל: מעשה כלשהו של חייל עשוי להיות פרי המחשבה, התכנון וההחלטה שלו עצמו, בלא זיקה למפקדיו, כשם שהוא יכול להיות מילוי מדוקדק של פקודה שקיבל. פקודה כזו יכולה גם היא להיות פרי המחשבה, התכנון וההחלטה של מפקדו, כשם שהיא יכולה להיות ביטוי מעשי של מדיניות צה"ל, של נהליו, של הוראות הפתיחה באש וכדומה. אני מכיר מקרים ספורים של התנהגות לא-ראויה של חיילים במהלך מבצע "עופרת יצוקה", אבל אינני מכיר שום מקרה של מדיניות לא-ראויה, של נוהל לא-ראוי או של הוראות פתיחה באש לא-ראויות. הבחנה כזו בין התנהגות אישית ובין התנהלות ארגונית מוכרת לנו לא רק מהצבא אלא גם מהאוניברסיטה ומכל ארגון אחר. עובדות ופרשנויות: אדם כלשהו יכול לתאר לנו חלק מן המתרחש, עובדות שהיה עֵד להן במו עיניו, וגם להציע לנו פרשנות משלו לאותם אירועים. מדבריו של סטטמן עולה הרושם שאם אנו מקבלים את העדות, עלינו לקבל גם את הפרשנות; אולם ייתכן שהעדות אמינה ואילו הפרשנות מופרכת מעיקרה. עיתונאי, למשל, יכול לספק לנו נתונים אמינים בדבר מספר בני האדם שאושפזו בבית החולים בעזה במהלך המבצע, ובו בזמן להכביר מילים ולפרש את המבצע כולו כפעולה של ענישה קולקטיבית. עלינו להבחין בין הסיפור ובין הפרשנות. אנו רשאים לקבל את הסיפור ולדחות את הפרשנות. אוי לרשע, אוי לשכנו: סטטמן מתרעם על כך שאני משתמש בביטוי "שכניו של הטרוריסט", מפני שהביטוי מרמז בעיניו על "קִרבה, אם לא על שותפות" בין הטרוריסט לשכניו. כנראה שהאסוציאציות התרבותיות שלנו שונות אלה מאלה. בכָתבי "שכניו של הטרוריסט" מהדהד בי הביטוי הקדמון מן המשנה "אוי לרשע, אוי לשכנו" (נגעים יב, ו). במשמעותו המקורית הביטוי מכוון לכך שכאשר מופיעים נגעים על קיר ביתו של רשע בעקבות חטאיו, יש לעקור אבנים מן הקיר הזה, גם אם זהו כותל המפריד בין דירת הרשע לדירת שכנו. על עקירת האבנים ועל פריצת הקיר נאמר "אוי לרשע, אוי לשכנו". כך בנגעי הימים ההם, כך גם בנגעי הזמן הזה, נגעי הטרוריזם. –  אסא כשר

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: