הקמפיין השקרי והחפוז של השמאל הציוני

מתוך דבריו של יהודה שנהב (שמאל לא ציוני)פרדיגמת 67'" נועדה לשרת מגזר מסוים, הנהנה – או נהנה בעבר הלא-רחוק – ממעמד הגמוני בחברה הישראלית. המגזר הזה, הוא כותב, מורכב מ"מעמד הביניים הליברלי ורוב אינדיבידואלי דומם של פרופסיונלים: טכנוקרטים, עובדים של השירות הציבורי, פרקליטות המדינה, אנשי אקדמיה במדעי החברה והרוח, אנשי משרד החוץ, גנרלים בדימוס ועיתונאים – רוב מצביעי קדימה, עבודה ומרצ".11 האליטה הבורגנית הישראלית מעוניינת לשמר בכל מחיר את "השליטה הקולוניאלית היהודית במרחב בין הים לירדן", תוך הנצחת הפערים המעמדיים, הלאומיים והמגדריים שעליהם נשען כוחה.12 גם תביעתה לפירוק מפעל ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון אינה אלא ניסיון נואל לזיכוך המצפון באמצעות טקס קולקטיבי של גירוש שדים, הטופל את כל עוולות הכיבוש על המתנחלים ה"רעים". "ההגות הליברלית שמבוססת על מחשבת הזמן הירוק הכשירה את המציאות הגזעית לגבי דגם המדינה היהודית-דמוקרטית והעניקה לה לגיטימציה; הכחישה את תפקידה של המדינה החילונית והאליטות הליברליות בפרויקט הלא-מוסרי של טיהור הארץ; וסימנה את המתנחלים כשעיר לעזאזל שבזכותו יִקנו האליטות את מוסריותן", טוען שנהב.13

החשדנות כלפי כל ניסיון לייחס תוקף פוליטי או מוסרי לקו הירוק הכתה שורשים עמוקים בשיח של השמאל הרדיקלי. כאשר העזו שניים מנציגיו הבולטים – אריאלה אזולאי ועדי אופיר – להציע ניתוח המבחין בין מערך השליטה שמפעילה ישראל בשטחים מאז 1967 ובין הסדר הדמוקרטי (הפגום מאוד, לדידם) השורר בין גבולותיה, הם נתקלו בתגובה צוננת בהחלט מצד כמה מעמיתיהם.14 חיבורם המקיף וכבד-המשקל משטר זה שאינו אחד: כיבוש ודמוקרטיה בין הים לנהר, שראה אור בשנת 2008, זכה לביקורת לא-אוהדת, בלשון המעטה, בכתב העת הרדיקלי מטעם. כותב הביקורת, הגיאוגרף אורן יפתחאל, האשים את אזולאי ואת אופיר בהצטרפות ל"מעגלי האפולוגטיקה האקדמית והציבורית של המשטר הקיים בישראל".15 עצם התייחסותם למערכת השלטון שבתחומי הקו הירוק כאל דמוקרטיה, טען, מוכיחה כי גם הם הולכו שולל בידי "הגיון ההפרדה" של הממסד הציוני. כנגד התמונה הדואלית ששרטטו השניים, התעקש יפתחאל כי "הציונות כפתה על כל המרחב הפלסטיני/ישראלי, בשלבים היסטוריים שונים, ולכן גם באופנים מעט שונים, משטר אחד, שעקרון-העל שלו הוא ייהוד המרחב… מי שאינו יכול להפנים את האחדות הזו, לעדכן את הדמיון שלו באשר לאחדות הזו, אינו יכול להתמודד עם הצלחת הכיבוש, עם הנצחתו, בתוך המערכות השלטוניות המייצרות נתינים של המשטר שהוא אחד ומתחזה לשניים".16
יפתחאל משתמש אמנם בביטוי "כיבוש", אולם מבהיר כי אי-אפשר להבין אל נכון את משמעותו המלאה, או להיאבק בעוולות המזוהות עמו, מבלי להרחיב את שדה הראייה שלנו ולהבחין ברוע הממאיר שהמושג הזה מסמן רק את קצהו הגלוי: משטר האפרטהייד היהודי המתחזה לדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. ובעוד שהשמאל הציוני מוכן לא רק ללמד סנגוריה על המשטר הזה, אלא גם להגן עליו באמצעות פתרונות הפרדה למיניהם (הסדרי פשרה טריטוריאלית או התנתקות חד-צדדית), השמאל הרדיקלי רואה בו חרפה שאין להשלים עמה.
אפשר להבין את הביקורת על "הגיון ההפרדה"; ונדמה שיש בניתוח שמציע שנהב, למשל, לא מעט דברי טעם. יותר ויותר ישראלים מבינים כי העימות עם השאיפות הלאומיות של הפלסטינים לא החל ב-1967 ולא יבוא לידי פתרון פשוט על ידי נסיגה לגבולות שציינו את תחומה של המדינה היהודית לפני שנה גורלית זו. גם יחסו של השמאל הציוני אל המתנחלים – להיטותו להעמיס על כתפיהם הצרות את כל האחריות להסתאבותה של המדינה – הוא תופעה התובעת דין וחשבון פסיכולוגי לצד ביקורת פוליטית.17 אלא שהחלפת הגיון ההפרדה בהגיון ההאחדה יוצרת בעיות אחרות, שחלקן מאפילות על כל האשמה שאפשר להטיח ב"פרדיגמת 1967".
בעיה אחת היא סימונה של 1948 כשנת המפתח ביחסים בין היהודים לפלסטינים

מחשבה אחת על “הקמפיין השקרי והחפוז של השמאל הציוני

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s