האתיקה של ממלכת הפיות

בעולם האגדות, הפליאה אינה קפריזה גרידא; אדרבה, היא שמעניקה למעשיות את אש הלהבה שבה הן לוהטות. כשם שכולנו נהנים מסיפורי אהבה משום שהם פורטים על האינסטינקט המיני, כך כולנו מתענגים על סיפורים מפליאים משום שהם נוגעים באינסטינקט העתיק של ההתפלאות. ולראיה, בעודנו רכים מאוד בשנים אין לנו צורך בסיפורי אגדה: די לנו בסיפורים. החיים עצמם מעניינים דיים. ילד בן שבע מתרגש כאשר מספרים לו שטומי פתח דלת וראה דרקון. אבל ילד בן שלוש מתרגש כאשר מספרים לו שטומי פתח דלת. לבם של נערים נמשך אחר סיפורים רומנטיים; אך לבם של פעוטות נמשך אחר סיפורים ריאליסטיים. בעיניהם הרכות בשנים, אלו סיפורים רומנטיים. לאמיתו של דבר, יש רגליים לסברה כי הפעוט הוא הברייה היחידה שאפשר לקרוא באוזניה רומן ריאליסטי מודרני מבלי להלך עליה שעמום. הדבר מוכיח כי אפילו מעשיות גן הילדים הן רק הד לתחושות הפליאה וההשתאות הפוקדות אותנו כמעט מיד עם בואנו לעולם. האגדות הללו מספרות לנו על תפוחים זהובים רק על מנת להזכיר לנו את הרגע שבו גילינו כי התפוחים הם ירוקים. הן מתארות נהרות של יין רק על מנת שנזכור, ולו לרגע פראי אחד, את המים הזורמים בערוצים אלו. כבר אמרתי כי כל זה רציונלי ואגנוסטי בתכלית. ואמנם בנקודה זו אני מצדד באגנוסטיות במעלתה הגבוהה ביותר – או, בשמה האחר, בערות. כולנו קראנו בספרי מדע ובעלילות ההרפתקה אודות האיש ששכח את שמו. אדם זה הולך ברחובות ורואה מראות וסופגם אל קרבו; אלא שאינו יכול לזכור מי הוא. ובכן, זהו סיפורו של כל אדם. כל אדם שכח מי הוא. יכול אדם להבין את היקום, אך לעולם לא יבין את עצמו; העצמי מרוחק יותר מכל כוכב. ואהבת את ה' אלוהיך; ואת עצמך לא ידעת. כולנו נפגענו באותו אסון של הנפש; כולנו שכחנו את שמותינו. כולנו שכחנו מה אנו באמת. וכל הקרוי בפינו שכל ישר ורציונליות וחכמת מעשה והיגיון בריא אין משמעו אלא זאת, שבשכבות מתות מסוימות של חיינו אנו שוכחים כי שכחנו. כל הקרוי בפינו רוח ואמנות ורוממות הלב אין משמעו אלא זאת, שלמשך רגע נורא אחד אנו זוכרים כי אנו שוכחים.