היסטוריה מקוצרת של הזרמים השונים בפמיניזם המודרני

התיאוריה הפוסט-סטרוקטורליסטית מחזיקה בידיה את ההגמוניה בשדה לימודי הנשים. היא בעלת תפקיד משמעותי בחשיבתן של פמיניסטיות מחויבות רבות. לפיכך, ההיסטוריה של הפמיניזם היא אתר מצוין להתבוננות בהשלכותיה של התיאוריה. החלוקה ההיסטורית המקובלת ביותר של תנועת הנשים היא החלוקה לשלושה גלים עיקריים. על הקורא/ת לדעת שישנן היסטוריוניות פמיניסטיות שאינן מקבלות את תזת הגלים. בנוסף, ישנם תיאורים של הגל השלישי והחדש ביותר שאינם עולים בקנה אחד עם התיאור הניתן כאן. למרבה המזל, להסתייגויות אלה אין השלכות על השאלות המועלות כאן).

הגל הראשון של התנועה לשחרור האשה התחיל בכנס הלאומי הראשון על זכויות האשה בארצות הברית (בשנת 1848) והסתיים עם חקיקת התיקון התשע-עשרה לחוקת ארצות הברית, שנתן לנשים את זכות ההצבעה ב-1920. הסוגייה המרכזית היתה זכות ההצבעה. באופן ראוי לציון, המאבק לזכויות האשה היה קשור קשר הדוק למאבק לביטול העבדות. זכות ההצבעה וביטול העבדות היו במרכזה של התנועה הפמיניסטית המתגבשת. אך קבלת זכות ההצבעה, עם כל חשיבותה, לא ניתרגמה לשינויים משמעותיים בחייהן הממשיים של נשים. בכל אופן, הגל הראשון היה בעל חשיבות היסטורית עצומה. אך כאן צצים הסימנים הראשונים שגם ניצחונות אדירים בשדה הפוליטי עלולים להוביל להישגים מאכזבים בשטח, בחייהן הממשיים של נשים.

הגל השני של הפמיניזם המודרני הביא מרד מתגבר נגד תפקידיה המיניים והמשפחתיים המסורתיים של האשה, ומסע אינטלקטואלי ותרבותי אדיר להערכה מחדש של כל מה שקשור בחייהן של נשים. הסמן הראשי של תקופה זאת, שנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת, הוא מושג שחרור האשה ויישומו החברתי במפגשים קבוצתיים להעלאת תודעה. העלאת התודעה נגעה בחייהן של מיליוני נשים והדהדה בתרבות ובפוליטיקה ברחבי העולם. הקשר האיתן בין תנועת שחרור האשה לבין מאבקים רדיקליים אחרים בתקופה היה ביטוי למשבר כללי של החברה הקפיטליסטית המודרנית, אם כי נדמה היה שמוקד המשבר הוא הניכור החברתי ולא הניצול הכלכלי. תנועת הנשים כרתה בראשית ימיה ברית עם התנועה לשוויון בין הגזעים (התנועה לזכויות האזרח) ועם מרד הסטודנטים. תנועה זו האחרונה הובילה את החזרה לתיאוריה וארגון רדיקליים לאחר שנות ה-40 וה-50 הרזות והקשות, שבהן המקארתיזם הצליח לנפץ את השמאל הרדיקלי המאורגן ולפזר את רסיסיו. הפמיניזם של הגל השני נולד אל תוך חשיבה רדיקלית מיליטנטית, והיה מוכן להתמודד עם כל שאלות היסוד: זכות האשה לשלוט בגופה, במיניותה וברבייתה, וגם השוויון החברתי והכלכלי. התנועה היתה מוכנה לחשוב במונחים של מהפכה, אבל המהפכה לא היתה ממש על סדר היום. הצלחתו של הגל השני היתה בהשפעה העמוקה שהיתה לו על נשים ועל החברה, בחתירה שלו נגד המצב הקיים. הפמיניזם של הגל השני יצר שיטה תיאורטית כדי לנצל את הצלחותיו ולהצהיר על עצמאותו מהשמאל הרדיקלי המתפורר. האמצעי היה החלפת המאבק נגד הקפיטליזם במאבק נגד הפטריארכיה.

ניתוח מעמיק יותר יטען כי הגל השני היווה את השלמת המהפכה הבורגנית עבור הנשים. מקורה של התפתחות זו היה בכניסתן ההמונית של נשים אל שוק העבודה. תנאיו של הסטאטוס קוו החדש עדיין אינם יציבים, שכן הימין הדתי ממשיך במתקפת-הנגד שלו. אימוצו מן הלשון לחוץ של שוויון האשה כדגל במדיניות החוץ של בוש רומז על כך שהקפיטליזם המודרני מעדיף את הכללת הנשים במריטוקרטיה של השוק על-פני המסורת הפטריארכלית. פתח זה שנפתח, יחד עם נסיגת תנועת העבודה והשמאל, ערער את האוטונומיה השורשית ואת צורות הארגון המקומיות של התנועה הפמיניסטית והפך אותה לקבוצת לחץ מאורגנת. זהו ניצחונה של הסקטוריאליות, כפי שהיא מכונה בישראל. הפמיניזם צבר כוח בתוך המפלגות הגדולות, אך רק במחיר קבלת הגבולות של הפוליטיקה השמרנית או הרפורמיסטית.

הנסיגה הזאת נובעת מכישלונו של הפמיניזם בן הגל השני לצאת מחוץ לגבולות המעמד הבינוני. דגל האנטי-פטריארכיה שהונף מעל התנועה הצדיק מצב שבו נשים בנות המעמד הבינוני התעניינו בעיקר בביטול הדומיננטיות הגברית על השיטה ותוצאותיה של הדומיננטיות הזו. הן לא יכלו לראות שאין בכך די כדי לענות על צורכיהן של נשים עניות ובנות מעמד הפועלים. וכך, הישגיה הבלתי-מבוטלים של תנועת הנשים הוגבלו בעיקר לנשים בנות המעמד הבינוני, שלרשותן עמדו המשאבים והכישורים הנחוצים לניצול ההזדמנויות החדשות.

הרפורמות הנחוצות להבטחת שוויונן החברתי של כל הנשים, כולל העניות והעובדות, הן קשות הרבה יותר להשגה מאשר ההתקדמות בחזיתות המשפטית והתרבותית. סביר להניח שהבסיס החברתי הלבן והמעמד הבינוני של הפמיניזם סלל את הדרך למתקפת הנגד של הימין הריאקציוני, הטוען שרק "ערכי המשפחה" יכולים להגן על נשים מהשפלה בידי השוק.

יהיה זה פשטני לראות בעליית הגל השלישי תוצאה טבעית של התבגרותו והצטרפותו של דור חדש של נשים לתנועה בשנות ה-80 וה-90. נכון יותר לראות בגל השלישי תוצאה של ויכוחים ופילוגים בתנועה לקראת סוף הגל השני. ייתכן כי משהו מהשינוי צמח גם מהשינויים בארגון החברתי-כלכלי של הייצור והצריכה בחברה הקפיטליסטית המאוחרת. קודם כל, הבה נבחן את הגישות השונות לבעיות התנועה שסללו את הדרך לגל חדש של חשיבה ופילוסופיה ארגונית.

הפמיניזם מן הגל השני הפך כנראה לסוג חדש של אורתודוקסיה עבור נשים צעירות רבות. האורתודוקסיה הזאת דרשה להכיר בנשיות כקטגוריה מכריעה, חובקת-כל. האידיאולוגיה הפמיניסטית שהתרכזה במאבק בפטריארכיה התיימרה להתייחס לבעיותיהן הספציפיות של תת-קבוצות חשובות, כגון מעמד, צבע ואתניות. הגל השני הואשם (בצדק או שלא בצדק) בכך שהפנה את גבו לשוני. השוני (difference) איננו רק העובדה שאנשים וקבוצות אנשים הם שונים אחד מהשני. אין בכך כל חידוש. השוני הוא העיקרון התיאורטי והאסטרטגי שהמאפיינים הייחודיים של הקבוצה הם הדבר החשוב, ולא הדמיון, שקיים או לא, בינה לבין קבוצות אחרות. מנהיגות הגל השלישי מרדו במה שתפסו כאורתודוקסיה דכאנית חדשה, ויצאו לשני כיוונים מנוגדים. נשים לא-לבנות ותת-קבוצות אחרות העלו את נס פוליטיקת הזהות. נשים לסביות, למשל, חשו צורך במסגרות וביטוי משלהן. נשים שחורות טענו שגברים שחורים אינם אויב שלהן באותו מובן שהגבר הלבן הוא אויבה של האשה הלבנה. זאת לעומת הגל השני, שהציב את המגדר במרכז המסלול לשחרור, ודחק הצדה את המעמד.

ישנו צד כלכלי-חברתי לעניין, שבו הניצחון טומן בחובו את התבוסה. ההישגים בשוק יצרו מעמד רחב של נשים עשירות כשלעצמן, מנהלות בעסקים גדולים ותאגידים. חובה אחת שהוטלה על הנשים ששברו את תקרת הזכוכית היתה להוכיח את יכולתן לנצל נשים אחרות בשוק העבודה באותה יעילות שעשו זאת עמיתיהן הגברים. הפטריארכיה, מסיבותיה שלה, גייסה כשרונות למחנה שלה. המעמד צץ מחדש לאחר שהיה אמור להיעלם.

הגל השלישי קרא תגר על מרכזיותו של המגדר, אבל התפצל מיידית לשני תחליפים להגמוניה המתפוררת של ה"אורתודוקסיה" של הגל השני. היו נשים שיצאו לחפש את שחרורן דרך זהויותיהן החדשות, בעוד נשים אחרות, תחת השפעתו הישירה של הפוסט-סטרוקטורליזם, החליטו שהשחרור מחייב התנערות מכל זהות וקטגוריזציה. נשים לא-לבנות בחרו בעיקר בפוליטיקת הזהות. הן פתחו את המרחב בפני הגל השלישי, אך מניעיהן היו קרובים לאלו של השמאל בכך שהן ביקשו לקדם וליישם מצע חברתי ופוליטי של קולקטיבים מוגדרים. בעוד הנשים הלא-לבנות מגדירות מחדש את פעולתו וכיווניו של הפמיניזם, נשים פוסט-סטרוקטורליסטיות החלו עמלות על דקונסטרוקציה של קטגוריית האשה, בתור מושג מהותני. ייתכן שיש צורך להבהיר. דקונסטרוקציה היא הניסיון להראות שהמושג השיחי "אשה" יוצר קטגוריה חברתית מלאכותית, שמונעת מנשים את חירותן עקב התעלמותה מניסיונותיהן ומצביהן הייחודיים. כאשר אנו מגדירים מושג כמהותני, הכוונה היא שאין לו קיום ממשי, שהוא אינו אלא תוצר של הנוהג השיחי הדומיננטי. בקיצור, קיומו של המהותני תלוי באופן שחושבים, מדברים וכותבים עליו ולא בקיומו האובייקטיבי. אנקדוטה מפורסמת תדגים היטב את עומק השפעתו של הפוסט-סטרוקטורליזם. לפני כמה שנים תאורטיקנית פמיניסטית באה להרצות באוניברסיטה מכובדת בארצות הברית. היא החלה בהרצאה בפני קהל נשי ברובו בשאלה "האם יש מישהי בחדר שרואה את עצמה כאשה?" אף יד לא הורמה. המחשבה שיש דבר כזה "אשה" נתפסה כטעות גסה, מהותנות ראויה לבוז.

האתגר האינטלקטואלי הוא ברור. מבנים שניוניים (בינריים) כגון גבר/אשה, אמת/שקר, יופי/כיעור, מבטאים כניעה בפני עכבות ומגבלות חברתיות מובְנות. המאבק על השוני הוא המאבק לפרק את המבנים הניגודיים הללו ולפרוץ מחוצה להם.


ביבליוגרפיה

  1. Judith Butler. "No, Its Not Anti-Semitism". London Review of Books,

תגובה אחת בנושא “היסטוריה מקוצרת של הזרמים השונים בפמיניזם המודרני

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s