ליברמן רלוונטי כי מכרו כאן אטריות, הרבה שנים פוסט מ-2009

אין מנהיגות לא לחיצה,כי אנחנו מפחדים, ולא מצליחים להבין את המזרח התיכון ,מתנהלים בקודים אירופאיים לא רלוונטים לאזור, מבט קדימה מראה מזה"ת אסלאמי קיצוני ממצרים לאחר מוברק, ועד לבנון בצפון,תמונה מבהילה של מלחמות ,וטרור. לכן בעיני המצביע הישראלי שאיננו טיפש (כפי שרבים חושבים) איש כמו ליברמן הופך לרלוונטי יותר מתמיד מול ההקצנה ברחוב הערבי,מלונדון ועד כפר בצפון הארץ, שלא אמרו מלה רעה על החיזבאללה שהמטיר על כול הצפון טילים במשך חודש (חלק אפילו צהלו אני הייתי שם) אופן ההצבעה הצפויה הוא "ראי" של ישראל 2009 שקיבתם מלאה באטריות לא מעוכלות,ותחושת הבחילה ממנהיגים או מחברי כנסת הנראים ומתנהלים כסוכני נדל"ן ממולחים,נמאסה עליהם.

יש כאן אנשים שמסרבים לא משנה מה המחיר,"לראות את המציאות" גם אם היא דופקת להם בדלת הבית.

5 תגובות בנושא “ליברמן רלוונטי כי מכרו כאן אטריות, הרבה שנים פוסט מ-2009

  1. למחוק את התגובה כבר עכשיו.מבטיח לא לבקר יותר בטור ה"מעניין" שלך.בהצלחה עם מרק האטריות הליברמני.

    אהבתי

  2. ישראל הסכימה לחלוקה של 48 מי שלא הסכים זה הערבים ופתחו במלחמה רצחנית, עזוב את העובדות או המסמכים בצד הערבים או הפלסטינאים לא יקבלו את נוכחתנו כאן לא ב-48 לא ב-67 לתפיסתם המקום הזה שלהם ראה האמנה של החמס ראה מה אינטלקטואלים מצריים חושבים על השלום ועל ישראל בהיסטוריה של האנושות לא ידועה אכזריות רצחנית כמו זו של האיסלאם הקיצוני כולל חמאס עד לא מזמן הוציאו את אחיהם מהפתח להורג ברחובות עזה,אל תבלבל עם עובדות ראה את המציאות,ובמציאות אינני רואה כול סיכוי לדיאלוג אלא הפסקות בין עימות אחד למשנהו אם אנחנו מעוניינים להישאר כאן,אין אצל האסלאם שלום עם יהודים רק הפסקה לצורך התארגנות לסיבוב הבא ואנחנו חייבים להתנהל בהתאם ולהראות כוח והרבה אבל גם פתח גדול להבנות על זכויות של עמים לחיות כאן בשקט, לא צריך שלום אפשר גם בלי זו המציאות אל תתן לעובדות לבלבל אותך ובפעם הבאה שתכתוב תגובה ללא שם אאלץ למחוק את תגובתך

    אהבתי

  3. החזק? הנה הדברים.במפורט.
    כשבודקים את מה שהתרחש בשיחות קמפ-דייויד וטאבה, כדאי לזכור חמש
    עובדות בסיסיות שקדמו לשיחות:
    1.ישראל סירבה למלא את התחייבותה על פי הסכם חתום (אוסלו) ולבצע את
    השלב השלישי של הנסיגה שהיה אמור להקיף את רוב הגדה המערבית.

    2.ישראל ביצעה הפרות חמורות של הסכמי אוסלו כגון אי מימוש המעבר הבטוח;
    ביטול המינהל האזרחי; אי-כיבוד זכויות אדם; ניתוק ירושלים מהגדה
    המערבית; מניעת גישה למקומות הקדושים (קבר רחל) ועוד.

    3.בכל המשא ומתן המשיך ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, את תנופת הבנייה
    בהתנחלויות. או כמו שאומרים "בזמן שהיה דיון איך לאכול את העוגה ישראל
    ניסתה לאכול את כולה".

    4.בכל המשא ומתן עשו ארגוני הג´יהאד והחמאס מאמץ להמשיך את מעשי הטרור,
    מבלי שהרשות נקטה פעולה אמיתית למנוע מעשי טרור אלו, וביצעה אף היא
    הפרות חמורות של הסכמי אוסלו.

    5.תהליך השלום היה מלווה בתהליך ליברליזציה בצד הישראלי שגרם הרעה קשה
    לשכבות רחבות, ולתהליך השחתה קשה בצד הפלסטיני שמקורו היה בעיקר
    בהסכמים הכלכליים של אוסלו שנתנו מונופולים לכמה מבכירי הרשות ובני
    משפחותיהם. תופעות אלו הקטינו מאוד את הפופולריות של כל התהליך.

    לדעת הפלסטינים, הם עשו את הוויתור ההיסטורי באוסלו, כאשר ויתרו רשמית
    על 78% ממולדתם שנכבשה בידי ישראל ב-1948, והסתפקו ב-22% הנותרים.
    עכשיו באה ישראל (בעזרת האמריקאים) ודורשת "להתפשר" על 22% אלה. מבחינה
    פלסטינית, זה לא בא בחשבון. מבחינתם יש קו סיום ברור וחד. הוא היה מונח
    על השולחן כל הזמן: הקמת מדינה פלסטינית בכל השטחים הכבושים שמעבר לקו
    הירוק, כשבירתה מזרח ירושלים, פתרון בעיית הפליטים וכינון שלום-אמת בין
    ישראל ופלסטין.

    לפי שר החוץ בממשלת ברק, שלמה בן-עמי, שהתפרסם ב"הארץ" והיה "אנטי
    ערפאת", ערפאת עשה בכל זאת ויתורים מרחיקי לכת, מבחינת הפלסטינים. בין
    השאר:

    הסכים לשינוי הקו הירוק ולסיפוח שטחים – 2% עד 3.5% – לישראל.
    הסכים עקרונית לגושי התנחלות, שהם תועבה בעיני הפלסטינים.
    הסכים לספח לישראל את השכונות היהודיות במזרח ירושלים, שהן בעיני
    הפלסטינים התנחלויות לכל דבר, מאחר שהוקמו בשטח שסיפחה ישראל ב-1967.
    הסכים למסור לישראל את הכותל המערבי והרובע היהודי בעיר העתיקה.
    הסכים לוותר בפועל על התביעה ההיסטורית לאפשר לכל פליט לחזור לביתו,
    והכיר בעקרון שישראל תחזיר רק מספר מוגבל של פליטים, שייקבע בהסכם.
    כל מי שמכיר – ולו במעט – את העניין הפלסטיני, יודע שמבחינה פלסטינית
    אלה הם ויתורים אדירים. איך כל זה מתיישב עם המסקנה שהם רוצים להשמיד
    את ישראל?

    אשר לעובדות (לפי התיאור של בן-עמי): כשיצא ברק לדרך, בראשית 2000, הוא
    הציע להחזיר לפלסטינים 66% של השטחים (שהם 14.5% של ארץ-ישראל
    המנדטורית).

    באביב 2000, כאשר החל המשא-ומתן בשטוקהולם, דרשו הישראלים 12% של
    השטחים (בלי שום חילופי שטחים), נוסף על "אחיזה ביטחונית" בבקעת הירדן
    (כלומר, סיפוח בפועל של עוד 10%); הטלת ריבונות ישראלית על קו הירדן
    (כלומר, ניתוק הגדה מירדן).

    ברק התנגד לכל דיון על עתידה של ירושלים וסירב אפילו להזכיר את ירושלים
    כנושא לדיון. השלב הבא היה קמפ-דייויד, ביולי 2000. מתיאורו של רוברט
    מאלי, עוזרו של ביל קלינטון, אנחנו יודעים שערפאת הוכרח על ידי קלינטון
    לבוא לשם בניגוד לרצונו. הוא האמין (בצדק) שהוא נכנס למלכודת.

    ברק וקלינטון היו כשתי זרועות של צבת, שהתכוננו לפצח אותו כאגוז. כל
    מגמתו של ערפאת היתה לצאת משם בריא ושלם. ברק, שממשלתו החלה להתפרק,
    התכוון לכפות על ערפאת הסכם שיעזור לו להיבחר מחדש. קלינטון רצה לפצות
    את אשתו הפגועה, שהיתה זקוקה לקולות היהודים כדי להיבחר לסנאט.

    הישראלים הניחו על השולחן את מפת הסיפוח של 12%. בעל פה רמזו שהם
    מוכנים להסתפק ב-10%-8%, נוסף על התביעה לשליטה "הזמנית" בבקעת-הירדן.
    מסיפור הפעימה השלישית, שלא מומשה עד היום, למדו הפלסטינים מה ערכם של
    דיבורים.

    בהדרגה בלטה ירושלים כנושא מרכזי. הצעת ברק היתה רחוקה מן הרושם שנוצר
    בישראל. הוא היה מוכן לתת לפלסטינים ריבונות רק על "המעטפת החיצונית"
    (אבו-דיס, שאותה הבטיח למסור כבר בעבר ולא קיים, אל-עזריה, בית-חנינה
    וכו´). אבל את השכונות הערביות של ירושלים עצמה (שיח´ ג´ראח, אבו-ג´וז,
    ראס-אל-עמוד, סילוואן וכו´) התכוון לשמור בריבונות ישראלית, תוך
    מסירת "אוטונומיה פונקציונלית" לפלסטינים. את הר הבית דרש להשאיר
    בריבונות ישראלית, תוך מסירת "נאמנות מתמדת" לפלסטינים. אין מנהיג ערבי
    או מוסלמי בעולם שהיה יכול לקבל הצעה "נדיבה" כזאת.

    חשבונות האחוזים אינם מספרים את הסיפור האמיתי. חשוב יותר ממספר
    הדונמים היה מיקומם: המפה הישראלית ביתרה למעשה את הגדה המערבית לשלוש
    מובלעות, המנותקות זו מזו, כשכל אחת מהן מוקפת בהתנחלויות ובצבא.
    הרציפות הרופפת הנראית כאילו על המפה, אינה משנה עובדה זו.

    כאשר חזרה חבורת פושטי הרגל מקמפ-דייויד, הם פברקו את האגדה שהפכה מאז
    כמעט למקודשת ("הפכתי כל אבן בדרך לשלום, נתתי לפלסטינים כל מה שרצו,
    ערפאת דחה את כל ההצעות, ערפאת אינו רוצה בשלום", אמר ברק…).

    כאשר התחילו להתפרסם עדויות אחרות על מה שבאמת קרה בקמפ-דייויד, והתברר
    שההצעות היו רחוקות מסבירות, נוצרה אגדה חדשה כשם הכותרת. בטאבה ישראל
    הגישה לראשונה הצעה שנראתה כמו הכרה אמיתית בסוף הכיבוש, כולל החזרת 96%
    לפלסטינים, ומזה 2% בחכירה לישראל, וגם דיון על זכות השיבה.

    מיגל אנחל מוראטינוס, שליח האיחוד האירופי לענייני המזרח התיכון שהיה
    בטאבה כמשקיף ולא השתתף בשיחות, סיפר מי באמת הפסיק את השיחות. מסתבר
    שלא ערפאת, אלה דווקא ברק הוא שהפסיק את השיחות והורה לאנשיו לחזור
    הביתה.

    http://www.tau.ac.il/~reinhart/political/31PeaceThatKills.doc

    הרבה מאמצי-תעמולה הוקדשו על מנת להדגיש את הצעתו הנדיבה-כביכול של ברק
    לפלסטינים בקמפ-דייויד. מספרים שישראל תספח כעת את כל גושי ההתנחלויות
    (אך לא את ההתנחלויות המבודדות). זה עדיין ישאיר לפלסטינים 90% משטח
    הגדה המערבית, על-פי התקשורת הישראלית בתקופת קמפ-דייויד (אם כי מספרים
    הנעים בין 85 ב- 97 צפים גם-כן בתקשורת מאז).

    יש להבחין, ראשית, שהסיפורים על מה שברק הציע ב"הבנות קמפ-דייויד"
    מיולי 2000 מגיעים ללא כל עדויות שיבססו אותם. כפי שהעיר עקיבא אלדר
    ב´הארץ´ "כמעט לאיש אין מושג מהן ההבנות הללו. איש לא ראה את המסמך
    המסכם את ההבנות הללו, משום שמסמך כזה לא קיים" (´הארץ´, עקיבא אלדר,
    16.11.2000).

    מה שעבר ללא כל התייחסות היא העובדה שלמעשה, לפלסטינים אין בעלות ואין
    גישה ללפחות 50% מהקרקעות של הגדה המערבית. אלה הן, ראשית, הקרקעות
    שהופקעו מאז הכיבוש והן "קרקעות מדינה". על קרקעות אלה יש 37
    התנחלויות – "21 התנחלויות מבודדות ועוד 16 התנחלויות שאינן מחוברות
    באופן מלא לגושי ההתנחלויות" (´הארץ´, 21.2.2000, עמ´ ב3). למרות
    שמכריזים שהן לא יסופחו באופן רשמי כעת, לא הוכרזה כל תכנית לפרק אותן.
    התיאור הרגיל בכלי-התקשורת הישראלים הוא שתושביהן יוכלו לבחור בין
    עקירה לבין הישארות כאזרחים ישראלים החיים ב"מדינה הפלסטינית". על-סמך
    ניסיון העבר, משמעות הדבר היא שלא רק שהם יישארו, אלא שהתנחלויות אלה
    יורחבו. אדמות המדינה כוללות לא רק את ההתנחלויות עצמן, אלא גם את
    הגבעות הסובבות אותן, שלעתים יש בהן קרוואן בודד של מתנחלים. חלקים
    אחרים של "המדינה הפלסטינית" הן בסיסי צה"ל גדולים ו"שטחי אש", בייחוד
    בבקעת הירדן. ישראל הבהירה שאלה יישארו שטחים צבאיים, על פי "צרכי
    הביטחון" . לדוגמא בפגישה עם מתנחלים מבקעת הירדן ברק אמר להם ש"בכל
    הסדר [עם הפלסטינים] ישראל תשאיר בידיה ´אחיזה בטחונית והתישבותית´"
    (ז´רוזלם פוסט, 29.9.00(.

    משמעות הדבר, אם כן, שאם ישראל תספח 10% מהשטח עכשיו, ו"תשאיר למדינה
    הפלסטינית 90% משטחה של הגדה המערבית", 40% ב"מדינתם" יהיו אזורים
    בבעלות ובשליטה מוחלטת של ישראל – אזורים בהם לא יוכלו לבנות, להתיישב,
    לעבד את הקרקע, ובמקרה של השטחים הצבאיים הגדולים בבקעת הירדן – אפילו
    לעבור בהם.

    למעשה, פרטים אלו תואמים תכנית ישראלית אחרת, אשר עליה, בניגוד לתכנית
    קמפ-דייויד, סיפקה התקשורת הישראלית מידע מפורט יותר, מאז מרץ 2000.
    זוהי אותה תכנית שברק מכריז עליה שוב בימים אלה, כ"יוזמת השלום" החדשה
    שלו. העמוד הראשון של "הארץ" ב- 10.3.00 הכריז על "תכנית 10-40-50 של
    ראש-הממשלה: 50% של הגדה המערבית לפלסטינים, 40% במחלוקת, 10% לישראל".
    התכנית כוללת היערכות שלישית שתגדיל את שטח A מ 42% הנוכחיים (שהם
    היום שטח A ביחד עם שטח B ), ל50%, שבהם יורשו הפלסטינים להכריז על
    מדינה שבירתה באבו-דיס. "ההצעה תשאיר פתוחות את סוגיית המעמד של כ- 40%
    מהגדה המערבית, כמו גם את ירושלים וזכות השיבה", אומרת הכתבה. זאת
    אומרת, בתמורה להסכמתו לסיפוח רשמי של כל מרכז הגדה המערבית על-ידי
    ישראל, ערפאת יורשה להכריז על מדינה פלסטינית על 50% מהגדה המערבית,
    ולמכור לעמו ששאר הבעיות נמצאות בדיון.

    התכנית עצמה מוכרת היטב: זוהי אחת מגרסאות תכנית אלון פלוס, או תכנית
    שרון, השודדת מהפלסטינים חצי מאדמות הגדה המערבית. הווריאציה היחידה
    היא שהיא מופעלת בשלבים: 10% מסופחים כעת, והביצוע הפורמלי של היתר
    נדחים ל"דיון" עתידי.

    אם היה איזשהו תוכן מאחורי סיפור "הוויתורים הגדולים" של קמפ-דייויד,
    ייתכן שזו העובדה ש"האזורים השנויים במחלוקת" לא הוזכרו בפומבי, וכך
    ייווצר רושם (לא מתועד ובלתי-רשמי) שהפלסטינים יורשו לתבוע איזשהו סוג
    של ריבונות עתידית פוטנציאלית על האזורים האלה שאין להם גישה אליהם.
    הנושאים-ונותנים הפלסטינים, מצידם, תורמים למסך העשן סביב הצעות
    ישראל, כפי שעשו תמיד. הם עושים את מיטבם כדי להסתיר מעמם כמה מעט
    הצליחו להשיג לאחר שבע שנות משא-ומתן.

    המשבר עם הימין בישראל ערב פסגת קמפ-דייויד תרם עוד ליצירת מראית-העין
    הכוזבת שברק הציע הצעה שאין לה תקדים. השוליים הימניים מתנגדים תמיד
    לכל תכנית שמשאירה לפלסטינים חלק כלשהו של אדמתם. בעיניהם, טרנספר הוא
    הפתרון היחידי. אבל השאר היו גם הם אולי קורבנות של אותה תעמולה. בהעדר
    כל מידע על מה שהוצע בקמפ-דייויד, איך יוכלו להיות בטוחים שברק, או
    התקשורת הניזונה מעוזריו, משקרים כאשר הם אומרים שברק הציע 90%
    מהשטחים, כולל חלקים מירושלים? בכל מקרה, זעם מכיוון הימין תמיד עוזר
    כדי לבסס את התעמולה. היום הם מוחים על ה"איפוק" של ברק בדיכוי
    ההתקוממות.

    בדיוק כמו במקרה עזה, ה"וויתור" הגדול של ברק היה שהכריז שאולי ישקול
    לאפשר לפלסטינים לקרוא לאוסף בתי-הכלא המבודדים שלהם "מדינה פלסטינית".
    דרום אפריקה, בשיאו של האפרטהייד, הציעה את אותה הצעה לשחורים
    בבנטוסטנים. היא אפילו ביקשה את הכרת האו"ם בבנטוסטנים אלה כמדינות
    עצמאיות.

    שבע שנים לאחר הסכם אוסלו, דבר לא נשאר מהתקוות והחלומות שכה רבים תלו
    בו. שוב, היתה בידי ישראל הזדמנות היסטורית להגיע לשלום צודק עם העם
    הפלסטיני, ולהשתלב במזרח התיכון. תחת זאת, היא הפכה את ההזדמנות לעוד
    פרק של דיכוי ושליטה. היה ברור שהמצב בשטחים עלול להוביל בסופו של דבר
    לפיצוץ, כשהפלסטינים יבינו שכל מה שישראל מציעה לאחר שנים של משא-ומתן
    משפיל הן רק עוד הבטחות מעורפלות שלעולם אינם מקוימות. קשה למצוא הסבר
    למדיניות זו של ישראל, חוץ מכך שהיא לא היתה מוכנה לוותר על השטחים
    הכבושים, עם משאבי הקרקע והמים שלהם.

    http://www.7th-day.co.il/mehumot/kach.htm#מאמר

    כך הכשיל ברק את שיחות קמפ דיויד

    רוברט מאלי וחוסיין אגהא, ידיעות אחרונות, 20.7.01

    פרים לביא,מי שהיה ראש הזירה הפלשתינית

    בחטיבת המחקר בתקופת כהונתם של מלכא וגלעד באמ"ן,מסיר את המסכה מעל פני ברק.

    http://www.haaretz.co.il/hasite/objects/pages/PrintArticle.jhtml?itemNo=438423

    קונצפציה חסרת בסיס .

    ראש הזירה הפלשתינית בחטיבת המחקר באמ"ן לשעבר, אל"מ (מיל´) אפרים לביא,
    שליווה את שלהי התהליך המדיני ואת קריסתו, מצטרף לדרישות לחקור איך נוצרה
    קונצפציית ה"אין פרטנר". האמת המקצועית היתה, לדבריו, שונה לגמרי

    "בחודשים הראשונים לאינתיפאדה הערכות חטיבת המחקר הדגישו שערפאת אינו
    מעוניין בשבירת כלים מוחלטת ופניו אינם לנתיב המשברי ולצעדים חד צדדיים.
    ערב שיחות טאבה, הערכת החטיבה אפילו הצביעה במפורש על כך שערפאת מזהה
    סיכוי מעשי להגיע להסדר קבע מלא בעידן קלינטון וברק, והוא מעוניין לבחון
    זאת באופן רציני. מכאן, שהתפישה הרווחת כיום לגבי הכוונה האחת והמוחלטת
    של ערפאת לכינון ´פלשתין השלמה´ ולגבי פנייתו המתוכננת והיזומה לעימות
    כולל – לא מצאה ביטוי בפרסומי חטיבת המחקר, והיא עומדת בסתירה למידע רב
    ולהערכות כתובות של החטיבה".

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/904433.html

    להסיר את המחסומים (הפסיכולוגיים).

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1059977.html

    מה יודעים היהודים בישראל על הסכסוך עם הפלסטינים.

    אזזזזזז,שלא יאכילו אותך אטריות,נודלס,או לוקשים.

    אהבתי

  4. ליברמן ניזון מהאימפוטנציה של המנהיגות או העדר מנהיגות הוא נכנס למשבצת שהמנהיגות חסרת האחריות הכינה למענו 1994 עם כול התפיסה השקרית על פיוס ודו קיום,על כול גמגום שלנו יתרחקו אנשי שלום מאיתנו שום מדינה במזרח התיכון לא תלך לפיוס או לשלום איתנו אם אנחנו נגמגם כמו ב-2006 ליברמן איננו הפיתרון הוא תוצאה של גמגום ודשדוש והעדר מנהיגות ראויה לאזור דהיינו מזרח התיכון אנחנו לא זקוקים למנהיג נוסח אירופה .

    אהבתי

  5. האטריות הללו ? ואם אתה חושב שה Noodlesman ליברמן עונה לבעיות שישראל ניצבת בפניהם,גם אתה מוכר אטריות לעם.

    אהבתי

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s